- השלכה
בפגישה הבאה 35 נדבר על מנגנון ההזדהות ההשלכתית – מנגנון אשר נוסח לראשונה על ידי מלאני קליין, מנגנון שעבר עיבודים, שיפורים, וסגנונות על ידי כותבים רבים ובמיוחד מוזכר ביון.
היום – נדבר על השלכה. האם הוא מנגנון הגנה מפני כאב נפשי? האם הוא מנגנון חשיבה ותפיסת המציאות הפסיכולוגית? ואולי אירוע תוך נפשי אשר חוזר על עצמו ובונה בתוך הנפש מבנים קטנים – ולכן במילים אחרות הוא ארגון וארגון מחדש של הנפש?
שלושת התשובות אפשריות, ושלושת התשובות רלוונטיות ליחסים הטיפוליים בקליניקה.
את הדיבור שלנו היום ניקח מהקומה השנייה של הפסיכואנליזה – אשר קראתי לה הקומה הקלאסית. הקומה הראשונה אני מזכיר היא הקומה האורתודוקסית של פרויד ועמיתיו אשר ניסחו את הבסיסים של הפסיכואנליזה כשיטת טיפול, שיטת מחקר ושיטת תיאור המצב הנפשי. כאשר פרויד נפטר בשנת 1939, אני מניח שיש עצב, וגם סוג של בהלה לגבי הפרויקט הזה שנקרא פסיכואנליזה. יש כבר סניפים שמתקיימים ומייצרים תוכן בכל מיני מקומות בעולם. ויש רצון להגדיר מה פסיכואנליטי ומה לא, וגם קצת אולי להקפיא את המצב.
בשנת 1943 בלונדון – מתקיימים 'דיוני המחלוקת' בין אנשי פסיכולוגית האני בהובלת אנה פרויד לבין אנשי יחסי האובייקט בהובלת מלאני קליין. כל נאום אורך ארבעים וחמש דקות ויש עשרים דקות לענות על הערות והתנגדויות. העניין מאוד רשמי, אי אפשר לדבר באופן חופשי אלא אם כן מסרת למזכירות את ההרצאה שלך וקיבלת אישור.
כמובן שלאור הסיטואציה, ההרצאות רוויות בציטוטים של פרויד ובניסיון להראות שהזרם נאמן לרעיונות של פרויד ועמיתיו.
אחת ההרצאות ב'דיוני המחלוקת' היא של פאולה היימן (King & Steiner, 1991), פסיכואנליטיקאית שברחה מברלין והגיעה לאנגליה, הייתה צמודה למלאני קליין כמזכירה אישית וגם כמטופלת.
בהרצאה זו היימן משווה את ההפנמה וההשלכה – למנגנון האכילה וההתרוקנות. היא קושרת, אם נתרכז, בהשלכה – את ההשלכה להוצאה החוצה של חומרים מיותרים או לא טעימים ולא נעימים. לפי עקרון העונג – הילד – וגם המטופל טועמים משהו: זה יכול להיות אוכל אבל גם סוג של חוויה אחרת, זה יכול להיות גם יחסים עם מישהו. במידה וזה טוב ונעים – וגורם עונג ההפנמה תמשיך עד לשובע. במידה וה'טעימה' תהיה שלילית – האדם יפלוט החוצה את מה שנכנס. אבל, ופה יש עניין חשוב קלינית, והוא הזיכרון: 'זה רע', או 'את זה אני לא אוהב', או 'אסור לי להתפתות להכניס שוב' – הזיכרון השלילי הזה יופנם ויהיה אובייקט או מבנה פנימי שלילי.
דבר נוסף, שוב בצמוד לפרויד, היימן מתייחסת לייצר החיים ולייצר המוות. ייצר החיים רוצה להפנים ולהיות בקשר עם הסביבה להשפיע על העולם, ליצור ולבנות. יצר המוות מעוניין לחזור אחורה, לבטל הישגים, לא להתאמץ ולחזור למיטה או לעריסה במקרה של תינוק. כתוצאה מכך יצר החיים רוצה להפטר מייצר המוות.
היימן:
'באשר להשלכה המטרה הסופית של יצר החיים במאבקו עם יצר המוות תהיה גירוש; עם זאת, לא ניתן לגרש את יצר המוות, מכיוון שהוא מרכיב אינהרנטי של האורגניזם. הדבר הכי קרוב לגירוש הוא הסטה (שינוי כיוון, ק) החוצה. זה הדבר היחידי שניתן לעשות. כך הפכה ההסטה החוצה, כפי שהראה פרויד, להגנה האולטימטיבית של החיים מפני יצר המוות. הפנמה והשלכה הם המנגנונים הבסיסיים החיוניים שבהם תלויים החיים.' (King & Steiner, 1991)
מבחינתנו בקליניקה, הדבר דורש שמיעה מחודדת. לפעמים הפירוש הזה יעיל ולפעמים ממש לא מתאים. אולם גם אם איננו מתאים, הוא יכול להרחיב את החשיבה.
האם המטופלת אשר מתארת דברים שליליים מסביבה, ובעיקר המטופלת המדוכאת, או החרדה – איננה מעידה על תוכן פנימי אשר רק 'הסיטה' החוצה.
>>>>>
זה הזמן, באחור מה, לפנות למילון המושגים של לאפלנש ופונטליס, ולקרוא קטע קצר. (Laplanche & Pontalis Jean-Bertrande, 1988):
'הסובייקט (מילה נרדפת ל'אדם', או למטופל בקליניקה, ק) – תופס את סביבתו ומגיב על פי תחומי העניין שלו, כישוריו, הרגלים שרכש, מצבים רגשיים ארוכי-טווח או חולפים, ציפיות, משאלות וכו'. סוג זה של מתאם בין עולם חיצוני לעולם פנימי הוא אחת התרומות של הביולוגיה והפסיכולוגיה המודרנית, בהשפעה, בעיקר, של פסיכולוגיית הגשטאלט. היא מאומתת בכל רמות ההתנהגות: בעל החיים בוחר משדה התפיסה שלו גירויים מיוחדים השולטים בכל התנהגותו; איש עסקים מסוים רואה את כל החפצים במונחים של מה שניתן לקנות ולמכור (יש לו 'עיוות תעסוקתי'); אדם בעל אופי חיובי נוטה לראות את הדברים דרך 'משקפיים בגוון ורוד'; וכולי. באופן פחות שטחי, מבנים או מאפיינים חיוניים של האישיות עלולים להופיע בהתנהגות גלויה. עובדה זו מספקת את העיקרון הבסיסי של מה שנקרא טכניקות השלכה: ציוריו של ילד חושפים את אישיותו; במבחנים סטנדרטיים – כלומר, במבחנים השלכתיים (למשל רורשאך, ט.א.ט.) – הנבדק מתמודד עם מצבים לא מובנים יחסית וגירויים מעורפלים, המאפשרים לנו 'לקרוא, … תכונות מסוימות של אופיו ודפוסי ארגון מסוימים של התנהגותו ורגשותיו" (3).
… הנבדק מראה בגישתו שהוא מזהה אדם אחד עם אדם אחר: ניתן לומר במקרה כזה שהוא 'משליך' את דמותו של אביו, למשל, על מעסיקו.
(מקטע אחרון מהמילון: ) 'הסובייקט מייחס נטיות, רצונות ודברים דומים, שהוא מסרב לזהות בעצמו, לאחרים: הגזען, למשל, משליך את המגרעות שלו והנטיות הבלתי-מודעות שלו על הקבוצה אותה הוא משמיץ. נראה כי סוג זה של השלכה, שבאנגלית מכנים 'disowning projection' – השלכה של 'זה לא שלי', מתקרב ככל הנראה למשמעות הפרוידיאנית של המושג….. '
>>>>
בכל מקרה, מדובר בתוכן פנימי שמיוצא החוצה – ואשר מעודד אותנו כאנשי טיפול להפוך חזרה את החשיבה הקלינית שלנו. שומעים תוכן על אובייקט חיצוני ובודקים האם לא מדובר בתוכן פנימי שהושלך וכרגע גם מוכחש.
אני רוצה לעבור לאנליטיקאית שוויצרית שלקחה את נושא ההשלכה באופן קיצוני מבחינה טכנית קלינית. שמה דניאלה קווינדוז (Quinodoz, 1994).
הטכניקה של קווינדוז קיצונית להערכתי, אולי גם מסוכנת במידה והקשר הטיפולי לא ממש מהודק, ובמידה והברית הטיפולית לא מבוססת. יחד עם זאת שווה לראות את המושג 'השלכה' – בצורה מאוד ברורה ומאוד קלינית, כמו שאנחנו משתדלים פה במפעל בין שעה לשעה.
הבסיס הוא פרואידיאני וקלייניאני, אבל ההדגשות של קווינדוז מעט שונות.
לטכניקה היא קוראת 'פרוש בתוך ההשלכה'. נקודת המוצא היא הפיצול בין 'טוב' ל'רע'. ישנם מקרים בהם נפש המטופל חצויה וסוערת בקונפליקט שבין החלקים. וישנם מקרים, בהם מתמקדת קווינדוז, כאשר המטופלת או המטופל משליכים לתוך המטפלת חלקים רגישים או עדינים מידי, מחשש שינזקו על ידי החלקים התוקפניים או הסוערים שבנפש. חלקי נפש מושלכים על האובייקט החיצוני – בקליניקה זאת המטפלת, ואז הוא מכחיש את שייכותו אליו ('זה לא שלי'). באופן זה המטופל מאבד את האותנטיות שלו.
במילים של קוונדוז:
'אני רואה חשיבות רבה במקרים כאלה שהאנליטיקאי יהיה מודע להשלכה, יתפוס את ההשפעות המושלכות לתוכו, ויהיה מוכן לחוות אותן ולהשמיע אותן. המטופל ימצא את התחושות הללו פחות מפחידות כאשר הוא יצליח להבין שהאנליטיקאי היה מסוגל לחוות ולהעז לנקוב בשמו של הדבר (רגש או מחשבה, ק) שהוא, המטופל, דחה באופן לא מודע משום שזה לא היה תואם אובייקט שממנו הוא לא יכול היה לשאת להיות נפרד. מחשש לאבד את האובייקט או את אהבתו של האובייקט.
עם זאת, בצמתים דרמטיים מסוימים, כאשר המטופל מתמזג עם האובייקט המושלך ואינו מזהה את החלק שבעצמו המושלך אל האנליטיקאי עוד כשלו, פרשנות מילולית על ידי האנליטיקאי ביחס להשלכות אינה מספיקה עוד כדי שהמטופל יכיר בו כשלו:
המטופל למעשה לא רק השליך רגשות על האנליטיקאי, אלא גם התפצל והשליך על האנליטיקאי חלק מעצמו כאשר הרגשות נובעות מאותו חלק (זהו המנגנון שנקרא 'הזדהות השלכתית' על ידי קליין מ-1946 ואילך) . על מנת שהמטופל ישלב מחדש את הרגשות שלו, הוא צריך גם לשלב מחדש את החלק של עצמו שמכיל את ההשפעה. אז ייתכן שיהיה חשוב שהאנליטיקאי יחשוף לא רק את התוכן הרגשי המושלך עליו, אלא גם את ההשלכה של אותו החלק בעצמי המכיל את הרגש. זה עשוי להוביל למה שכיניתי 'פירוש בהשלכה' ' (Quinodoz, 1994)
>>>>
מה היא אומרת?
- יש קופליקט פנימי. המטופל משליך לא רק רגשות אלא חלקים של ממש מתוך עצמו
- המטופל לא מכיר בחלקים שהשליך על המטפלת.
- גרוע מכך, המטופל מאבד בנוסף חלק מעצמו המרכזי, מאבד משהו מהיכולת שלו לחשוב ולראות – ולהחליט
- פרוש רגיל: אני מרגישה כך וכך ונראה לי שמדובר בהשלכה, לא יספיק, מכיוון שצריך להחזיר למטופל משהו שהוא מעבר לתובנה: צריך להשיב לו חלק מהעצמי שלו שאבד.
דניאלה: ….'לכן, האנליטיקאי מדבר בגוף ראשון, תוך שימוש ב'אני' שמתייחס, כעת לא למטופל, אלא רק ל'חלק' של המטופל המושלך לתוכו. שכן אין די בכך שהמטופל יכיר בכך שהתחושות שמביע האנליטיקאי דומות לשלו, שכן הדבר עשוי בהחלט לחזק את האשליה הנרקיסיסטית של הזהות בין המטופל והאנליטיקאי. הוא צריך להכיר בכך שהשפעות אלו הן שלו, הנאמרות על ידי החלק בעצמי שלו שהושלך לתוך האנליטיקאי, (כך ייווצר) מצב שמסביר שהאנליטיקאי והמטופל הם שני אובייקטים נפרדים במערכת יחסים זה עם זה'.
שני תיאורי מקרה:
>>>>>>>
' מארי, בת 30, הגיבה להכרזה על החופשה הראשונה שלי בתקופה די מביכה של זעם רצוף: בליווי צעקות ויללות בלתי פוסקות, זרם בלתי פוסק של עלבונות מילא את הקליניקה והגיע לגובה חדש של אינטנסיביות מפגישה לפגישה. בין אם שתקתי או פירשתי את משמעות הכעס של מארי על האובייקט המתסכל, אך בו בזמן המוערך, (מרי המשיכה להשתתף באופן קבוע בפגישות) המיוצג על ידי, עוצמת הקול והטון של העלבונות עלו ללא הרף במהלך הפגישות. כאילו בתהליך של ליבוי עצמי, עד שבסופו של דבר זה הפך להיות לי בלתי נסבל. הרגשתי כאילו אני צופה בהתפרצות של גלי ים בגאות: ('הים הפולש'). בהעברה הנגדית שלי שמתי לב שהרגשתי כמו ילדה קטנה חסרת כוחות שאכן עומדת להיות המומה על ידי 'האמא הפולשנית' (יש כאן משחק מילים, כמו המילים הצרפתיות לים [ mer ] ואמא [ mère ] מבוטאות באופן זהה).
מארי על הספה בוודאי נתנה קול באלימות לחלק של עצמה שהתמזג עם האובייקט המופנם, של האם הפנימית שנחוותה כפולשנית ולעולם לא הייתה מרוצה; ובוודאי, גם היא במקביל השליכה לתוכי באופן לא מודע את החלק בעצמה, שרוקן מקצב החיים שלו ומהצרכים שלו, חלק שסבל מכך שהיא לנצח לא תהיה מסוגלת לספק את הדרישות הפולשניות של אם אהובה.
אז, כאשר מארי אמרה לי בקול זועם: 'אני בטיפול כבר חודשים ואין התקדמות! גם אם אחכה 500 שנה, את לא תעשי כלום!', עניתי והשמעתי את החלק של מארי שהושלך עלי: 'אמא תמיד רוצה שאתקדם מהר יותר, אבל אני לא יכולה ללכת כל כך מהר; כמה זה כואב, לא להיות מסוגלת ללכת בקצב של הילדה הקטנה שאני'. מארי נרגעה מיד, לאחר שזיהתה את עצמה בי: אמרתי את מה שהיא לא יכלה להרשות לעצמה להרגיש. עקבתי אחרי זה בפרשנות משלימה: "כאילו היית צריכה להכניס לתוכי חלק מעצמך שכעס על כך שנושל מקצב החיים שלו ועצוב על כך שלעולם לא יוכל לספק את הדרישות של האמא שלה שאותה אהבה'. ואז: 'אולי, כשהאשמת אותי שאני לא ממשיכה הלאה, זה כאילו את מתבטאת באופן שאת מדמיינת שאמא שלך הייתה עושה'. לאחר מכן החלה מארי לשחזר את הזדהותה עם הילדה הקטנה שהיא השליכה בי ולשלב אותה מחדש כעצמה. בדרך זו היא יצאה מהבלבול בין עצמי לאובייקט והפכה להיות מסוגלת יותר לתפוס לא רק את עצמה אלא גם את האובייקט כנפרדים, כלומר (היא מול שני) הוריה המובחנים. '
>>>>>>>
המטפלת לא מפרשת את ההשלכה הלא מודעת בתקווה שהאגו הרציונלי יקבל ויכיר בהשלכה. אלא היא נשארת ברובד הלא מודע, קרי בתוך ההשלכה, ומדבר כמו החלק המושלך, שאיבד את בעלותו של המטופל.
מקרה שני:
>>>>>>>>
' מרטין, בן 35, … היה בעל אופי חמקמק שמעולם לא פנה להתנגדות אקטיבית אלא התמסר להתנגדות פסיבית. מרטין סיפר לי כיצד פנה פעמים רבות לפסיכואנליטיקאים , אך חשב שלעולם לא יהיה מקום עבורו. הוא גם הודיע לי שהדרמה של חייו, שהתרחשה ממש לפני התבגרותו, הייתה ההתאבדות של אמו; הוא תמיד חווה את אמו כמי שאין לה שמחת חיים, וכמי שמרגישה את עצמה מיותרת.
מה שבעצם היה חשוב באנליזה לא היתה המציאות החיצונית של האם הזו, אלא מה שמרטין עשה ממנה במציאות הפנימית שלו. הוא הפנים אותה להוות חלק מעצמו, התמזג איתה באופן נרקיסיסטי כדי לא להיפרד ממנה: הוא אימץ באופן לא מודע את הגישה של אימו כפי שתיאר לי אותה. זה היה בוודאי החלק של מרטין שהתמזג עם האובייקט המלנכולי המופנם שסירב להיכנס למקומות שונים בטיפול. וזה היה בוודאי תלוי בי לעשות התערבות מול אותו חלק ממנו, אשר לא התמזג עם האובייקט המלנכולי, ואשר יוכל לכרות איתי ברית טיפולית.
….לאחר כמה שנים של טיפול, הייתה לי הזדמנות לתת למרטין 'פרשנות בהשלכה' בהקשר הבא: במשך זמן רב, מרטין היה פסיבי ורפוי; הוא לא הראה תגובה לפרשנויות והתלונן בקול קטן ודומע (של אמו) שמצפים ממנו ליותר מדי. חוסר העניין לכאורה שלו באנליזה שלו לא תאם את נוכחותו הקבועה במפגשים ואת האווירה החמה שלהם ברמה הלא מילולית, ולכן חשבתי שהעצב והאימפוטנציה, שחשתי בהעברה הנגדית שלי, עשויים להיות תוצאה של השלכה. לאחר מכן לקחתי את דבריו של מרטין כאילו נאמרו על ידי האובייקט המלנכולי שפלש אליו, והשאלתי ישירות את קולי לאותו חלק של מרטין שהושלך לתוכי כדי לאפשר לחלק הזה להתבטא (דניאל אומרת למרטין): 'אמא מתלוננת שהיא כל כך מותשת מהחיים ; איך יכולתי לגרום לה להתעניין בחיים? אני כל כך עצוב שאני לא יודע איך לעזור לה למצוא שמחת חיים'. השלמתי את זה בדברים הבאים: 'אולי היית צריך להכניס חלק מעצמך לתוכי, חלק עם רגשות שלא יכולת לבטא במילים בעצמך, כאילו רצית שארגיש בתוכי את המצוקה שלך מול התלונות של אימך ואעביר אותה למילים, במקומך'. הוספתי: 'אולי, בלי ששמת לב, התלוננת בפניי באותה דרך שדמיינת שאימא שלך הייתה עושה'. בעקבות פרשנויות מסוג זה, מרטין החל להבדיל את עצמו מהאובייקט, הפך לזמן מה חי ודינמי באנליזה, ובהדרגה התחיל לראות כיצד הוא משתמש במנגנון ההשלכה הזה (גם, ק) מחוץ למפגשים. '
>>>>
עד כאן. כאשר מטופל משליך, הוא לא משליך רק תוכן אלא הוא משליך גם חלקים יותר פונקציונליים כמו חוש הראיה הפסיכולוגי ויכולות של הכרה וחשיבה – הוא מאבד יכולות לראות פסיכולוגית, לחשוב ולהכיר את עצמו.
בקליניקה אין טעם לפעמים לציין את ההשלכה – כי המטופל איבד את היכולות הללו – ולכן דניאלה קווינדוז ממליצה להחזיר את האובייקט הפנימי כשלם ורק אחר כך לצרף פרשנות.
משהו פסיכודרמטי אולי, או משחקי – קלייניאני
King, P., & Steiner, R. (1991). Paper by Paula Heimann on ‘Some Aspects of the Role of Introjection and Projection in Early Development’ [Bookitem]. In The Freud-Klein Controversies 1941-45 (pp. 401–422). Routledge. https://doi.org/10.4324/9780203013878-27
Laplanche, Jean., & Pontalis Jean-Bertrande. (1988). The language of psycho-analysis (J.-B. Pontalis, Ed.) [Book]. Polestar Wheatons .
Quinodoz, D. (1994). Interpretations in Projection [Article]. International Journal of Psychoanalysis, 75(4), 755–761.
