- סימביוזה
לפי מאהלר – באופן התפתחותי ישנם שלושה שלבים: אוטיסטי, סימביוטי, ולידה פסיכולוגית באמצעות תהליכי ספרציה-אינדבידואציה. היום אביא ארבעה מקורות סביב העניין הזה. המשותף לארבעת המקורות היא ההבנה של פרויד, שהעבר איננו רק נחלת העבר – אלא הוא חיי ומתקיים נפשית באופן כלשהו. ובהשאלה: יש משהו סימביוטי שלא נעלם בגיל חצי שנה, אלא מתקיים בווריאציות כאלה ואחרות, גם בקליניקה, וגם מחוצה לה.
יש עושר גדול של כתיבה על 'סימביוזה' כמהות נפשית חיה, אפילו כערגה או מקור משיכה, ואולי גם כמקום מפלט. בחרתי ארבעה מתוכם: בלג'ר פסיכואנליטיקאי קלייניאני ארגנטינאי, רחל בלאס – קלייניאנית ישראלית הכותבת עם פסיכואנליטיקאי אמריקאי סידני בלאט שעסק רבות בהתפתחות האישיות על הציר שבין קירבה לאינדבידואציה, מקור נוסף הוא סירלס שוב פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי ייחודי ומשפיע, ולבסוף גורג' פולוק נשיא לשעבר של החברה הפסיכואנליטית האמריקאית. 'סימביוזה' – הינה מושג בסיסי, היא מקבלת עוצמה גם מתוך התצפית הקלינית של מאהלר, וגם מתוך הניסיון הקליני של כותבים רבים.
נתחיל מתיאור מקרה: לא יכולתי להימנע מלכתוב בפייסבוק פוסט נפרד על הפרק היפיפה הזה של בלג'ר. הפרק נקרא 'על הסימביוזה' –(Bleger et al., 2013)
כריסטינה מריה בת 18 . היא נסעה הרחק הרחק מבית הוריה ללמוד רפואה בעיר זרה. במקביל גם הכירה בחור צעיר אשר ההורים שלה חושבים שהוא 'בטלן'.
לאחרונה התעלפה שלוש פעמים בעיצומם של התקפי חרדה. היא מגיעה לפגישה הראשונה עם המטפל ומספרת לו על אמא שלה השתלטנית, הקרירה, הסקרנית…ככה מתחיל הטיפול.
הסימביוזה, לפי בלג'ר איננה שלב התפתחותי, איננה דפוס פתולוגי, היא אזור נפשי. הסימביוזה היא אזור נפשי בו יש סוג של שימוש באדם קרוב – דמיוני או חי וממשי לצורכי הגנה במובן החריף של המילה. הגנה המאפשרת לשרוד, הגנה המאפשרת לחיות ולא למות מנטישה, הגנה לחשוב, הגנה להתקיים.
סימביוזה איננה נדירה, כולנו מתחילים שם, היא יומיומית בחיים ובקליניקה – היא מרתף נפשי ובו שמורים ומאוחסנים כוחות נפש קדומים המשמשים לרגעי חירום.
בקליניקה הסימביוזה פורצת ברגעים מאוד מסוימים.
>>>>>>>
מהי סימביוזה – איך היא נחווית?
בלאס רחל ובלאט סידני עונים:
'בהתבסס במידה רבה על עבודתה של מאהלר, הפסיכואנליזה טענה באופן מסורתי כי 'זהות' נובעת מתוך 'סימביוזה' – וניתן להשיגה רק כאשר הפרט מבדיל ומבחין את עצמו (או מבחין בעצמו, ק) מהיחידה של שניים מאוחדים היא אם-ילד….
השגת הנפרדות נחשבת כמשולה לגיבוש גבולותיהם של ייצוגי עצמי ושל אובייקט.
(עכשיו מתחיל קטע חשוב: ק)
עם זאת, חוויות אופטימליות של טרם התמיינות, לא רק מקלות על הופעת הזהות, אלא, כשלעצמן, מספקות הקשר חיוני לפיתוח ושימור הזהות העצמית לאורך תוחלת החיים. ליכטנשטיין טוען ש"יחידת האם-ילד המוקדמת, ולא פירוקה, [מהווה] את התנאי הראשוני לזהות באדם… [כך] עצם הקיצוניות של היחס הסימביוטי… הופכת למקור (או בסיס, ק) להופעתה של הזהות האנושית. … [א]פילו כאדם בוגר, האדם אינו יכול לעולם לחוות את זהותו אלא … בתוך הווריאציות החוויתיות בעל מבנה סימביוטי (ליכטנשטיין, 1977, עמ' 72-73). …. הרעיון של קוהוט (1980) בדבר קיומו של העצמי בתוך "מטריקס של 'סלף-אובייקטים' (במובן מסוים: אני-אחרים בסימביוזה, ק) מלידה ועד מוות" (עמ' 478) מכיל גם את הרעיון הבסיסי של זהות שנשמרת בתוך ההקשר הסימביוטי. …(Blass & Blatt, 1996)
>>>>>
נחזור לבלג'ר והמטופלת שלו בת השמונה עשרה:
אבל לפני שאוכל לתאר את עמדתו של בלג'ר ביחס לסימביוזה בקליניקה – יש לתאר את יחסו של בלג'ר בכלל למטופלת ולסיטואציה הקלינית.
בלג'ר המטפל, כאשר הוא שומע את המטופלת מדברת על דמות משמעותית – במקרה זה אמא שלה – מבין את הגעת האם כאירוע קונקרטי – האמא בפנטזיה שהוא מקיים באמת מוזמנת ובאה לקליניקה על ידי המטופלת לצורך נפשי מסוים שמתרחש ברגע זה ביניהם.
הטקסט מאפשר לקרוא כך או אחרת. אני מדגיש, לפי דעתי: אין איש בחדר מלבד שניים: המטפל והמטופלת. ויחד עם זאת מבחינת בלג'ר האמא שם כי המטופלת שלפה אותה מהמרתף הרגשי. כאשר המטופלת אומרת 'אמא שלי' – יש שלושה בחדר מטופלת, אמא של המטופלת ובלג'ר. והוא ישאל את עצמו וגם את המטופלת מה פשר הגרירה הזאת של אמא ממרתפי הנפש לכאן – לחדר? מה היא עושה כאן? היא מגינה על המטופלת מחרדה קשה ועמוקה. אני אומר קשה – כי האמצעים הנפשיים של המטופלת להתקיים נפשית בנוכחות בלג'ר לא הועילו הפעם, ואני אומר עמוקה – מכיוון שמקורו של המצב הסימביוטי הוא במחצית השנה הראשונה לחיים היכן שסוגיות קיומיות של חיים ומוות, של ערפול תודעה וחוסר אונים, של תלות מוחלטת בתנועה – היו מהות החיים הנפשיים.
בלג'ר מבין שיש פה צעירה בת שמונה עשרה, בעיר זרה, רגע לפני תחילת שנת הלימודים הראשונה ברפואה, תחילתם של יחסים עם בן זוג שההורים לא אוהבים, אמא רחוקה … ועכשיו תחילתו של קשר טיפולי. למה שלא תהיה חרדה בעצימות גבוהה כאן ועכשיו?
תראו איך הוא כותב – לא ניתן לדעת אם האמא בחדר או לא בחדר. זוהי איכות פסיכוטית של המטפל בשירות הטיפול – לראות את היחסים מעבר לקונקרטי. מלבד תרגום ודילוג, לא שיניתי:
'כשהיא הגיעה להתייעצות הראשונה עם אמה, כדי להרגיש מוגנת מהלא מודע, החרדה הפרנואידית מהלא מודע הייתה כזו שהזוג הסימביוטי היה חייב להתייצב: האם המגוננת הייתה צריכה להיות איתה. בפגישה הראשונה, כשהיא נזכרת באמה כדי להתייחס אל הלא מודע, האם המגוננת מובאת כאובייקט פנימי וכך היה מעבר מהקשר הסימביוטי לקשר האוטיסטי, שאותו היא משליכה אליי, על מנת לבנות מחדש את הסימביוזה איתי. בין הפעם הראשונה לשנייה שהיא רואה אותי, מידת ה'בלתי ידוע 'והמסוכנות שלי פוחתת, ובכך מאפשרת החדרה של האובייקט המגן (בלג'ר מדבר על הזדהות השלכתית, ק). אבל ההשלכה של האם המגוננת על האנליטיקאי, על הלא נודע, כרוכה גם בסיכונים מסוימים. לכן האם הרכושנית באה לידי ביטוי כדי שתוכל להגן על עצמה ולהימנע מכניעה מלאה……… עם זאת, כאשר חששותיה היו עזים יותר (ההתייעצות הראשונה) לא הספיק לה לבוא עם מלווה פנימי: היא למעשה הגיעה עם אמה, כיחידה סימביוטית, וכל אחת מהן פעלה בכך שהיא קיבלה על עצמה תפקיד שבנפרד , היה היבט אחד של הבעיה שקיימת בשתיהן: האם לקחה את התפקיד הדומיננטי, הרכושני, המאשים, הסקרני והשולט, ואמרה שבתה השתנתה, והעלתה זאת כסיבה להתחיל את הטיפול שלה; כלומר, היא גילמה את הסופר-אגו של מריה כריסטינה. הבת לקחה את התפקיד העצמאי, והאשימה את הוריה שהם נאחזים בה ולא מאפשרים לה שיהיה לה חבר…'
*ההדגשות הן שלי.
הסימביוזה עם האם, נשלפת בפגישה הראשונה עם בלג'ר. ככה יכולה מריה כריסטינה להתמודד עם החשש שבפגישה הראשונה כאשר כל החיים שלה כאוטיים והיא רק בת שמונה עשרה. וככה היא יכולה להביא בפני בלג'ר את הקונפליקט הפנימי בין עצמאות לשמרנות. אבל בעיקר להישאר שמורה בפני האופציה שהטיפול יציף אותה במחשבות כאוטיות אשר מקורן בחרדות ה'לא מודע'.
הרבה פעמים אני שואל את עצמי בתחילתם של טיפולים – מה מתרגש ובא לחדר באמצעות המטופל.
בהמשך הקריאה ניתן להבין שהעמדה של בלג'ר איננה אמפטית, הוא לא מנסה 'להבין' את המטופלת – זה לא מספיק. הוא שוקע בתוך הפנטזיה שלה ומאפשר את קיומם של יחסי גומלין סימביוטיים – בהתחלה מול אובייקט פנטאזמי – 'אמא' ואחר כך מולו.
>>>>>
פולוק ממשיך באותו הקו, הוא כותב תינוק מבחינה התפתחותית. אבל כשאני מחליף את המילה תינוק במטופל – קורה משהו מעניין. ננסה לקרוא את פולוק ככה בקטע קצר:
כאשר למטופל (תינוק) יש תחושת ביטחון, הנובעת מחזרות מרובות של חוויות סימביוזה משמחות, המטפלת (אם) באופן דומה מבססת את הביטחון העצמי והאמון שלה בתפקיד (הטיפולי/אימהות) שלה. צמיחה והתפתחות נוספת נובעת מהשינוי המתמשך ביחידה הסימביוטית עם הזמן. אם מתרחש טיפול (אימהות) לא מספק, הקשר הסימביוטי הופך למעגל קסמים שלילי, המוביל להעצמת המרכיב העוין-אגרסיבי של הגרעין האמביוולנטי של המטופל (הילד) ולארגון הקונפליקט הגרעיני כקונסטלציה דיכאונית. אז, מתקיימת המטפלת (אם) בקשר הסימביוטי בשני מישורים: היא גם המטפלת, אבל היא גם מזוהה עם המטופל (ילדה).(Pollock, 1964)
>>>>>>>>
סירלס (1973), באופן ישיר, מציג מונח חדש:
'בשנת 1958 הנחתי שהקשר הסימביוטי מהווה שלב הכרחי בפסיכואנליזה או בפסיכותרפיה עם מטופלים נוירוטיים או פסיכוטיים, והצגתי את המונח "סימביוזה טיפולית" עבור אופן זה של קשר מטופל-אנליטיקאי (Searles, 1959b).
ב-1959 הצהרתי שמה שהאנליטיקאי מציע למטופל שהוא חדש וטיפולי, בהקשר זה, אינו הימנעות מהתפתחותה של תלות סימביוטית, הדדית עם המטופל, אלא (דווקא, ק) קבלה של זה (1959a). מספר הדיונים שלי לאחר מכן בנושא זה כללו אזכור של תפקידו של קשר סימביוטי בחיים בריאים ומבוגרים … המטופל היה צריך להגיע למצב בו הוא חווה את האנליטיקאי כשווה ערך ל'אם המוקדמת' הכוללת את כל העולם, שהתינוק הוא חלק ממנו, באופן בל יינתק, מצב מוקדם למצב בו הוא השיג מספיק עצמיות כדי להיות מסוגל לסבול את התחושה-החוויה שלה כנפרדת מגופו שלו, ושניהם כנפרדים משאר העולם האמיתי. ….'
'הבנה של טבעה של הסימביוזה הטיפולית מחייבת לתפוס משהו מהמידה שבה המטופל עצמו מסור לתפקודו כמטפל ביחס לאנליטיקאי הרשמי, כמו גם ביחסיו עם אנשים אחרים בחייו. לא רק שהחתירה להשפעה טיפולית במהותה על האדם האחר, היא דאגה של אותם אנשים מעטים יחסית הבוחרים לעסוק בפסיכואנליזה או בפסיכותרפיה כעבודת חייהם, אלא היא גם דאגה בסיסית ורווחת של בני אדם באופן כללי. אבל כנראה אלו אנשים שילדותם הוקדשה במידה רבה לתפקוד כמטפל לבני משפחה אחרים, ותפקודם המטפל הוכיח את עצמו כמורכב כמעניין וכבסיסי לתחושת הזהות האישית שלהם, כמו גם מתסכל מבחינת תוצאות מוצלחות, מוכרות ברורות ומתמשכות, שעבורן תפקיד (טיפולי) כזה שהופך לעבודת חיים בוגרים סופח (הכוונה לתיסכול, ק) באופן טבעי.
למרות שניתן לחקור באופן מועיל את הדרכים שבהן אינדיבידואל אמיתי – כלומר אדם שיש לו עצמי שלם, אדם שיש לו אגו שלם יחסית – כך מתפקד באופן לא רשמי כמטפל באנשים אחרים, אינדיבידואלים שלמים, שחוו אינדיבידואציה פסיכולוגית גם הם. אני עוסק כאן ב"מטפל הסימביוטי", האדם שבעצמו לא השיג אינדיבידואציה יציבה, ושמערכות היחסים האנושיות המשמעותיות ביותר שלו מורכבות בהיותו בהשלמה לתחומי חוסר השלמות של אנשים אחרים. אופן הקשר הזה מושתת על מערכת יחסים עם אימו שבה תפקוד האגו שלו היה מקובע באופן דומה ברמה של פיצול אינפנטילי יחסית וסימביוטי, בין השאר משום שהשלמות המשפחתית המעורערת דרשה שהוא לא יהפוך לשלם. אדם זה נשאר במקום זאת זמין להשלמת חוסרי האגו של האחרים במשפחה, באופן אינדיבידואלי וקולקטיבי..
המטופל הנראה באור זה אינו רק קורבן המנוצל על ידי האם והמשפחה; להשאיר את ההמשגה בצורה זו (של קורבן, ק) זה לקחת בחשבון רק את המרכיבים העלולים להיות עוינים של מה שמתרחש. בתהליכים סימביוטיים אלה, כשם שהעצמי והאובייקט אינם מובחנים בבירור, כך גם שנאה ואהבה לא מובחנות בבירור.
לא פחות מכול יכולתו המתהווה של המטופל לאהבה, ולפיתוח אחריות אנושית בוגרת, היא זו שדוחפת אותו להנציח את אופן הקשר הזה (סימביוטי, ק). מנקודת המבט ה"אנוכית" שעדיין לא מובחנת היטב, הוא שואף, להישרדותו הפסיכולוגית והפיזית, לשמור על אופן הקשר היחיד שהוא מכיר, בתקווה להעצים, לחזק את האם כך שתאפשר לה להתבגר עוד קצת, עד שהיא תוכל לספק לו מודל להזדהות, למען התבגרותו שלו. מנקודת המבט ה"אלטרואיסטית", שגם היא לא מובחנת היטב, הוא ממשיך ממש להקריב את העצמי הפוטנציאלי שלו, למען האם ובכך מבטיח את הישרדותה.' (Searles, 1973).
>>>>
נכון להגיד שהסימביוזה היא שלב התפתחותי, נורמלי ואוניברסלי. הרעיון נובע מתצפיות בתינוקות בני שבועות ספורים. התצפית הזאת אפשרית בשל העמדה החיצונית של הצופה אשר חושב שיש פה שני אינדבידואלים: אמא לחוד ותינוק לחוד, שקשורים באופן פסיכולוגי מעורבב אחד בשני, שהתינוק בעמדה תלותית ייחודית ביחס לאם. הוא איננו יכול להסתדר בלעדיה קיומית ונפשית, היא במידה רבה יותר עצמאית. וההנחה המאהלריאנית היא שהתנועה הבריאה והטבעית היא בכיוון החוצה. אנחנו לא יכולים לדעת בוודאות את המהלך הזה מהפרספקטיבה של התינוק כי הוא לא מדבר. אנחנו אבל יכולים להבין מהחיוך שלו שהוא מבין כבר מתי אמא איננה ומתי היא פה. שהיא חיובית. שהיא כבר מהות פסיכולוגית – אובייקט – שניתן להתגעגע אליו, לצפות לו, להשתמש בה וכולי.
מה הדברים הללו מהדהדים לנו כאנשי טיפול בקליניקה. האם מטופלים אכן זקוקים לייצר מרחב סימביוטי? וגם איך המטופל מזהה אותנו כאובייקט? האם המטופל שומר את המטפל כמשמעותי בין הפגישות? מצפה לו? לכמה זמן? או שהמטפל איננו קיים בכלל כדמות התייחסות?
חלק מיחידה סימביוטית, היא שימוש בפונקציות חיוניות שיש לבוגר ואילו החלש חסר אותן. מהן לפי תפיסת המטופל התכונות העדיפות שיש למטפל? ועולה כאן השאלה הנוספת, במיוחד כרגע שאנחנו עוסקים בתיאוריות קלאסיות שמקורן בשנות הארבעים עד שבעים, והיא השאלה האם בכלל ניתן לקיים טיפול שיוויוני? האם רצוי לשאוף לשם? זה מעניין – לאור העיסוק בסימביוזה מה שני השותפים אמא-תינוק, מטפל-מטופל חושבים האחד על השני. זה מעניין לברר את זה.
בלג'ר ומאוחר יותר קוהוט טוענים שהמרחב הסימביוטי, בו אדם נזקק לקירבה עוטפת, נדיבה, אוהבת, פרשנית לחיוב – הוא מרחב חיוני להזנה נפשית לאורך החיים. בלג'ר וסירלס יחדיו – סירלס באופן מובהק – טוענים ל'סימביוזה טיפולית': אשר באמצעותה האחד מעניק לשני יכולות מנטליות. אצל סירלס זה אפילו יכול להיות הדדי.
המטופלת של בלגר – קורסת מחרדה. היא בת 18. עד כה אמא שימשה לה – לחיוב ולשלילה – יחידה חשיבתית ומוסרית של טוב ורע. האמא מוסרת את הילדה לטיפולו של בלגר, ובלג'ר גם הוא נכנס ליחסים סימביוטיים – בחשיבה שלו לכל דמות שעולה בחדר עם כריסטינה: אבא, אמא, אח, אהוב – כל אחת מהן מחזיקה פונקציה נפשית למענה של כריסטינה – לשם כך מצויה הפנטזיה הנפשית. זאת עמדה טכנית קלינית, ששואלת 'לשם מה את מקיימת את האובייקט הנפשי הזה?'
עד כאן – סימביוזה.
Blass, R. B., & Blatt, S. J. (1996). Attachment and Separateness in the Experience of Symbiotic Relatedness [Article]. The Psychoanalytic Quarterly, 65(4), 711–746. https://doi.org/10.1080/21674086.1996.11927513
Bleger, J., Churcher, J., Bleger, L., & Roger, S. (2013). Symbiosis and ambiguity: a psychoanalytic study (1st ed.) [Book]. Routledge. https://doi.org/10.4324/9780203093986
Pollock, G. (1964). On Symbiosis and Symbiotic Neurosis [Article]. International Journal of Psychoanalysis, 45, 1–30.
Searles, H. F. (1973). Concerning therapeutic symbiosis: The patient as symbiotic therapist, the phase of ambivalent symbiosis, and the role of jealousy in the fragmented ego. In Countertransference and Related Subjects. New York: Int. Univ. Press, 1979, pp. 172-191
