7. מודע

7. 'המודע' ו'המודעות'

>>>>>> 

לכאורה, ניתן לסכם את התהליך הטיפולי הפרוידיאני כ' שיטה להפיכת תוכן לא מודע – למודע'. אם זה ככה, ניתן היה לצפות שנושא 'המודע' ידובר רבות בחשיבה הפסיכואנליטית. אבל המצב הפוך. חיפוש בפאפ, מביא יבול דל למושג 'מודע'.

הלכתי למילון של פונטליס ולאפלאנש (Laplanche & Pontalis, 1988)

בגילוי לב טוענים השניים כי הפסיכואנליזה מסרבת להגדיר את עצמה במונחים של מודעות. פרויד קושר מודעות לאינטואיציה מיידית – לחוויה של עכשיו. אי אפשר, לפי פרויד להגדיר את המודעות אבל כולנו יודעים שהיא כאן.

>>>> 

הייתי רוצה להביא לקצה את העמדה אשר שמה את עניין המודעות בשוליים. זוהי למעשה עמדתו של פרויד. פרויד מצוטט במאמר של סולמס (Solms, 1997):

סולמס: ' אז מהי "הטענה הבסיסית של הפסיכואנליזה" אליה התייחסתי? הטענה היא, .. שהתהליכים הנפשיים הם כשלעצמם לא מודעים. כעת, לפני שאתם מרימים את זרועותיכם בייאוש ומסיקים שאני הולך לשעמם אתכם עד דמעות, שימו לב שלא אמרתי שפרויד הציע שתהליכים נפשיים מסוימים הם לא מודעים. למרות שזה נכון גם כן, ואף אחד לא יחלוק על כך ברצינות, זו אינה הטענה הבסיסית של הפסיכואנליזה. הטענה הבסיסית היא קיצונית יותר. הטענה היא שהפעילות הנפשית היא לא מודעת כשלעצמה. הקטעים הקצרים הבאים של פרויד יספיקו כדי להמחיש את מרכזיותה של נקודה זו:

פרויד: 'בפסיכואנליזה אין לנו ברירה אלא לטעון שתהליכים נפשיים הם כשלעצמם לא מודעים, ולהשוות את התפיסה שלהם באמצעות התודעה, כדומה לתפיסת העולם החיצוני באמצעות החושים … תהליכים נפשיים הם כשלעצמם לא מודעים ומגיעים לאגו ונכנסים לשליטתו רק באמצעות תפיסות חלקיות ולא אמינות [1917, עמ' 143].

… תהליכים מנטליים הם כשלעצמם לא מודעים והופכים מודעים רק על ידי תפקודם של איברים מיוחדים [1924, עמ' 198]. … הפסיכואנליזה טוענת ש… מה שהוא נפשי הוא כשלעצמו לא מודע ושהיות מודע הוא רק איכות, שיכולה לנבוע או לא לנבוע ממעשה מנטלי מסוים [1925, עמ' 216]. תהליכי מחשבה, וכל מה שעשוי להיות אנלוגי להם באיד, הם כשלעצמם לא מודעים [1939, עמ' 97]. … הנפשי הוא לא מודע כשלעצמו [1940א, עמ' 158]. הנפשי, יהיה טבעו אשר יהיה, הוא כשלעצמו לא מודע וכנראה דומה בסוגו לכל התהליכים הטבעיים האחרים עליהם השגנו ידע [1940ב, עמ' 283]. … הנפשי הוא כשלעצמו לא מודע ו… הלא מודע הוא הנפשי האמיתי [1940ב, עמ' 286].' כל זה אצל סולמס (Solms, 1997)

>>>>> 

אז כנראה שזו סיבה ראשונה למיעוט העיסוק במונח 'מודע'. הסיבה השנייה או התופעה השנייה היא ריבוי של מונחים מקבילים. מה זה מודע? יש מודע חיצוני, לעיתים נקרא מודע אובייקטיבי. האדם מודע לנעשה סביבו. אפילו הייתי שם כאן עוד מודע שמכוון החוצה: מודעות אמפטית או מודעות חברתית, שבה האדם רואה ומכיר את האחר ואת סביבתו. ויש מודעות פנימה: לפעמים נקראת רפלקציה או אינטרוספקציה. יש מודעות לעבר וההשפעות שלו על ההווה, וגם מודעות להווה – כאן ועכשיו. יש מודעות שהיא יותר קוגניטיבית ויש מודעות שהיא עירנות. ויש גם בחומר הגדרה לספקטרום של מודעות.

>>>>> 

והעניינים מסתבכים יותר כשאנחנו חושבים על המציאות הטיפולית בחדר. מה אנחנו מבקשים מהמטופל דרך החוק הבסיסי שלנו, כשאנחנו אומרים לו: "הרגע, ואמור לי כל מה שעולה בדעתך, אל תסתיר ואל תתבייש.." וכולי? האם אנחנו מבקשים מהמטופל להיות 'מודע' או שאנחנו מבקשים ממנו דווקא לשחרר את המודעות ולעבור למצב 'לא מודע' ? – חוסר הבהירות הזה מעניין. כמובן שהתשובה מורכבת מזה ומזה.

כרגיל, לא נפתור את החידה היום אבל נאוורר אותה בפגישה שלנו.

מאמר יפיפה של דניאל סמואל האוס משנת 1929 יספק לנו רגעים של חשיבה. לא יודע מי זה בדיוק דניאל האוס, ידוע לי שהוא פסיכואנליטיקאי אמריקאי, שהוא כתב כשבעה מאמרים וזה האחרון שבהם – אבל מכיוון שהשנה היא 1929 – סביר להניח שהוא מהמעגל האורתודוקסי, מכיוון שזו היתה עדיין הקומה היחידה בבניין הפסיכואנליטי. מה שכן, כבר היו דמויות במרתף, אחת מהן הייתה יונג והשנייה אדלר – ויכול להיות שהאוס היה מקורב לאחת מהן, הוא מצטט במאמרים אחרים את שניהם, וזו הסיבה אולי שהוא פחות מוכר.

1929 פרויד עדיין בחיים, ואפילו בשיא אונו התיאורטי. והאוס שואל שאלת תם: למה אנחנו טוענים שמודעות היא ריפוי? ומה מקומו של ה'מודע' בסבל של המטופל ובתהליך הריפוי שלו (House, 1929)

 נעבור לאט לאט על חלקים מהמאמר.

>>>>>>>>> 

האם המודעות מרפאת? דניאל האוס, 1929

 דניאל אומר: 'במבט ראשון בספרות הקיימת סביר יהיה להאמין שהתודעה מלווה בכאב, ייסורים, נטל, מחשבות חולניות, ביקורתיות, כהשתקפות במראה, כחיטוט אינטנסיבי בזיכרונות של התנהגויות ושל חוויות (היום נקרא לזה – טראומות, ק.). זו משימה קשה, עד כדי כך ש(המודעות) היא מעבר ליכולת (ההכלה) של נפש רגילה

… מהי עומד מאחורי הטכניקה הפסיכואנליטית? להסבר שאני מציע יש יתרון של מקוריות מסוימת, ובמידה זו יש להתייחס אליו כהימור. מכיוון שפסיכואנליטיקאי מבריק אחד, שניחן במחשבה מקורית, מצא את ההסבר הזה משמעותי, החלטתי להמשיך אותו כדבר בעל חשיבות. אילו גורמים מעורבים בטיפול זה פרוצדורה שנקראת "להיות בפסיכואנליזה"?

כפי שאני רואה זאת, שתי סוגיות יסוד צריכות להיפתר: סוגיית הקלת הסבל, וסוגיית חלוקת הקשב מחדש (דגש שלי, קופל). הסבל של המטופל מתבטא לא רק באופן פיזי, שנקרא בשפת יומיום כעצבנות (נוירוזה, ק), אלא גם בצורות עדינות יותר של אי שקט, כמו חרדה, דריכות, פוביה, עוררות, חשדנות, מצבי רוח וכו'.

כרוכה בבעיית הסבל הנפשי, הבעיה המסובכת ביותר של הקשב הפתולוגי, המתבטאת במצבים של קיבעון, חזרה כפייתית, אובססיה, זיכרון (טראומטי), נוקשות.'

>>>>>>>> 

הפסקה קצרה. המטופל שמגיע סובל ממשהו, אחרת לא היה מגיע. זאת נקודת מוצא של כל הפסיכותרפיות: 'לעזור לאדם סובל'. ומה שיש לנו להגיד על זה – לפי דניאל האוס – הוא שהסבל נמצא במודע. ולכן טיפול מתרחש במודע והוא אמור להביא להקלת הסבל על ידי חלוקת קשב חדשה. הווי אומר התעלמות חדשה ממשהו שהמטופלת התמקדה בו עד כה, והתמקדות חדשה במשהו אחר. וזה יביא למודע חדש. אתה לא יכול לטפל במישהו או במישהי מבלי שהיא תשים לב.

נמשיך עם המאמר:

>>>>> 

'מה בדיוק קורה למטופל ששחררו אותו מהסבל שלו, ומהקשב המקובע שלו? הבה ניזכר בכמה עובדות מאוד מוכרות. כולם יודעים שכתב וידוי גורם איכשהו הקלה; לפיכך, זה נחשב בדרך כלל כטוב לנשמה. כולם יודעים שדיבור על דברים הוא איכשהו הקלה, כמעט תענוג. להתוודות מול אדם אחר. זה נראה כחיוני ומשמעותי, כאילו מדובר באמת במימוש עובדה ביולוגית. אם להשתמש במונח טכני יותר, קתרזיס הוא פינוק אנושי לחלוטין, שיש לו משמעות טיפולית. לפרוק את הלב זה מרפא איכשהו.

למה זה ככה? התשובה, כפי שאני מפרש אותה, לא מאוד קשה, אם כי היא די משוכללת. אם אצמצם למונחים הכלליים ביותר, את התהליך הפסיכואנליטי, הוא מרפא (כאשר הוא מרפא) בגלל ארבעה גורמים הפועלים ללא הרף בטיפול הפסיכואנליטי: אובייקטיביזציה דרמטית, פירוק אנליטי, הקלה בסבל, מימוש (דגש שלי, קופל). דיון על ארבעת התהליכים המדהימים הללו בחינוך מחדש של הנוירוטי יעזור להסיר חלק מהמסתורין והמורכבות של הפסיכואנליזה הפרואידיאנית

1. מה הכוונה באובייקטיביזציה דרמטית? במילים פשוטות ביותר, מדובר בחזרה סדרתית של חוויות עבר, דרמטיות למדי, לפי אופיו של המקרה, שבהן אדם מצליח בהדרגה לשנות את תפקידו מזה של קורבן, או של נבל, לתפקיד של אדון וגיבור. הנקודות שיש לציין בהקשר זה, הן מתן מעמד של אובייקטיביות לתיאטרליות בהתנהגות האנושית, ולמשמעות הפסיכולוגית של החזרה של החוויה הסובייקטיבית והרגשית. ביחס לדרמה התיאטרליות. כל אדם, אפילו הכי צנוע, בהינתן לו מינימום של עידוד, מובטח שיעניק לקהל האוהד (אדם אחד יכול להספיק בהחלט), מופע אקסהיביציוניסטי: של דיבור על העצמי, כולל החצנה של האפיזודות האגואיסטיות המלודרמטיות של חייו האישיים, כולל הנטייה להשוויץ בצניעות הולמת, ולהאדיר את עצמו!

 מבחינה פסיכולוגית, הנטייה הזו אצל בני אדם לתפוס את עצמם בצורה מלודרמטית, להתנדנד בשכרות בין היותי נבל לאני מלאך, או לחתור לתענוג פרימיטיבי מעצמי – או הנטייה לחוות השפלה, ולינוק שמחה מעצמי – או לחוות האדרה, לחפש תמיד להפיק רווח רגשי מהיחסים, הם חלק בלתי נפרד מהמהלך המרתק להחריד של החיים האנושיים. אולי, בבסיס הכל, נמצאת (דווקא) אותה תחושה מטרידה (של האדם שהוא) חסר שלמות, נחות, שאין אלוהים, תחושה שרודפת את נפשם של בני התמותה המלודרמטיים.

…עד כאן האלמנט הדרמטי. אובייקטיביזציה היא המונח הכללי, לתהליך שבו המטופל, אשר מתקשר שוב ושוב את מצבו הבעייתי, תופס סוף סוף עמדה של אדם (יותר רציונלי, ק) הכותב תיעוד היסטורי, או דו"ח – המצביע על עולמו הפנימי ביותר, ובגלל השימוש שלו (בזמן הטיפול, ק) במדיום של השפה לתיעוד עובדתי, הופך עבורו (הסיפור, ק) לזיכרון יותר אובייקטיבי.  .  …. כאשר התנהגות אישית, רווית רגש במקורה ככל שתהיה, הופכת באמצעות חזרה (repetition) והסתגלות, והגדרה לשונית לחלק מהתיעוד ההיסטורי, ניתן לומר שהיא הופכת להיות, ק) תחת שליטה של האגו המבין, שהיא הפכה (מסבל חסר דמות, ק) למציאות סבירה שאין עוד להתחמק ממנה מצד אחד, אך גם לא לסבול ממנה מצד שני.  … '

 >>>>>

הפסקה קלה: דניאל ממליץ על שיחזור של דרמות או טראומות מהעבר – תמיד בליווי של הזמנה לריגוש אם זה בגוון של קורבן או בגוון של מלאך – ועל ידי זה שינוי במינון הרגשי לעומת הגיוני. האדם הנוירוטי לפי דעתו גם רואה את ההסטוריה שלו באופן נוירוטי. דניאל ממשיך בכיוון הזה בכלל השני שהוא מציע:

>>>>> 

2. 'מה אנחנו יכולים לומר על פירוק אנליטי? השאלה נכנסת עמוק לתוך בעיית היחס בין הגורמים הרגשיים, לגורמים האינטלקטואליים באישיות, במיוחד כשהם קשורים לבעיית האינטגרציה. מהי התכונה הספציפית של חוויה רגשית שלילית? משהו קורה: הנפש לא מוכנה: הגירוי הפולש לא מוצא תגובה מתאימה: אבל איכשהו הוא חייב להתקבל על ידי האורגניזם: ואז מה מתרחש? מתקיימת עוררות פיזית המעידה על מה שאנו מכנים באופן פשוט: 'חרדה', 'פחד' או 'הפתעה' או 'עונג'. כאשר הסיטואציה הפולשנית (מבפנים, ק) "מציפה" את מערכת העצבים, התגובות הנוירולוגיות והפסיכולוגיות מוגזמות, הפרט חווה צער כפי שמתגלה במצבים של ספק, דאגה, חרדה, אימפוטנציה, וחוסר הסתגלות.

לעומת זאת, מה זה אומר שהאורגניזם (דווקא) בשל לקליטת הגירוי? פשוט: הרגלים ומערכות מנטליות ותפיסות מוקדמות וביקורתיות הוטמעו כבר בעבר, בדרך של קליטה ושליטה בגירויים קודמים בעלי משמעות דומה, אז אנו יכולים להכליל ולומר שאפיזודה טעונה רגשית, רק במידה שהנפש אינה מצוידת בהרגלים, בשפה, ובהמשגה, ביחס למאפיינים הספציפיים של הסיטואציה. חוויה רגשית נוטה להתאפיין בהיעדר זה של ספציפיות.

המשימה המוטלת על הטכניקה האנליטית היא לעזור למטופל להמיר מצב רגשי (שלילי, ק.) מעורפל לעובדה אינטלקטואלית ספציפית למדי. מה שאני מכנה פירוק אנליטי, הוא ביטוי ציורי, לתהליך המסובך של לגרום למטופל לחלק (או לפרק, ק) את המצב הרגשי העצום שלו לחתיכות ולחלקים קטנים, כאשר כל אחד מהם על ידי תיוג ספציפי והפרדה לשונית מקבל מעמד של עובדה, של אובייקט ברור….המטופל, מבין כעת את המציאות האבסורדית או החולנית אשר אליה היה כבול, כשרשרת של התנהגויות ספציפיות, נפרדות, אשר ניתן להבין אותן, ולשלוט בהן, באופן רציונלי, ושהן ניתנות לניהול.

… התנהגות נורמלית נוטה להיות פחות אישית, הרבה פחות רגשית, לא עמוסה כל כך במשמעויות לאישיות כולה, כמו ההתנהגות האופיינית לפסיכונוירוטים. (אנשים שהיינו מכנים אותם היום בעלי הפרעה נפשית, ק)'

>>> 

הכלל השני של האוס: פירוק אנליטי מתכנס היטב עם הפגישה הראשונה שבה דיברנו על פסיכואנליזה וגם שאלנו למה אנליזה – מדוע לפרק? והאוס פה מאוד פרואידיאני בכלל הפירוק. לפרק ולפרט את השלם למרכיביו הקטנים – עוזר לנו להבין ולשלוט. להבין ולשלוט מקהה את הרגשות השליליים אשר מביאים את המטופל לטיפול. נמשיך במאמר:

>>> 

3. '(גורם שלישי – הפגת מתח, ק) מה הקשר בין הפגת המתח לתהליך הפסיכואנליטי? אם אנחנו מעריכים מספיק את העובדה שהתנהגות פסיכונוירוטית מכל סוג שהוא יכולה להיות מוגדרת כבעיה של מתח, אנו יכולים לראות בפסיכואנליזה שיטה להפגת מתחים. עצם הדיבור החשוף של האדם (לאדם סימפטי, במיוחד אם הוא ניחן בתכונות "קסם") (הערה שלי: האוס בפסקאות קודמות במאמר בעצם קושר את החשיבה המאגית לחשיבה של ילדים, וכך קושר את ה'קסם' – לטראנספרנס. מפה הוא מביא את הלוגיקה שכאשר מגיעים לטיפול פסיכואנליטי, מתרחש מידה של 'קסם', אשר יש להשתמש בו בזהירות ולא ללכת שבי אחריו, ק.) הקסם כשלעצמו מנקז מתחים נפלא – ומנטרל אותם.

למרבה המזל, עבור הבריאות והשפיות של הנפש האנושית, שליטה מושגית – שמשמעותה הבנה (מילולית, ק.) – של מצבים רגשיים היא כשלעצמה ערובה לשלווה ולרווחה. … המשמעות הגדולה של הגורם האינטלקטואלי בהשגת נורמליות, ובבריחה מהנטל הכבד של חולי פסיכונוירוטי, לא הוערכה מספיק על ידי התיאורטיקנים הפרוידיאניים.

מהו מתח? מצב של חוסר החלטיות, הנובע מקונפליקט שטרם פתור בין עיכוב ופעולה. הפסיכו-נוירוטי הטיפוסי חי במצב של ייסורים פנימיים, מכיוון שהוא תמיד מתכנן לעשות משהו, אך (זהו משהו) שלעולם לא יצליח להגיע להחלטה המורה לו לעשות את זה, או לחילופין לעזוב את זה לחלוטין. כמעט כל הבעיות המגוחכות עד כדי פתטיות שלו נובעות מחוסר ההחלטיות שלו, שבתורה היא רק המקבילה הפסיכולוגית למתחים הבלתי פתורים שלו. לפיכך, אם הטכניקה האנליטית תהיה יעילה, היא חייבת להפיג את המתחים הללו.

>>>>> 

דניאל האוס מדבר פה למעשה על קונפליקט הגובה אנרגיות, על חשיבת יתר, אולי אובססיביות, המייצרת מתח נפשי. והוא מדבר על הפסיכואנליזה כפרקטיקה של הרפייה – לעומת פרקטיקות של מאמץ.

>>>>> 

'במקרים רבים ה(פסיכואנליזה) מצליחה יפה בכך. אם המטופל משתף פעולה, אם יש לו תבונה, אם חוש ההומור שלו עדיין פעיל…. אפשר לתת לו הרגלים חדשים וערכים חדשים, כמעט, התכוונתי לומר, אישיות חדשה. המתחים שלו ייפתרו באופן שאיננו קסום, אלא של חשיבה אנליטית, אינטלקטואליזציה, אובייקטיביזציה דרמטית, והחשוב מכל, המתחים יוקלו על ידי חלוקה מחדש של מושאי הקשב. על ידי מגוון תחומי עניין, על ידי גמישות בחשיבה, יכולת קבלה מהחיים, טיפוח של יותר הומור, כל אלה יהיו כל כך הרבה יותר יעילים להתמודדות פסיכולוגית ולחלוקה מחודשת, ובאופן שיטתי של הכוחות המקוריים שלו שהיו מבוזבזים במתח ובהיסטריה. גם האנליטיקאי עצמו יהפוך לאובייקט חשוב של תשומת לב ובמידה רבה של הפגת מתחים.'

>>>> 

עד כאן המרכיב השלישי של הריפוי הפסיכואנליטי והוא הפגת מתח, הרפיה, אולי וויתור מסוים על מטרות מסוימות, עידוד להחלטה ולפעולה. ועכשיו למרכיב האחרון: וגם הפחות טכני ויותר פילוסופי: מימוש עצמי.

>>> 

האוס: 'כעת, לאחר שדנו באריכות ניכרת בגורמים של אובייקטיביקציה דרמטית, פירוק אנליטי, הפגת מתח, הבה נתעכב מעט על היסוד (הרביעי) האחרון של שיטת הריפוי האנליטית, והוא מימוש עצמי. בעיני, בהיותי פילוסוף צנוע, מושג המימוש הוא אחד הרעיונות המאירים ביותר באבולוציה של המחשבה האנושית. בהקשר אחר כתבתי בקצרה על חשיבות מושג המימוש בספרות ובחיים. כאן אני רוצה רק לציין כיצד הוא מתקשר לטכניקה האנליטית ולריפוי המוחלט והאולטימטיבי.

מימוש, הוא מונח מאוד מופשט שנועד לייצג את תהליכי הנפש לפיהם אדם מגיע בהדרגה להעריך עובדות בצורה אחרת,  הוא נותן פרשנות חדשה למצבי חיים… ידע במובן העובדתי אינו מימוש. מידע אינו תובנה. ידע אינו חוכמה. ישנן מציאויות מורכבות כל כך, אינטלקטואליות מאוד מעצם טבען, כמו תובנה ואינטואיציה וחוכמה. הקטגוריה הבלתי מוחשית ביותר מבין הקטגוריות המנטליות היא זו של מימוש. אז כיצד ניתן לדייק את המונח מימוש?

תחילה אציין מה זה לא. זו לא תמימות, נאיביות, לא אשליה. זה לא צייתנות, ביישנות, וויתור, השלמה. לתוך מושג מימוש יש להזין מרכיבים (אחרים) כגון ביקורתיות – שיקול דעת, התפכחות, דמיון, אירוניה, חמלה, וגם אומץ. יכולת מימוש מחולקת בצורה הכי לא שוויונית בין האנשים. אם היינו מסתמכים על העדויות של ההיסטוריה האנושית .. אנחנו בהחלט יכולים לומר שרוב האנשים, מאוד נמוכים בסולם יכולת המימוש, …

(פה האוס עובר למשהו מוכר לנו) אף אחד לא יכול להסביר את קיומן העתיק והבלתי יתואר של מלחמות, כ'חביבות' ביותר מבין העיסוקים המטורפים של אנשים רגילים, אלא אם כן הוא מניח את חוסר היכולת שלהם למה שאני מכנה מימוש. הם פשוט לא מודעים  למה שהם עושים. זה תמיד כך. חסר להם שילוב מסוים של כוחות מנטליים, אשר, אם היה קיים, לא היה מאפשר חזרה בלתי פוסקת על התנהגות שאינה מביאה דבר מלבד אומללות, מום ומוות עבור אותו הסוג העיוור של בני האדם. העיוורון הזה ביחס לטבע האנושי הוא מה שאני מתכוון בהיעדר יכולת המימוש העצמי. ….

חשיבה במיטבה היא מחקר מפוכח. המחשבה היא במיטבה כשהיא חושפת את המגבלות ואת חוסר שלמות.  

 ….

מימוש עצמי הוא תובנה אינטלקטואלית, שנעשתה באומץ לב ובעזרת חמלה, והיא גם אנושית בזכות יכולת הדמיון. ….

השאלה המטרידה שכל פסיכואנליטיקאי ישר צריך להתחבט בה היא טבעה של התודעה, עד כמה יש בכוחה להכיל כאבים חדשים, רעיונות חדשים, ומטרות חדשות. באיזה מובן אנו בטוחים שהתודעה מרפאת? ולעומת זאת, באיזה מובן אנו בטוחים באופן סביר שהתודעה, רחוקה מלהיות מרפאת, אלא נוטה להיות תודעה חולנית? נכון, האמת יכולה לפעמים להפוך אותנו לחופשיים, האם לא חשוב עוד יותר שהפסיכולוג והמחנך והאנליטיקאי יזכרו שהאמת, בכך שהיא מעניקה אפשרות חדשה של שחרור, …עשויה באופן מוזר גם לגרום לנו להשתגע?

(בזמן הטיפול, כאשר האנליטיקאי מפרש, ק) הנפש הלא מודעת של המטופל, כפי שהיא מתפרשת על ידי הנפש המודעת של המטפל, מתקבל אז על ידי המודע של המטופל כתיאור אמיתי של הלא מודע שלו עצמו! מעשה מענג.

פרויד ישכנע אותנו שהלא מודע – הוא מודע להפליא והמודע – לא מודע להפליא! שנינות פרוידיאנית מקסימה.

מכיוון שהבעיה של הטכניקה האנליטית הרגילה היא כה בסיסית וחשובה, ארצה לומר עוד מילה.. כאשר אנו בוחנים נפש מסוכסכת (וסובלת) אנו רואים בנפשו של המטופל את מה שאכנה בלילה של חוויות שיש ביניהן קשר אולם הן לא מובחנות זו מזו…. הנפש של המטופל מרובה, ובאי סדר של אסוציאציות לא רציונליות. אירועים, חפצים, ואנשים שזורים זה בזה באופן בלתי נפרד, מוחזקים יחד בשטף החוויה המוזר הזה על ידי קשרים וזיכרונות של פחד או בושה או תסכול. המטופל במקרה כזה, פשוט לא יכול שלא להרגיש את עצמו קורבן. אין לרשותו של המטופל שום היגיון רציונלי שיאפשר לו ניתוח עצמי ושיפור עצמי. הוא לא יכול להבין בצורה מספקת מה באמת מתרחש בנפשו הכואבת כי הטבע האנושי שלו לכוד בסתירות שהוא עצמו (מי זה "הוא עצמו" במצב זה?) אינו יכול להתעלות מעליהן. בעל מוח מבריק ככל שיהיה, לא יכול להיות ביקורתי ביחס לעצמו – מתבונן בעצמו, כפי שהוא אמור היה להיות, אם הוא היה נבון במידה מספקת לגבי ההתרחשויות המורכבות – המתרחשות בתוכו. לכך דרוש פסיכואנליטיקאי חכם.

הטיפול האנליטי הוא מחקר פסיכולוגי, בתהליך של פירוק של חלקים שלמים וטוטאליים רגשית, שמתפקדים בצורה נפיצה וכפייתית מדי, כפי שניכר בתגובות האופייניות לפסיכונוירוטיים. כל גירוי פרובוקטיבי הקטן ביותר מפעיל בהכרח סוללה עצומה של תגובות. עודפות זה בתגובה היא בדיוק מרכז השיבוש במערכת התגובה של הפסיכו-נוירוטי. הוא מתנהג כמו קורבן והוא יודע זאת – לכאבו ולצערו. הוא לא יכול להתאפק. במהלך הארוך של פירוק אנליטי, הרגשיות מתאדה בהדרגה אל מחוץ לסיטואציה הסובייקטיבית, ואובייקטיביות מסוימת תופסת את מקומה.  ..

<<<<< 

House, S. (1929). Is Consciousness Curative? In Psychoanal. Rev (Issue 16).

Laplanche, Jean., & Pontalis Jean-Bertrande. (1988). The language of psycho-analysis (J.-B. Pontalis, Ed.) [Book]. Polestar Wheatons .

Solms, M. (1997). What Is Consciousness? [Article]. Journal of the American Psychoanalytic Association, 45(3), 681–703. https://doi.org/10.1177/00030651970450031201