- עיצוב האינדבידואל
היום אנחנו מסיימים רצף של תשעה מפגשים שעסקו בתיאוריה של מאהלר: 'הלידה הפסיכולוגית של הילד', והרצף הזה סוגר רצף גדול יותר שעסק בתקופה הקלאסית בפסיכואנליזה שתחילתה במותו של פרויד. המוות הקונקרטי של פרויד אשר התרחש בשנת 1939. ומכיוון שמדובר באדם קשיש בן 84, חולה בסרטן שנים רבות, מודע היטב למצבו, יתכן ש'התקופה הקלאסית' – התחילה או ששורשיה הם לפני כן, ועוד בחייו.
מאהלר היא גשר מצוין ומתבקש – גם אם לא כל כך ידוע, לקומה הבאה: 'הקומה הרגרסיבית' ובזה נעסוק בשבוע הבא.
אבל ב'גשר' ששמה מאהלר – נדון ממש עכשיו:
השם המלא של ההרצאה היום הוא 'עיצוב האינדבידואל ויציבות האובייקט'
שני ההישגים הללו כרוכים האחד בשני: 1. עיצוב האינדבידואליות, הבנה כלשהי שנוגעת לשאלה מי אני? מה התכונות הטובות שלי? מה התכונות השליליות שלי? מה מגדיר גם את הגוף שלי?
- יציבות האובייקט. שאלות דומות ביחס לאנשים אחרים שאני מכיר. (מדובר כמובן באובייקט ליבידינאלי. אדם חשוב, אדם שיש לו משמעות רגשית). לכן ילד שהשיג את השלב הזה, יודע מי הוא, יודע איפה מונחים הגבולות שלו, ואיפה נמצאים גבולות האחר. מילת המפתח היא יציבות. לפי מאהלר מדובר בשלב אשר אין לו סוף. האם אין לו סוף מכיוון שמרגע שהוא הושג, כבר אין שלבי התפתחות אחריו? או שאין לו סוף, מכיוון שיציבות האובייקט חמקמקה, שעיצוב האינדבידואליות שביר ויש לשקם ולקומם אותם שוב ושוב?
האם תת השלב הרביעי הוא הישג? או שהוא פעולה הנמשכת לאורך החיים?
>>>>
פרד פיין, חוקר שותף של מרגרט מאהלר במשך כחמש עשרה שנים, ושותף בכתיבת הספר שלה על לידתו הפסיכולוגית של הילד, כותב (Pine, 1974): 'מאהלר, הציעה שניתן להמשיג את 'קביעות האובייקט' באופן מועיל ככולל לא רק את היכולת לעורר (לשחזר, לדמיין, לזמן, ק) את דמותה של האם כשהיא נעדרת ולהשתמש בדימוי הזה לתמיכה, אלא גם לכלול את כל ההיבטים של האם, הטובים והרעים, בתוך מבנה אחד.
להישג האחרון הזה יש משמעות התפתחותית עצומה. הוא משמש למיתון (או לוויסות, ק) זעם ואכזבה על ידי חיבורם עם זיכרונות של מעשיה האוהבים, והפעולות המתסכלות של האם.'
>>>
אני עוצר לשנייה. פיין אומר הילד כאשר הוא משיג קביעות אובייקט, יכול לדמיין את אמא כשהיא איננה, ודימיון הזה – של אמא – הוא דמיון חי – שעוזר לו להתנחם, להירגע, לקוות שמה שאין לו כרגע יהיה לו בעתיד וכולי… תפקיד נוסף לאובייקט הטוב היציב הוא בזמנים שאמא דווקא נמצאת אך מאכזבת או מפחידה או מעצבנת – האובייקט הפנימי שמכיל את הצדדים הטובים שלה – יכול לפצות על מה שמתרחש במציאות. כמובן שבהתחלה זה ההורה הקרוב ביותר ואחר כך מדובר ביכולת נפשית להפנים דמויות נוספות. נמשיך עם פיין:
>>>>>
'האיחוד הזה בין ההיבטים המרובים הטובים והרעים של האם, כשהם משולבים בייצוג אחד רחב יותר, שיכול להחזיק את השילוב גם כשהילד מתוסכל או כועס, מושג פחות או יותר על ידי רוב הילדים עד גיל שלוש בערך. אבל ההתפתחות של כל אדם שונה לחלוטין, וכולנו נתקלנו באנשים שלעולם לא מגיעים לאיחוד כזה באופן מלא – אנשים שמאבדים את כל תחושת האהבה לאובייקט כשהם מאוכזבים או זועמים, או להיפך, שנכנעים שוב ושוב לציפיות הזויות לקבל אהבת האובייקט, ללא יכולת להחזיק בראש את זיכרונות האכזבה והפגיעה מעברם.
הרשו לי להזכיר פונקציה נוספת אחת – מעבר לשילוב של קרבה ועצמאות, (דיאלקטיקה מרכזית בתיאוריה של מאהלר, ק) ומעבר למיתון הקיצוניות של רגשות אכזבה וכמיהה ……
קיים עניין נוסף, מכיוון שהאובייקט פנימי, ניתן לעיצוב (בפנטזיה, ק), בהדרגה ולאורך זמן, הוא יכול לייצג גם משאלה וגם מציאות – באופן שבו מיבנים פנימיים אחרים מעוצבים בנפש האדם, לעומת המציאות החיצונית, אשר לא יכולה להיות גמישה באותו אופן ובקלות. (לכן,) האובייקט הפנימי יכול להיות טוב יותר מהאובייקט החי. על ידי אי הכללה של כמה זיכרונות, שינוי כמה היבטים של תפקוד האובייקט במציאות, הדימוי הפנימי של האובייקט יכול אז לרפא, יכול לעשות דברים בדרכים שהאובייקט האמיתי לא עושה או לא עשה עד כה.
…
בעת ובעונה אחת הנוכחות האוהבת של הדימוי הפנימי היא מה שמרכזי והכרחי (לבריאות הנפשית, ק); לעיתים ההיבטים האוסרים שלו משמשים לצורך בקרה פנימית (בסוגריים: סופר-אגו, ק); ולעיתים היבטיו המשבחים מסייעים בהסדרת ההערכה העצמית. כאן התמונה הפנימית של האובייקט מטילה צל על ההורה עם כל הפונקציות שלו לאורך מחזור החיים. לפיכך, הייצוג הפנימי של האובייקט הליבידינלי, לאחר שהושג בצורה אחת, אינו נשאר סטטי כמו כל דבר אחר בהתפתחות האנושית. הוא מעוצב מחדש ומתרחב לא רק עם היכולות הקוגניטיביות ההולכות וגדלות של האדם, אלא גם עם ההתקלויות שלו בבעיות רגשיות ופתרונן בכל שלב חדש…
.. הדימוי של האובייקט הליבידינלי הופך להיות מווסת פנימי חשוב של געגועים וכעסים, הוא מקנה את החופש להיות אוטונומי תוך שמירה על הקירבה, ובהמשך הוא גם מווסת של הערכה עצמית'.(Pine, 1974)
>>>>>
גואן פלמינג – פסיכואנליטיקאית אמריקאית מיישמת את התיאוריה של מאהלר בטיפול בבוגרים. היא עובדת חמש עשרה שנים ביחידה שמטפלת וחוקרת בוגרים שאיבדו הורה בילדותם. בתיאור המקרה שאביא היא בוחנת את התקדמות המטופל בדיוק בפרמטרים הללו של מעבר מסיביוזה לקביעות האובייקט ויצירת יציבות האינדבידואל. לפני שניגש לתיאור המקרה בואו נראה מה היא אומרת על הסימביוזה. אני חושב שזה מעניין ורלוונטי למטפלים דינמיים באשר הם:
' מאהלר הקדישה תשומת לב מיוחדת לעובדת ההדדיות של היחסים בין האמא לילד. התפיסה שלה לגבי 'הסימביוזה האופטימלית' (סימביוזה שהיא לא פחות מידי ולא יותר מידי, ק) כמערכת היחסים הבסיסית שבלעדיה התפתחות נוספת מתעוותת או יורדת מהפסים, עזרה לי מאוד במאמצי להבין את ההתנגדויות הראשוניות לברית הטיפולית בטיפול הפסיכואנליטי, במבוגרים שנחשפו לחסך אובייקט מוקדם (אני מזכיר היא עבדה וחקרה מבוגרים שאיבדו הורה בגיל צעיר, ק). באופן ספציפי, זה העלה את האפשרות שמה שאנו מכנים 'ברית טיפולית' הוא למעשה העתק של מערכת יחסים סימביוטית. (זאת העמדה שרציתי להדגיש, ק)' ג'ואן שואלת: 'האם ייתכן שה"ברית" במצב הטיפולי בעצם חוזרת על פעולות האגו שאנו מניחים שפועלים ליצירת קביעות האובייקט? האם ייתכן גם שברגע שמערכת היחסים ההדדית עובדת (בטיפול הפסיכואנליטי), המונחים שבהם אנו משתמשים, כגון "פיתוחו של אגו מתבונן", מתייחסים למעשה ליצירתו של דימוי עצמי חדש, וגם ל"הפנמה" של דימוי המטפל? '
>>>
ג'ואן פלמינג מניחה שיש ממש שחזור של שלב עיצוב האובייקט בחדר הטיפולים הפסיכואנליטי. היא ספק שואלת וספק אומרת: הברית הטיפולית היא הסכמה להכנס ליחסי אם-תינוק, המטופל לאט לאט מייצר דימוי פנימי של המטפלת או המטפל. הדימוי הפנימי הזה – או במילים שלנו האובייקט הפנימי החדש הזה, עוזר לו כמו שפיין אמר לווסת, להרגע, להתעודד. והיא ממשיכה: אנחנו מסייעים למטופל לבסס עוד אובייקט של עצמו רציונלי חושב ומתבונן. וזה היא מציעה בחגיגיות 'דימוי עצמי חדש'. נמשיך עם ג'ואן פלמינג:
>>>
'מאהלר תיארה כיצד דפוסי התגובה של האם למאמצים של הפעוטה "לצאת" ממערכת היחסים הסימביוטית שלה יכולים להקל או להפריע לתהליך התפתחות נורמלי זה. האם ייתכן שהשינויים המבניים שאנו מייחלים להם שיתממשו כתוצאה של החוויה הפסיכואנליטית, יכולים להיות יותר נגישים בעזרת התגובות של האנליטיקאי, מלבד פרשנות במובן הרגיל של המונח? (האם אנחנו יכולים לעזור למטופל לצאת מהסימביוזה הטיפולית, באיזשהו אופן מעשי מעבר לפירושים? ק) הניסיון שלי, בניסיון להבין את התופעות הקליניות המופיעות בדרך כלל במהלך הטיפול הפסיכואנליטי, הוביל אותי יותר ויותר לכיוון זה ' (Fleming, 1975)
גואן פלמינג, תיאור מקרה: ' אני רוצה לתאר ולדון במקרה של פרנק, גבר בן 32, שהציג בתחילת האנליזה שלו תגובה קיצונית לפרידות בסופי השבוע (אני מזכיר פסיכואנליזות קלסיות הן ארבע או חמש פעמים בשבוע עם סופש ארוך: חמישי עד שני, וחוזר חלילה, ק). הוא היה איש עסקים אינטליגנטי, מוכשר, מצליח כלכלית, שסבל מתחושות עמוקות של בדידות וחוסר התאמה ביחסיו החברתיים. הוא התחתן בתחילת שנות העשרים לחייו, ונולד לו ילד אחד. הנישואים לא היו מאושרים, והמטופל יצר התקשרויות אינטנסיביות קצרות (במילים שלנו 'סטוצים' ק.) עם גברים ונשים כאחד, שמעולם לא נראו מספקות ושהוא בדרך כלל סיים באיזושהי בריחה. ההיסטוריה של המטופל גילתה מערכת יחסים קרובה מאוד עם אימו, במהלך ארבע שנותיו הראשונות, והנחתי שהיה שם קשר סימביוטי בונה, וגם התבססות של קביעות האובייקט. אולם בגיל ארבע, אימו אושפזה לפתע עם מחלה כרונית והוא הופרד הן מאימו והן מאביו למשך חמש השנים הבאות, שבמהלכן התגורר אצל סבו וסבתו מצד אימו. הילד הקטן חווה רגעים של בדידות וייאוש מוחלטים, תוהה אם אימו עדיין בחיים, והרגיש שאם יחשוב עליה מספיק, היא לא תמות אלא יום אחד תחזור אליו. (כמובן שזה מתכתב גם עם הסטוצים וגם עם הקשיים של פרנק בכל שבוע – להיפרד לשלושה ימים מהמטפלת, ק)
הטיפול התחיל בחרדה עזה מהתפקוד שלו בשעות הטיפול, הפחד שלו שלא לרצות אותי, ובמקביל היה חוסר רצון עז מצידו להרגיש מעורב. האבחנה שלי הצביעה על קונפליקט על רקע משיכה רגרסיבית לצורכי אובייקט ראשוניים, ודימוי עצמי שלילי עם הערכה עצמית נמוכה שזקוק לחיזוק מאובייקט חיצוני. (אמירה נדירה בקרב אנליטיקאים קלאסיים: שמטופל 'זקוק לחיזוק מאובייקט חיצוני' כאשר נראה שהכוונה היא אליה המטפלת עצמה, ק) ניסיון העבר במצבים כאלה, גרם לי ללכת לאט, אך לעודד אותו להתמודד עם פחדיו ולהקשיב לפנטזיות שהיו לו כשהוא לבד והרגיש מאוים. הוא תיאר את זה כ"מתפרק" או "לא יודע איפה הראש שלי". בהתחלה, העובדה שתמכתי במאמצים שלו לפגוש אנשים בהיעדרי – הייתה אינטואיטיבית, אך ככל שחלף הזמן הבנתי שזו תגובה שלי, שהקלה על יכולתו לשחזר דימוי שלי, בתקופות של פרידה (בסופי השבוע, ק). ..'.
' האינדיקטור הראשון להתחלת היכולת (של פרנק) לשאת את חרדת הנטישה של סוף השבוע, עם יותר מרחב, היה כשהוא הגיע ביום שני ואמר שכשהוא עזב ביום חמישי הקודם, הבזיקה לפתע אצלו המחשבה שאני אעזוב ביום שני. בהתחלה הוא היה חרד מהרגיל, ואחר כך נזכר במחשבה ביתר פירוט. תוכנה היתה, "היא תלך פוף ותיעלם". כשהחרדה פחתה, הוא נזכר שזו הייתה התחושה שהייתה לו לגבי היעלמותה של אימו. הוא הבין שהוא פחד לתת לי להיות חשובה עבורו, כי אני עלולה "ללכת פוף ולהיעלם" בדיוק כמוה. השלב הבא היה דיווח על תצפית רטרוספקטיבית (מתחיל להתבסס 'אני מתבונן אחורה', ק). כעת הוא הבין שמיום חמישי ועד ליום שני, הוא הרגיש שהוא בהשהייה ו"רק חיכה". כאשר חקרנו את האסוציאציות הללו, הוא נזכר כיצד, במהלך החודשים הראשונים אצל סבתו, הוא ישב לעתים קרובות על עץ …וניסה לדמיין את פניה של אימו. לאחר הביקור הראשון בבית החולים, הוא יכול היה לדמיין את חדרה בבית החולים ולראות אותה שוכבת במיטה. היכולת לעשות זאת עזרה לו. במילים אחרות, הוא השתמש ביכולת שלו לעורר דימוי של האובייקט הדרוש, אבל הוא גם היה צריך לדעת היכן היא נמצאת. '
בהמשך ג'ואן מספרת שהגיעה למסקנה שמטופלים כאלה שאיבדו הורה בשלב ראשוני בחיים ועדיין לא הצליחו לרכוש יכולת לקביעות אובייקט נעזרו על ידי תגובות לא בהכרח מילוליות.
דוגמא:
' זה בא לידי ביטוי עם פרנק בדפוס התנהגות שהתחיל בטעות. בתום השעה האנליטית, הוא היה יושב דקה על קצה הספה ומסתכל לי בעיניים. באופן אינטואיטיבי בהתחלה, החזרתי לו מבט והערתי הערה או שתיים. מדי פעם, חילופי הדברים נמשכו כמה דקות. כשהוא דיבר על הרגשה מוגדרת ושלמה, התחלתי להבין שיש לזה את המשמעות שסאות'ווד וויניקוט מייחסים להסתכלות לתוך העיניים של מישהו. הוא אמר, "אני מרגיש אחרת לגבי עצמי… אני אחראי על עצמי, ויכול לעשות בחירות במונחים של הצרכים שלי. אני לא צריך למלא את החלל של מישהו אחר, כדי לא להרגיש לבד וריק". מאוחר יותר, בטיפול, פרנק סיפר על ההרגשה הטובה הקשורה לרגעים האלה וכמה שהוא שמח, שלא פירשתי את מה שהתרחש באותו זמן. חילופי הדברים ביני לבין פרנק בתום השעה הובנו כצורך רגרסיבי מועצם בסימביוזה. פשוט נעניתי לצורך בלי לעשות פרשנות. המצב הזכיר לי ילד שכל הזמן קורא להורה כי הוא 'רוצה' לשתות מים לאחר שנאמרו 'לילה טובים' וכיבו את האורות. ' (Fleming, 1975)
>>>>>>>>>>
עד כאן ג'ואן פלמינג.
עד כמה זה דומה לרגעים שבהם אנחנו אומרים שהסתיימה השעה והמטופל נשאר לשבת? ולשיחה אחרי סיום השעה בדרך החוצה?
הרגעים הללו בסיומי השעות הטיפוליות תידלקו את היכולת של פרנק לייצר קביעות אובייקט של המטפלת ג'ואן.
במאמר הזה יש רעיון נוסף שהייתי רוצה להביא. לא מדובר סתם ב'קביעות האובייקט' ולא מדובר סתם ביצירת עצמי כ'אינדבידואל' – אלא מדובר בטווח החיובי של המושגים הללו. אסביר: לא מדובר בקביעות האובייקט – כלומר בהבנה והפנמה שהאדם האחר הוא מישהו קבוע. אנחנו מפנימים את האובייקט 'אמא' בגלל הפונקציות החיוביות שלה. כאשר אנחנו מפנימים את האובייקט החיובי (כמו המטפל למשל) אנחנו משתמשים בפונקציות החיוביות שלו במטרה לווסת את התיסכולים, חרדות, אכזבות והדימוי העצמי הנמוך שלנו. באותו אופן – לייצר מעצמי אינדבידואל – אותה מטרה בלתי נגמרת – זה למעשה ל'ייצר אידבידואל חיובי'. אין שום הישג בראייה אובייקטיבית, ביקורתית או שלילית של עצמי. בסופו של דבר המאזן צריך להיות חיובי.
>>>>>>>
'ב(מושג) 'קביעות האובייקט', אני מתייחסת לתהליך של הבניית זיכרון עירני של ייצוג מנטלי של אובייקט משמעותי, כגורם מספק סוג של צורך. הצרכים משתנים, והאובייקטים משתנים ללא הרף. ילד, במטרה לפעול, יכול להשתמש באובייקט אחר מלבד 'אמא' כדי לבנות זיכרון מעורר של אובייקט כזה. … אני בטוחה שבנייה כזו של זיכרונות נמשכת לאורך כל החיים. מה שמשתנה הוא מידת היציבות (של האובייקט) והשימוש בו במהלך הזיכרון כאשר הוא מתעורר.' (Fleming, 1975)
>>>>>
מה קורה כאשר קביעות האובייקט משתבשת?
סאלמן אקטר (Akhtar, 1994)מונה: 'שש תסמונות פסיכופתולוגיות של חיים בוגרים הקשורות בהפרעות של קביעות האובייקט: (i) שיבושים במרחק (בינאישי) אופטימלי (חודרנות, חוסר גבולות, ק); (ii) פיצול מתמשך של ייצוגי עצמי ואובייקט, עם התעצמות נלווית של רגשות (בדידות, תחושות של דחייה, כעסים, ק); (iii) פרנויה; (iv) אופטימיות מוגזמת ו(שימוש ב)פנטזיה "יום אחד" (כמובן ללא ביסוס, וגם ללא עשיה, ק); (v) העברה אירוטית ממאירה (במילים אחרות מין פרוורטי ללא יחסים, ק); ו-(vi) פגיעה ביכולת להתאבל (מחשבות אובססיביות של חרטה וצער, ק), נוסטלגיה עזה והפנטזיה 'אילו רק'. (Akhtar, 1994)
>>>>
הפגישה היום עסקה בתהליך הנמשך לאורך החיים והיא של יצירת אובייקט עצמי – אינדבידואלי יציב וחיובי. זוהי מטרה שאין לה סוף לפי מארגרט מאהלר. מטופלים רבים נופלים לתהומות רגשיים כי הם נוטים לחשוב בעצב: 'מה היה קורה אילו הייתי עושה את זה', או מחשבה שלילית נוספת: 'יום אחד אעשה את הדבר הזה והזה', הם נלחצים מקירבה צמודה מידי, או שמצד שני מרגישים לבד, תהום אחרת היא תחושת הרדיפה – 'הכל קורה לי'. כל אלה נובעים מהפנמות לא יציבות ולא חיוביות מספיק של האובייקט ושל העצמי.
הכריכה ההדוקה של האובייקט והעצמי – לפי התיאוריה של מארגרט מאהלר: 'אני מבחין בעצמי כאשר אני מבחין בך, מבחינה בי' הוא הגשר לקומה הבאה 'הקומה הרגרסיבית'. זה אפילו קיבל מושג משל עצמו אצל קוהוט: סלףאובג'קט – selfobject, נדון בו בפגישה 60.
Akhtar, S. (1994). Object Constancy and Adult Psychopathology [Article]. International Journal of Psycho-Analysis, 75(3), 441–455.
Fleming, J. (1975). Some Observations on Object Constancy in the Psychoanalysis of Adults [Article]. Journal of the American Psychoanalytic Association, 23(4), 743–759. https://doi.org/10.1177/000306517502300403
Pine, F. (1974). Libidinal Object Constancy: A Theoretical Note [Article]. Psychoanalysis and Contemporary Science, 3(1), 307–313.
