- מרחב פוטנציאלי
אנחנו עולים השבוע קומה: אני קורא לה 'הקומה הרגרסיבית'. רגרסיבית מכמה סיבות. בעיקר בגלל יחסי מטופל תינוק – מטפל אמא. הרגרסיה בקומה הזו פנים רבות לה: א. האמונה שאם נאפשר זאת: למטופל יש מנגנון עצמי בריא שיביא את ההתקדמות והפתרונות, ב. החדר הוא מרחב מוגן ומווסת ואיננו מאפשר לא למציאות ולא לחרדות לפגוע בקשר הטיפולי, ג. הזוג הטיפולי מאוד רגיש, מאוד קרוב ואינטימי ולכן מתקיימת בו תחלופה של ניואנסים, מעין שפה פרטית ומרומזת. ד. המחשבה של אותם מטפלים מסוף שנות השישים של המאה הקודמת שטיפול הינו התפתחות והתבגרות ה. סוג התקשורת בחדר לא מפותחת ולא בוגרת ו. העיסוק במצבים מנטאליים ראשוניים של חשיבה עמומה…ועוד ועוד קונספטים הייחודיים למטפלים מזרם זה.
אתחיל מוויניקוט עצמו:
>>>>>>
'כשאני בא להציג את התזה שלי אני מוצא, כמו לעתים קרובות כל כך, שהיא פשוטה מאוד, ושלא צריך הרבה מילים כדי להסביר את העניין: פסיכותרפיה מתקיימת במקום בו יש חפיפה של שני תחומי משחק, זה של המטופל ושל המטפל. פסיכותרפיה קשורה לשני אנשים שמשחקים ביחד. התוצאה של זה היא שכאשר משחק אינו אפשרי, אז העבודה שנעשית על ידי המטפל מכוונת להביא את המטופל ממצב של 'אי יכולת לשחק' למצב של 'יכולת לשחק.' (Winnicott, 1968)
>>>>
הכתיבה של וויניקוט מאוד דומה לכתיבה של פרויד. אצל שניהם העניין החשוב מסתתר בין המילים לעיתים קרובות ולא נישא באופן ברור במסגרת המילים שהם כתבו. וויניקוט כותב באופן מרגש – כשאתה קורא אותו אתה מושלך לעבר הלא מודע. המשפטים שלו בכוונה לא ברורים עד תום. לכן הוא אומר באופן מודע לעצמו: 'לא צריך הרבה מילים כדי להסביר תזה כל כך פשוטה.'
>>>>
ממשיכי וויניקוט הבולטים תומס אוגדן (Ogden, 2005) ' למרות שאני רואה בפסיכואנליזה ניסוי, אני לא מציע שהמטופל והאנליטיקאי יהיו חופשיים לעשות כל מה שבא להם; במקום זאת, הם חופשיים לעשות עבודה פסיכואנליטית באופן שמשקף את מי שהם כל אחד בנפרד ושניהם גם יחד כאנליטיקאי ומטופל. כלומר, הם לא ממציאים יחסי אהבה או ידידות או חוויה דתית; הם בוראים מערכת יחסים אנליטית (הייתי אומר פרטית, ק) שיש לה מטרות פסיכותרפויטיות משלה, הגדרות תפקידים, אחריות, מערכת ערכים וכו'.'(Ogden, 2005)
עוד פנינה מאותו הספר של אוגדן. הפעם מדובר בטיפול שמהווה רגרסיה למצב תודעה של 'חלימה משותפת' הוא כותב: 'המטפל משתתף בחלימת חלומותיו הבלתי נחלמים והקטועים של המטופל, בדרך זו, המטפל לומד להכיר את המטופל באופן כזה ובעומק כזה העשויים לאפשר לו לומר דבר מה שנכון לחוויה הרגשית המודעת והלא מודעת המתרחשת במערכת היחסים האנליטית שלהם באותו רגע.'(Ogden, 2005)
>>>>>>>
הייתי רוצה להתעכב שנייה על הציטוט הזה. 'המטפל משתתף בחלימת חלומותיו הבלתי נחלמים והקטועים של המטופל' – פה החלום משמש מעין שדה משותף שמחליף את הלא מודע שנקרא פה חלום בלתי נחלם והמטפל גם הוא חולם את החלום הזה. אכן רגרסיה. יש כאן עוד עניין שהפציע לתוך השיח הפסיכואנליטי. נמצא בציטוט של אוגדן וגם של וויניקוט שקראנו קודם: ' העבודה שנעשית על ידי המטפל מכוונת להביא את המטופל ממצב של 'אי יכולת לשחק' למצב של 'יכולת לשחק.'
המילה יכולת ובאנגלית פוטנציאל. הלא מודע של הרגרסיביים שונה בתכלית מהלא מודעים של פרויד ושל קליין. הוא אינו מלא ביצרים מלוכלכים, ולא באובייקטים מסוכנים, אלא ב'פוטנציאל'.
עכשיו נחזור שוב לוויניקוט:
>>>>>
'על מנת לתת מקום למשחק המצאתי 'מרחב פוטנציאלי' בין התינוק לאם. (הוא לא אומר המצאתי מושג, הוא אומר המצאתי מרחב פוטנציאלי, ק) ציינתי שהמרחב הפוטנציאלי הזה משתנה מאוד בהתאם לחוויות החיים של התינוק ביחס לאם או לדמות האם, והנגדתי את המרחב הפוטנציאלי הזה (א) ביחס לעולם הפנימי (הקשור גם לביטויים הפסיכוסומטיים). ו-(ב) ביחס למציאות הממשית, או החיצונית……
עכשיו אני יכול לחזור על מה שאני מנסה להסביר. אני רוצה להסיט את תשומת הלב מהרצף של פסיכואנליזה, פסיכותרפיה, חומר (טיפולי שעולה ב, ק) משחק, פעילות משחקית, ולהגדיר את זה שוב הפוך. במילים אחרות, המשחק הוא המהות האוניברסלית, והיא אשר שייכת לבריאות (הנפש); משחק מאפשר צמיחה ולכן מאפשר בריאות (נפש); משחק מוביל ליחסים קבוצתיים; משחק יכול להיות סוג של תקשורת בפסיכותרפיה; ולבסוף, הפסיכואנליזה פותחה כצורת משחק מיוחדת מאוד בשירות התקשורת.
הדבר הטבעי הוא משחק, ותופעת המאה העשרים המתוחכמת ביותר היא הפסיכואנליזה. האנליטיקאי מחויב להיזכר כל הזמן, לא רק בחובתו לפרויד, אלא גם בחובתו לדבר הטבעי והאוניברסלי שנקרא משחק. אין צורך להמחיש משהו כל כך ברור כמו משחק;' (Winnicott, 1968)
>>>
גבריאלה מן (Mann, 1998) הישראלית, בדומה לאוגדן, רואה את החלום כמרחב פוטנציאלי. היא כותבת:
>>>>
'אם נניח שהאסוציאציה החופשית נמצאת בשיאה במהלך מצב החלום, כאשר המציאות החיצונית מושעית, ו(לכן) מאפשרת את הופעת הנרטיב הפרטי של החלום, אז הייתי מציעה דבר נוסף: שהאיכויות המשתנות של היצירה הפרטית הזו, יכולה להיחשב כסימן למוכנות לשינוי נפשי.
תוכן החלומות, המובא על ידי המטופל בזמן מסוים, עשוי לאותת על זמינותו של מרחב פוטנציאלי לשינוי למרות שהמטופל (או המטפל מנקודת מבטו של המטופל!) עדיין לא מסוגל או מוכן לרמוז ישירות לכך באופן מודע לשינוי זה. לפיכך, ניתן להתייחס לחלום כאות לשינוי בסוג הייצוג, ברמת האינטגרציה, בחוויה הסובייקטיבית או כאות של מוכנות להיכנס לשלב חדש של עבודה.'
>>>>>>>>
אביא מקרה של דודי גולדמן (Goldman, 1996), פסיכואנליטיקאי ישראלי חלק מחייו וכעת עובד בארצות הברית. חוקר וכותב על ובתוך הוראתו של וויניקוט.
' הצלחתי לקבל תחושה מעורפלת ביותר של תולדות חייה של א' רק בהדרגה, לא כי היא רצתה להסתיר זאת ממני בכוונה, אלא מסיבות עמוקות הרבה יותר. איך יכול להיות לאדם היסטוריה אישית אם אדם לא חווה את עצמו כ'אדם'? בהיעדר סובייקט מפרש שנותן משמעות לעובדות, החיים הופכים להתקפה מקוטעת, שרירותית ולא קבועה של התרחשויות. כפי שא' אמרה לי פעם כשהרגישה טוב יותר: "אין אירועים בחיי, יש רק קטעים של אפשרויות". לכן, אין זה פלא שבתחילתן של פגישות רבות, א' תזדקק לזמן מסוים כדי להבטיח לעצמה שהיא ואני שנינו אותם אנשים שנפגשו יום קודם לכן. ולקראת סוף הפגישה, היא תמיד תחווה דרגות שונות של אימה קטסטרופלית, כי מבחינתה אין ערובה לכך שמחר יהיה יום אחר.'
>>>>
עצירה רגעית. אנחנו רואים את החשיבה של הקומה הרגרסיבית שלוקחת למצבים מנטאליים ראשוניים. אני חושב שאכן זה היה מצב חשיבה של א' אבל אני חושב שזה היה גם מצב חשיבה ונקודת מוצא תיאורטית של המטפל דודי גולדמן. פה הוא מדבר על חוסר רציפות תינוקית וחוסר קביעות האובייקט במובן המובהק שלה
נמשיך:
>>>>>
'מבחינה כרונולוגית, א' הייתה בת עשרים וארבע כשבאה לראות אותי לראשונה. אני אומר "באופן כרונולוגי", כי שנה בערך אחרי שהתחלנו לעבוד יחד שאלתי אותה, "בת כמה את מרגישה שאת?" בלי להסס, היא אמרה, "בימים טובים, אני בשנות העשרה שלי. אני אף פעם לא מתמודדת עם סוגי הבעיות שאנשים בגילי באמת מתמודדים איתם. אבל רוב הזמן אני בת שש או שנתיים". א' נולדה וגדלה בקליפורניה. אביה היה מוזיקאי ואמה שחקנית לא מוכרת. הם התגרשו כשא' הייתה צעירה. כשאני שואל פרטים, א' נזכרת בקטעים מסצנה: תמונה של מישהו "עומד ליד חדר ועוד מישהו במרחק של שישה מטר". הם "כנראה רבים". חפץ "כנראה נזרק", אבל היא לא "יודעת אם הוא היה אמיתי". יש לה רעיון: "אולי אמא זרקה דג."
זה הכי טוב שיכולנו לעשות: כנראה, אולי, חלק הוא זיכרון, וחלק חלום. לאחר שאביה עזב את הבית, הוא נעלם מחייה של א'. כשא' הייתה בשנות העשרה המוקדמות לחייה, היא עברה לעיר חדשה עם אמה שבאה והלכה בכאוטיות. א' הרגישה שהיא לא מצליחה להשתלב בסביבתה החדשה, כי לדבריה, "הילדים שם כבר היו בני נוער ואני לא הייתי כל כך מפותחת". למרות שהרגישה שהיא לא מסוגלת להתחבר, היא הצליחה להשיג כמה חברים שאת בתיהם היא תפקוד יותר ויותר. פעם, שאלתי בתמימות אם אמה אי פעם אסרה עליה להתרחק כל כך מהבית. מופתעת מהשאלה שלי, א' אמרה: "אסרה? היא אף פעם לא אסרה עלי כלום. היא מעולם לא הייתה שם כדי לקבוע את החוקים". "אז היית צריכה לקבוע לבד את החוקים שלך?" אמרתי. (א' עונה:) "טוב, היא אכן השתמשה בי לייעוץ וחוות דעת לגבי חלק מהעניינים שלה". א' אמרה לי פעם שהיא חושבת שאמא שלה התחילה לשנוא אותה בסביבות גיל ההתבגרות. (אז) א' ואמה הפסיקו לדבר ביניהן. בשלב מסוים א' ברחה מהבית לשבוע. היא שוטטה ללא מטרה ברחובות.
…הפגישות המוקדמות ביותר שלי עם א' היו מייסרות. היא לא יכלה לדבר, וכשהיא מדברת, הרושם שלי הוא שהיא נאבקת באובססיביות למנוע שיגעון, כנגד כל הסיכויים, היא קיוותה, להרגיש יותר אחודה ממה שהיא. היא נכנסת לחדר בחוסר רצון, בכאב, ממש מודדת כל צעד, עיניים מופנות כלפי מטה, למעט כשהיא מסתכלת במהירות למעלה לרגע, כדי לראות מאיפה בטוח תבוא המכה הבאה. כשעינינו נפגשות, פניה מתפתלות מכאבי תופת. היא לובשת כל הזמן את אותם בגדים קרועים, עם טלאים, בגדים רחבים, ולא עושה דבר כדי לבטא את היופי הטבעי שלה. גופה כפוף, .. מרפקיה צמודים למותניה, סנטרה בחזה, עיניה הכחולות, הנוקבות, מתרוצצות מאחורי השיער המכסה את פניה. לפעמים היא מתגלגלת לכדור בכורסא שלה. פעמים אחרות היא יושבת על הכיסא או זוחלת על הרצפה. לעתים קרובות היא כמו חיה גבעולית, חוששת לחייה, מאובנת מתלבטת אם לזוז או להישאר בשקט. המפגשים עמוסים בחרדה עד כדי כך שאני מתקשה לזכור בדיוק מה קורה. אם אני מנסה לאסוף מידע אני מרגיש שאני רודף אחריה. (אז היא) נסערת, רגליה וגופה רועדים, הדיבור שלה הופך לבלתי קוהרנטי. מדברת בחצאי אמירה, היא אכולת תיעוב עצמי. כל מה שאני אומר מרגיש חודרני, מביך, פוצע (במקור מייצר כוויה, ק). אני לא יכול להתחבר אליה. אנחנו בקושי מסוגלים לשבת בפגישה. היא מזדרזת לצאת החוצה מהחדר ואני נותר מותש מהמאמצים שלי למצוא קוהרנטיות בסיפור שלה, מזועזע מהאופן שבו מוחי השתבש. לאט לאט, בכאב, אנחנו מקבלים קצת הבנה: היא מפחדת שיכירו אותה, מחשש שהיא תתמוסס ותשתגע. היא משוכנעת שככל שהיא תספר לי יותר על עצמה, כך היא תופיע (בפני) יותר גרוטסקית. היא לכודה: אם היא לא תספר לי דברים, אני אתעצבן עליה; אם היא תספר לי דברים על עצמה, אני אקבל בחילה. כל מה שיש לה זה הדיבור השבור שלה, הקושי שלה להוציא מילים, התקווה וחוסר האמון שאפשר להבין אותה ולשאת אותה. היא מייחלת נואשות להיראות, אבל אז היא הרוסה מתחושת החשיפה. היא תוחמת טריטוריה מוגבלת כזו שאני גם לא יכול להיכנס אליה וגם לא לצאת ממנה.'
>>>>>>
דודי קורא למצב הטיפולי הזה 'חיים במצב של זרות'. מדובר בזרות של א', או בזרות של דודי בעיני א' – או שבזרות בכלל בחדר הטיפול. הזרות הזאת היא מצב מעיק מאוד – והכיוון הטיפולי הוא יצירה של 'מרחב פוטנציאלי' – שהוא בעצם מושג הופכי לזרות. נראה כיצד זה מתרחש:
>>>>>
'כמו חייזר על פלנטה מוזרה, א' חוקרת בחשש עמוק ותמיהה ילדותית את הסביבה הפיזית והאנושית החדשה שהיא פוגשת בקליניקה שלי. בהתחלה בסתר, ואחר כך בצורה פתוחה יותר ויותר, היא בוחנת אותי לפרטי פרטים, מבחינה בשינויים זעירים בבגדי, במחוות שלי, בהטיית קולי, בקצב הנשימה שלי. כמו תינוקת שמחפשת נואשות אחר אספקה עקבית, היא מתוודה שזה יעניק לה נחמה אם אלבש את אותם בגדים כל הזמן. היא מבקשת להסתכל בארון בחדר שלי, זוחלת מתחת לספה, נבהלת כשעלים זעירים נושרים מצמח. היא נוגעת בזהירות בקופסת הטישו, הופכת אותה שוב ושוב, מוציאה דפי טישיו כדי לראות מה עשוי להיות בתחתית הקופסה. אני מרשה לה לתת לממחטות לצנוח בחן אחת אחת לרצפה, וההנאה שלנו היא (כמו של) ילדים שמגלים את התנועה והקצב והשליטה במשחק. באופן פעיל, א' מתחילה להשתמש בקליניקה כמקום להביא פיסות קטנות מעולמה. היא מביאה לי תמונה של כלב זאב בחנות לחיות מחמד, שעליו היא טווה רומן משפחתי. "אמא שלי היא זאב ואבא שלי הצל שלה," היא אומרת לי כשהיא מראה לי בשמחה את לשונו של הכלב בתמונה. היא מביאה ציורים ומספרת לי איך "צבעים וקווים מסוימים כופים את עצמם על הבד". היא עושה יצירות מוזרות, מיצבים מיניאטוריים, ואנחנו יושבים על הרצפה ולומדים מה שאנחנו יכולים ממה שיש להם להגיד. היא מבקשת להשאיר את הדברים האלה בארון שלי, ואני מסכים. … לייסוריה אין גבול כשהיא מנסה נואשות לישון ולא להזיז שריר בגופה. אבל היא לא יכולה להיות שקטה כי היא מוכת סיוטים של ריסוק ראשה, הרס, פיצול פתוח, מוחה נשפך החוצה. מכיוון ש"גם בזמן ערות הסיוטים האלה יכולים להופיע", היא מנסה "לחשוב מחשבות איומות כדרך להעסיק את מוחי".
כאשר נוצר בינינו מרחב פוטנציאלי מספיק, אנו מסוגלים להבין שבאמצעות ניתוק היא מצליחה להיות "ישנה בעודה ערה" אך היא עדיין לא מצאה טכניקה אישית להיות "ערה בזמן שינה". אנחנו מדברים גם על סבל אקטיבי, סיבולת פסיבית והסכנה שבעבודתנו המשותפת. בהיסוס, בסתירה, בחוסר רצון היא מגלה לי שהיא חותכת את עצמה, שרגליה מלאות בסימנים מעוותים. היא משוכנעת שהיא "הרסה עכשיו הכל" בכך שאמרה לי מה היא צריכה כדי שאדע, ומה שאסור לי לעולם לדעת. סכיני גילוח חבויים בפיסות סבון מנחמים אותה. החיתוך העדין שלה נחווה כ"כאב טוב" שלדבריה "מחסל את המציאות של המצב הקודם". זה מביא לה הקלה זמנית, מאפשר לה באופן חולף להרגיש אמיתית. ככל שנדבר יותר על החיתוך כך היא חותכת פחות. אבל כל שינוי מלווה בחרדה חדשה ומחרידה: נלקח ממנה מקור להקלה פוטנציאלית. החלק שלה שצריך לחתוך, חווה את הוויתור על המעשה כמוות. היא אומרת לי, "אולי אצטרך לחתוך את עצמי כי סימני החיתוך דוהים." אם היא לא תחתוך, זה יהיה "בזבוז נורא של סימני חיתוך פוטנציאליים", והיא דואגת, "מה יקרה לסימני החתך שאני לא עושה?" החלק של עצמה שחותך עדיין צריך להישמע. אז היא מנסה לקרוע כתחליף. היא קורעת בגדים וניירות חשובים. ההקלה, שוב, חיונית אך חולפת. נוצר באופן זמני מספיק 'מרחב פוטנציאלי' כדי שנדבר על כך שגזירה היא דרך לדעת שהיא קיימת, לא דרך למות. קריעה, אנחנו מבינים, היא לפעמים גם פעולה של ניסיון נואש לנתק את הקשר שלה עם אמה. מילים, היא מודה, מחליפות לפעמים את הקריעה במתן צורה והגדרה לחוויה גולמית לא מנוסחת. יש רגעים שבהם יש לי את הרושם החולף שאנחנו מקבלים איפשהו.'
>>>
' יום אחד א' מביאה מעטפה סגורה. היא מושיטה יד למסור לי אותה. אני מתחיל להושיט את ידי כדי לקבל את המנחה, באוויר, אני נסוג ברפלקסיביות לאחור. אני רואה את הכתובת על גבי המעטפה: 'אסור לפתוח עד שאמות'. לכמה רגעים אני מרגיש לחץ נוראי. אני לא מוצא את המרכז שלי והיא מודעת לחלוטין להיסוס שלי. נואשות היא שואלת אם אני רוצה שהיא תהרוס את "זה", שתקרע את "זה" לגזרים. בהיעדר מרחב פוטנציאלי, המעטפה והיא הופכות לשקולות. אין לה רגשות לגבי המעטפה; והיא (בעצמה) המעטפה. המצוקה שלה והמצוקה שלי מואצות במהירות, ונראה שהיא מודיעה שאני חייב לקחת את המכתב אם היא רוצה לחיות. אני מציע לה שאם היא תיתן לי את המעטפה הזו, זאת תהיה דרך להגיד לי שהיא צריכה שאני אחשוב עליה כל הזמן. באופן אישי, אני שוקל כיצד היא העמידה אותי בעמדה של אחריות בלתי הוגנת. היא מאלצת אותי לבחור: אחריות כלפי הטיפול מובילה אותי לדחות את המכתב, אבל השארתה בחיים מביאה אותי לקבלתו. לרגע איבדתי את חירותי; המצוקה שלי היא בלתי נסבלת. אני לחוץ באופן שאותו היא חווה בכל רגע של ערות. אני שונא אותה על שעשתה לי את זה. אני אומר לה, "אני מוכן להחזיק בכל מה שמחזיק אותך בחיים, אבל אני לא יכול לעשות זאת לבד." אני מציע לה להניח את המכתב על השולחן בינינו. בתחילה, היא נדהמת; ואז היא מסכימה. במשך שלוש פגישות המעטפה נשארת על השולחן, רומזים עליה, מסתכלים עליה, מדברים עליה, מוחזקת על ידי שנינו. היא כועסת עליי שדחיתי את זה; שמחה שזה עדיין שם. שני מפגשים לאחר מכן היא לוקחת אותה בחזרה באופן ספונטני ובמקומו מייצרת שני בקבוקים, מקושרים באמצעות חוט טלפון ישן, מעטפה קטנה משתלשלת ממנו. באופן מוזר, אני מזהה את הייצוג של שנינו עם המכתב בינינו. הבקבוקים האלה, וסדרה של וריאציות המשתנות עליהם, נשארו מאפיין קבוע של עבודתנו המשותפת. באמצעותם א' יוצרת שפה מיוחדת לשנינו כניסיון ליצור גשר לא קטלני. אני מחזיק אותם בארון במשרד שלי ואנחנו מנהלים לעתים קרובות משא ומתן של מי תפקידו להוציא אותם'
>>>
עד כאן קטעים מתיאור המקרה של א'. מדובר ביצירה משותפת ופרטית של מרחב פוטנציאלי.
בלשונו של אוגדן '..הם בוראים מערכת יחסים אנליטית (הייתי אומר פרטית, ק) שיש לה מטרות פסיכותרפויטיות משלה, הגדרות תפקידים, אחריות, מערכת ערכים וכו"(Ogden, 2005)
להגדיר את ה'מרחב הפוטנציאלי' – כמושג פסיכואנליטי לדעתי עושה לו עוול. זה לא מושג מוגדר, אלא זה סוג של הווייה משותפת. מונח שוויניקוט מצהיר שהוא יצר. וזה מרחב שבעזרתו נמשיך ונשחק עם המטאפורות או ההמצאות של וויניקוט גם בהמשך.
אסיים במשפט של דודי גולמן: 'סימן ההיכר של שעה אנליטית "טובה", הוא כנראה כאשר לא ממש יודעים מי מהמשתתפים ביצע את הפרשנות'. (Goldman, 1996)
>>
Mann, G. (1998). From disintegration to unintegration: the creation of potential space through work with dreams. Journal of the American Academy of Psychoanalysis, 26(3), 389-416.
Goldman, D. (1996). An Exquisite Corpse: The Strain Of Working In And Out Of Potential Space [Article]. Contemporary Psychoanalysis, 32(3), 339–358. https://doi.org/10.1080/00107530.1996.10746957
Ogden, T. (2005). This Art of Psychoanalyis: Dreaming Undreamt Dreams and Interrupted Cries. Routledge.
Winnicott, D. (1968). Playing: Its Theoretical Status in the Clinical Situation [Article]. International Journal of Psychoanalysis, 49(4), 591–599.
