fbpx

52. מיכל

  1. מיכל

אנחנו משתמשים באופן יומיומי במילה 'מיכל' ונגזרותיה: אני מכיל, צריך להכיל, הרגשתי מוכל – שהכלת אותי, יכולת הכלה, וכולי.. היום ננסה להבין איך החשיבה על המיכל נכנסת לקליניקה. זה מובן מאליו לעיתים קרובות, יחד עם זאת אולי נמצא משהו חדש להגיד על 'המיכל'.

>>>>

הזוג סימינגטון (J. Symington & Symington, 1996) מספרים: בגיל 19 ביון נשלח לחזית מלחמת העולם הראשונה כקצין שיריון מפקד טנק. שם עבר מצבים טראומטיים רבים ביותר. במהלך חייו הוא מזכיר אותם ויכתוב עליהם. אחד מהמצבים הללו נוגע להתנהגותו של חבר קרוב, מפקד טנק גם הוא – אסר.

אם אפשר לבודד מסר מרכזי שביון הוריש לדורות הבאים, זה יהיה: 'חשבו ודברו מתוך הלב והנפש שלכם' (דגש על המילה 'שלכם', ק). ביון התעניין בחקר החוויה האישית שלו. …. ביצירתו האוטוביוגרפית "השבוע הארוך" הוא מספר כיצד אסר, אחד מחבריו הקצינים, בחר להיירות על ידי האויב במקום להיכנע. הטנק שלו עם כל הצוות בפנים היה מוקף על ידי האויב, שדרש את כניעת כל החיילים שבתוכו. כל איש צוות יצא עם ידיים למעלה ומסר את עצמו לידי האויב, אבל אסר יצא אחרון, אוחז באקדח הקולט שלו, מראה את כוונתו להילחם, והוא נורה מיד. על כך כתב ביון: ידעתי בליבי שאם האויב יגיע לתעלות שלנו לא אוכל להמשיך להילחם. אני לא מבין אומץ לב כמו זה של אסר. אני יכול להבין בקלות את כל ההסברים ששמעתי (על זה) אי פעם, אבל אני לא יכול להבין את 'הדבר עצמו'. (Bion 1982: 272) המאמץ המנטלי של ביון הוקדש להבנת 'הדבר עצמו'. הדבר עצמו היה כל כך מזעזע ומושך שלדעתנו סביר להניח שאת שארית חייו ביון בילה בניסיון להבין אותו.'(J. Symington & Symington, 1996)

>>>>

כמובן שביון איננו היחידי שיוצא לדרך כמטפל בפצע של עצמו, ואפילו יש הטוענים שזו הנורמה: אנחנו מטפלים בפצע שלנו. בגיל תשע עשרה ביון איננו יכול להכיל מחשבה כשהוא רואה חבר קרוב עושה משהו לא הגיוני. וחוסר ההכלה הזו מתניע אצלו קריירה שלמה ומסועפת. חומר למחשבה: אולי הדחף להבין צריך להישאר לא מסופק, במטרה ליצור חומרים משמעותיים?

הכתיבה של ביון קשה, כי הוא משוטט בחשיבתו בחומרים לא מובנים: אביא קטע קצר ונעשה בו גם מספר הפסקות:

>>>>

ביון (Bion, 1962):'נוח להתייחס לחשיבה כתלויה בתוצאה המוצלחת של שתי התפתחויות נפשיות עיקריות. הראשונה היא התפתחות המחשבות. אך הן דורשות מנגנון כדי להתמודד איתן. ההתפתחות  השנייה, אפוא, היא התפתחותו של המנגנון הזה שאכנה באופן זמני (מנגנון) חשיבה. אני חוזר – יש להביא את מנגנון החשיבה להתקיים במטרה להתמודד עם מחשבות. יצוין שהדבר שונה מכל תיאוריה של קיום מחשבה כתוצאה של תהליך חשיבה, בכך שחשיבה היא התפתחות שנכפתה על הנפש מלחץ המחשבות ולא להיפך. התפתחויות פסיכופתולוגיות עשויות להיות קשורות לכל אחד מהשלבים או לשניהם, כלומר, הם עשויים להיות קשורים להתמוטטות בהתפתחות המחשבות, או להתמוטטות בהתפתחות המנגנון ל'חשיבה' …, או שניהם.'(Bion, 1962)

>>>>

זהו רעיון עיקרי של ביון, והוא לא רחוק מהתיאוריה של וויניקוט. נוצרות מחשבות. הן צפות באופן מבודד האחת מהשנייה, ומייצרות חוסר הבנה ומתח נפשי. לכן, צריך לעשות איתן משהו. המשהו הזה הוא מנגנון מארגן מחשבות – מה שאנחנו קוראים 'לחשוב'. אצל מלאני קליין, אני מזכיר שהייתה עשר שנים האנליטיקאית של ביון, המנגנון הוא אצל האמא. וגם אצל וויניקוט האמא מחזיקה את החשיבה של התינוק וחושבת בשבילו. וגם בוורסיה של ביון במידה מסוימת זה כך, אבל אצל ביון מתפתח איבר פסיכולוגי שמעבד את המחשבות וזה כבר דיבור על מיכל ומוכל.

ואם נגיד את זה באופן יותר ברור: מיכל הוא מחשבות נחשבות.

>>>>

ביון (Bion, 1962):

  1. iv. ניתן לסווג 'מחשבות', לפי אופי ההיסטוריה ההתפתחותית שלהן, כקונספציות קדם, תפיסות או מחשבות, ולבסוף מושגים; מושגים נקראים בשמות ולכן הם תפיסות או מחשבות קבועות. התפיסה מתחילה על ידי חיבור של קדם-קונספציה עם מימוש. אפשר להתייחס לקדם-קונספציה כאנלוגיה בפסיכואנליזה למושג 'מחשבות ריקות' של קאנט. מבחינה פסיכואנליטית ניתן להשתמש בתיאוריה שלפיה לתינוק יש נטייה מולדת התואמת ציפייה לפגוש ולינוק מהשד …. כאשר מביאים את הקדם-קונספציה במגע עם מימוש שמתקרב אליו, התוצאה הנפשית היא קונספציה. במילים אחרות, הקדם-קונספציה (הציפייה המולדת לשד, הידע המוקדם שיש שד, היא 'המחשבה הריקה') כאשר מביאים את התינוק במגע עם השד עצמו, מזדווגת (הקדם קונספציה) למודעות ולמימוש סינכרוני לכדי התפתחותה של תפיסה. מודל זה ישמש את התיאוריה (שלי) שכל מפגש של קדם-קונספציה עם מימושה מייצר תפיסה.

לכן, תפיסות צפויות להיות משולבות כל הזמן עם חוויה רגשית של סיפוק.

>>>>

זה חשוב: יש למטופל נניח תבנית נפשית שאיננו יכול להסביר. הרגשת סיפוק או הקלה תתקבל כאשר התבנית תתמלא בתוכן. לא תהיה רגיעה עד אשר המטופל יחוש תחושות של 'אני מבין', 'מצאתי את הפירוש', 'הבנתי את הסיבה'.. וכדומה. ביוניאניים מדברים על הדחף לדעת ועל החתירה ל'אמת' – כתבניות אנושיות ריקות המחפשות משמעות והקלה

>>>>

 

ביון:

' אני אגביל את המונח 'מחשבה' להזדווגות של קדם-קונספציה עם תסכול. המודל שאני מציע הוא של תינוק שהציפייה שלו לשד מזדווגת עם הבנה שאין (כרגע) שד זמין לסיפוק. הזדווגות זו נחווית כשד ללא שד, או 'נעדר' בפנים. השלב הבא תלוי ביכולת התסכול של התינוק: בפרט זה תלוי אם ההחלטה היא להתחמק מתסכול או לשנותו.

  1. vi. אם היכולת לסבול תסכול מספיקה, ה"לא-שד" שבפנים הופך למחשבה, ומתפתח גם מנגנון ל'חשיבה'. זה מניע את המצב, שתואר על ידי פרויד ב'שני עקרונות התפקוד הנפשי' שלו, שבה הדומיננטיות של עקרון המציאות נמצאת בסינכרוניות עם פיתוח יכולת חשיבה וכך לגשר על הפער בין התסכול, הרגע שבו הרצון מורגש ולבין הרגע שבו הפעולה המתאימה לסיפוק הרצון מגיעה לשיאה בסיפוק שלה. יכולת לסבול תסכול מאפשרת אפוא לנפש לפתח מחשבה כאמצעי שבאמצעותו התסכול הנסבל הופך לנסבל עוד יותר.

vii. אם היכולת לסבול תסכול אינה מספקת, אזי ה'לא-שד' הפנימי הרע, שאישיות בוגרת מזהה בסופו של דבר כמחשבה, מעמתת את הנפש עם הצורך להכריע בין התחמקות מתסכול לבין שינויו.'(Bion, 1962)

>>>

הבגרות נובעת מתסכול שמייצר מחשבות ואחר כך גם מנגנון חשיבה – כל זאת במידה וזה נסבל. המחשבה היא אם כן, העדר סיפוק. ביון קורא לזה בשם 'לא-שד'. אם התסכול גדול מידי צריכה לבוא פעולה. פעולה פנימית של מנגנון הגנה הכוללת הדחקה. אז אין חשיבה ואין סבל. או מנגנון פעולה חיצונית שיגרום ל'אין שד' להיות 'יש שד' – פעולה כמו צעקות, פיתוי האם, חיפוש תחליפים, וכדומה…בתיאור המקרה בהמשך הפגישה שלנו אביא גבר שרצה אישור של הוריו למיניות הגברית שלו. זו היתה מחשבה ריקה שחיפשה מימוש שנים רבות.

כבר פה, בשיחה שלנו על הבסיס לתאוריה של ביון, יש מיכלים קטנים וריקים שמחפשים תוכן. אני חושב גם על הטראומה של ביון, ועל המילה טנק בעלת שתי המשמעויות באנגלית רכב קרבי ומיכל…

וגם על זה שביון גדל במשפחה שהייתה בהודו מטעמים כלכליים, ונשלח כילד – נער לפנימייה צבאית באנגליה. כבר טראומה.

>>>

דנקן קרטוורייט:

(Cartwright, 2010) התרחיש שיש לי בראש בנוגע לפעולת ההכלה של המטפל הוא כזה: בעוד המטפל מקשיב, הוא מנסה להיכנס למצב נפשי שקולט ומהדהד את ההשלכות של המטופל. הוא עושה זאת על ידי שימת לב לחלומותיו ול'דימיונות הספקולטיביים' שלו, שמקרבים אותו להבנת הדרך שבה מתארגנת החוויה הלא מודעת בין מטופל למטפל.

בתוך כך, החלומות של המטפל מתחילים לעכל חומרים של חוויה לא מנוסחת. עם זאת, זה יכול לקרות רק אם האנליטיקאי מסוגל להוכיח שקיים חלק במערכת היחסים שלהם, אשר לא מושפע יתר על המידה או מוצף מההשלכות של המטופל.

בקיצור, הוא נשאר בקשר עם חלק מעצמו שמתקרב למה שקאפר מכנה 'האובייקט האמיתי'. ….. אני מתייחס לזה כ"תפקוד מארגן" שעשוי להופיע בסביבה הקלינית במספר דרכים. .. כאשר  המטפל מראה שהוא אינו מושפע יתר על המידה מהשלכות, אני מרחיב את תפקידו של המטפל כ'אובייקט אמיתי' כך שזה כולל את ההחלטות המודעות שלו, לגבי איזה חומר (שהמטופל מביא) הוא יחקור, יפרש או ישאיר ללא נגיעה. זה דומה להצעתו של מלצר לפיה חלק מהפונקציה המכילה של האנליטיקאי כולל יצירת גבולות נפשיים באמצעות קשב סלקטיבי (Meltzer, 1986). אכלול כאן התערבויות אקטיביות המשמשות למנוע מהמטפל והמטופל, להיות מוצפים בזרם מחשבות-החלום ​​בפגישה, שיכולות לכבות את יכולתו של המטופל להתחבר ולחשוב עם המטפל. יש גם התערבויות המתייחסות להיבטים של המסגרת האנליטית המשרתות וויסות של מגע נפשי…. ישנם מקרים בהם נדרשות התערבויות אקטיביות יותר הקשורות לשימור יכולתם של המטפל והמטופל להכיל חוויה בלתי מעובדת. אביא להלן שלוש דוגמאות קצרות.

פולה

במהלך הפגישה הראשונה, פולה התקשתה לומר הרבה והייתה חרדה מאוד. מלבד הניסיון לנרמל את החרדה שלה על ידי חזרה על כך שזו הפגישה הראשונה שלנו, הייתה לי תחושה שאנחנו יושבים קרוב מדי מכדי שהיא תרגיש נוח להיות מסוגלת להיות מעורבת ומחוברת. שאלתי אותה אם יש משהו שאפשר לשנות בינינו שיהיה לה נוח יותר. , היא אמרה מיד 'אנחנו קרובים מדי'. בתגובה הצעתי, שהיא תזיז את הכורסא שלה אם זה  יעזור לה.

אמיליה

אמיליה, מטופלת גבולית, התייחסה אליי בצורה מסוימת במפגשים. היא הייתה מדברת איתי במשך כ-15 עד 20 דקות, ואז היא הייתה מתנתקת ונהיית חרדה יותר ויותר עד שהתקרבה למצבי פאניקה. נראה ששום מידה של פרשנות לא עזרה פה אבל שמתי לב שאם עבדתי באופן אקטיבי כדי 'להאט' את הפגישות, פשוט על ידי התערבות לעתים קרובות יותר, היא הפכה להיות מסוגלת יותר לשאת את נוכחותי ולהתחבר אליי. נראה שהיא הוצפה ממחשבות-חלומות ורגשות קשים שפעלו נגד קשר נפשי שיכול להכיל אותם.

>>>

חשיבה מעניינת של דאנקן – על גודל המיכל של המטופלת, שליטה של המטפל גם בקצב השעה ולכן גם בעומס החומרים המבקשים הכלה. זוכרים מיכל-מוכל הם שם נרדף לחשיבה. דוגמא אחרונה של דאנקן:

>>>

כריסטי

באופן דומה, שמתי לב שכריסטי הייתה עוסקת לעתים קרובות בעבודה אנליטית מאומצת במיוחד במשך כחצי שעה, אבל אז הייתה מתנתקת ממני ואומרת מעט מאוד עד סוף הפגישה. כריסטי הייתה מטופלת שעברה טראומה קשה והתעללה בילדותה והייתה מוצפת בקלות על ידי חוויה חושית ונפשית. במקום לפרש שאולי היא חווה אותי כאובייקט רודפני, אחרי שהיא משליכה עליי את ה'התעללות' שלה (שזה הפירוש הברור ביותר), אמרתי לה שאני חושב שההתנתקות שלה ממני היא דרך לומר לי, שזה הספיק לה ליום אחד: זו הייתה הדרך שלה לסיים את הפגישה איתי, דרך להציב גבולות לפונקציה המכילה שלי.

(כך דאנקן כותב, ואולי זה הפוך באותה מידה – המטופלת שמה גבול ליכולת שלה להכיל אותו. רעיונות כאלה של סירקולציה שהופכת כיוונים הם רעיונות שנובעים מהרעיון הבסיסי של הזדהות השלכתית כדרך תקשורת)

>>

נעבור לגודמן (Goodman, 1995) על מה מדובר טכנית? טכנית מדובר על היחס בין 'להכיל' לבין 'להגיב'.

מה זה להכיל? 'אני משתמש בעיקר במושג להכיל כדי להתייחס לתהליך פנימי של האנליטיקאי של זיהוי והשתקפות החוויה הרגשית שלו עם המטופל במהלך הפגישה. (מדובר בתהליך סמוי של חשיבה, חלימה הרגשה הרהור או כל דבר דומה, ק) זה כולל הכרה בהזדהויות ההשלכתיות של המטופל, שלעיתים קרובות מופיעות לראשונה בצורה של העברה נגדית של המטפל (שוב, תהליך פנימי סמוי ולא נשלט, ק). נראה לי שזה ('המיכל', ק) מתאר בצורה הטובה ביותר את התחושה הקלינית הכרוכה בהכלת ההעברה הנגדית. (שוב, הכלה של האנליטיקאי את עצמו למעשה, ק)'

ומה זו 'תגובה? 'תגובה מתייחסת לעיצוב וניסוח מודע של תחושת ההעברה הנגדית, על מנת לחבר את המטופל בצורה ישירה יותר, לחקר הדינמיקה של מערכת היחסים האנליטית. המונח 'תגובה' (התערבות, ק) מתייחס גם לביטויים הפחות מודעים של התגובות הרגשיות של האנליטיקאי למטופל, שעשויות להיות חלק מביטוי ההפעלה (enactment). האנאקטמנט משמש לעתים קרובות כדי לזהות נושא שהולך ומתעורר או כדי לעבד אזור חשוב של עימות' (Goodman, 1995)

>>>>

אני מזכיר שאנחנו בקומה השלישית – הרגרסיבית, שהיא גם מבוא או חממה למטפלים אינטרסובייקטיביים. מטפלי שעובדים במסגרת תאוריות של הקומה השנייה – הקומה הקלאסית יהיו סבורים שדי בהכלה שתוקה: למשל ' (פאולה) היימן רואה שהשימוש היעיל בהעברה נגדית מורכב מכך שהאנליטיקאי עובד באופן פנימי (בלבד) עם תגובותיו האסוציאטיביות למטופל, שבמידה והובנו כהלכה, הן מהוות בסיס להשתקפויות אמפתיות, של רגשותיו ותובנותיו של המטופל עצמו ביחס לקונפליקטים שלו. (היימן מדברת על מעין קולנוע פרטי שיש לה בתוכה, שם היא צופה בסרט דוקו נניח של המתרחש בעולמו הפרטי של המטופל שלה, ק) היא חשבה שמודעות עצמית להעברה נגדית היא "עניינו הפרטי של האנליטיקאי, ואני לא רואה לנכון שהאנליטיקאי יעביר את רגשותיו למטופל שלו. לדעתי כנות כזו היא יותר בגדר וידוי ונטל על המטופל, ובכל מקרה זה מרחיק אותנו מהטיפול" – כך אומרת היימן '(Goodman, 1995)

גודמן כבר חושב אחרת, ונראה עד כמה הוא פתוח לחשיבה אינטרסובייקטיבית ביוניאנית:

>>>

מקרה קליני

הנרי הוא גבר בגיל העמידה, נשוי ואב לשני ילדים. בתחילה הוא נכנס לטיפול כי הרגיש בקונפליקט לגבי ניהול רומן (מחוץ לנישואין). הוא הרגיש אשם על כך שפגע באשתו, אך הרגיש מאוד כועס ומדוכא ביחסיו איתה. הוא נזקק לאינטימיות הרגשית והפיזית שהייתה לו עם אהובתו, וחשב שזה

חסר תועלת לנסות לספק את הצרכים הללו בתוך הנישואים. הפרשה הזו הסתיימה בשנה השנייה לטיפול באופן מעורפל ואופייני, שבו לא התקבלה החלטה ברורה על ידי הנרי או על ידי אהובתו.

>>>>

הפסקה קלה: קונפליקט היא מחשבה – ולעיתים כמו שגם נראה, לא פשוט להכיל מטופל שנמצא בקונפליקט. נחזור למקרה:

>>>

גודמן: 'במהלך השנה השלישית לטיפול, הנרי נמשך לאישה (אחרת) בשם ג'ואן. הוא התחיל מפגש איתי, ודיבר על כך שג'ואן ביטלה דייט צהריים שהיה להם. הנרי לא היה בטוח אם ג'ואן רוצה יותר מאשר ידידות, ואמר שהוא לא יודע איך לגלות.

חשבתי לעצמי: "אתה מאוד טוב בלפתות נשים. מה זאת אומרת, אתה לא יודעת איך לגלות?" זיהיתי (בתוכי) שהרגשתי עצבני על הנרי ותהיתי על מה מדובר? הבנתי שהנרי דיבר על ג'ואן בצורה מעורפלת ומתחמקת בשלושת-ארבעת השבועות האחרונים, ושזה מרגיש מייגע ושתלטני. גם אמרתי לעצמי:  "למה שלא תעשה את זה כבר ותגמור עם זה?" מאוחר יותר הבנתי שאני מרגיש מיואש מהסיכוי שהנרי יפתח רומן נוסף. קיבלתי את זה כנסיגה (בטיפול) לאופן שבו הוא התמודד בהתחלה עם בעיות בנישואיו. הייתי גם מודע להרגשה שאיכשהו, אני משחק בתפקיד שבו אהיה ביקורתי כלפי הנרי באמצעות הכוונה הרציונלית לעמת אותו ביחס לאופן הצגתו הנאיבית את הקשר שלו עם ג'ואן.

>>>>

מה עושים עם מחשבות כאלה? משתפים? מבררים? מחניקים כעסים כלפי מטופלים?

>>>>>

גודמן: 'הרוגז שלי היה, בחלקו, תגובה הדדית למשהו שהנרי עשה איתי, וגם קשור לתסכול שלי. החלטתי לשתוק עד שאהיה ברור יותר (לעצמי) לגבי התגובות שלי, ולהימנע מלבצע את התפקיד המעניש הזה שהיה מחזק את התנגדותו של הנרי. בקיצור, החלטתי להכיל את ההעברה הנגדית שלי עד שאבין טוב יותר איך להשתמש בה.

הנרי המשיך לדון באמביוולנטיות שלו כלפי ג'ואן. במובנים מסוימים זה הרגיש מרגש לפלרטט איתה, ובפעמים אחרות הנרי הרגיש טיפשי וילדותי. הוא חשב שירגיש נבוך אם יהיה לו רומן עם ג'ואן. הנרי עצר בשלב מסוים ואמר שהוא לא בטוח אם להמשיך עם זה או לא. הרגשתי שזה הרגע שבו אוכל להשתמש בתסכול שלי ביעילות, מכיוון שהוא יכול להיות מכוון למשהו שמתרחש ישירות באינטראקציה שלנו.

א.ג.:

אני חושב שיש כאן הרבה משחק מקדים כמו גם עם ג'ואן.

הנרי:

אני מרגיש שאני לא יודע כמה אני רוצה לספר לך על זה. אני מרגיש נבוך מזה. במובנים מסוימים הייתי רוצה לנהל רומן, ובמובנים אחרים אני מרגיש שזה נשמע כמו עניין של נער מתבגר.

א.ג.:

אני לא מדבר על התוכן. אני חושב שאתה מפלרטט איתי על זה – אומר לי מספיק כדי לעורר את העניין שלי, אבל לא ממש נכנס לזה. אני חושב שאתה מנסה לעורר אצלי תגובה שבה אני אקח אחריות ואומר: אז ספר לי עוד על מה שקורה.

הנרי:

היית אומר: בשביל מה אתה עושה את זה? [בקול גבוה] האם זה היה קול של אישה? למה שאעשה את זה? [עצירה.] האם זה היה הקול של אימי?

א.ג.:

מה היא הייתה אומרת לך?

הנרי:

'אתה לא רוצה לקיים יחסי מין'.

הנרי דן באסוציאציות שלו לגבי אי קבלתה והכחשתה של אימו את המיניות שלו. בשלב מסוים, הנרי התלבט ולא היה בטוח אם כדאי לדבר על ג'ואן או לדבר על אימו. הגבתי ואמרתי ששוב הוא ניסה לגרום לי לבחור עבורו. הנרי התחיל לכעוס עליי ואמר "אם אני מדבר על הגבריות שלי, אני לא כל כך דואג שתכעס עלי, כמו שאני דואג שיצחקו או ילעגו לי. במובנים מסוימים אני חושב, שאתה חושב שאני לא צריך לפתות את ג'ואן, ובמובנים אחרים אני חושב שאתה חושב מה לוקח לי פה כל כך הרבה זמן." (מעניין, זו מחשבה שהייתה לי בתחילת הפגישה, שנראה כי מאששת את עמדתה של ליטל לפיה המטופלת מרגישה באופן לא מודע את ההעברה הנגדית של האנליטיקאי.) "אילו הייתי מפתה אותה," הנרי המשיך, "הייתי מרגיש אשם על זה, אבל אני חושב שזה היה בסדר מבחינתך,  אבל אם אנסה ואדחה על ידה, אתה תזלזל בי." בפגישה הבאה, הנרי שוב היה בתחילה מאוד מתחמק ושולט. הוא התייחס לסוף הפגישה האחרונה שלנו ונזכר שכעס עלי, אבל שכח למה. הוא דיווח על חלום, אך נתן לו מעט אסוציאציות. אחרי כמה דקות של מה שהרגיש כמו אינטראקציה שטחית בינינו, השתתקתי, כדרך לתקשר שאני לא רוצה להשתתף בסוג זה של אינטראקציה. זה היה גם ביטוי לכעס שלי על הנרי על שהרחיק אותי ממנו, על ידי סוג של נקמה. בדיעבד, נראה כי נחשף אנטקטמנט – (הפעלה) שבה שנינו היינו עצורים. הנרי שתק בשלב מסוים, ואז המשכנו.

הנרי:

חשבתי על פעמים שכעסת עליי.

א.ג.:

מאיפה זה בא?

הנרי:

אני מרגיש שיש בינינו סוג של מלחמה. זה מרגיש כאילו אנחנו מתאבקים. [עוד תפיסה לא מודעת מדויקת.]

א.ג.:

על מה ההיאבקות?

הנרי:

אני לא יודע, אתה התחלת.

א.ג.:

אני מרגיש שאתה התחלת בכך שהיית שתלטן מאז תחילת הפגישה.

הנרי:

יש לי דימוי של הבן שלי מכה אותי בלסת מלפני כמה שנים. [הפסקה.] לא הגעתי למצב שבו אני מחבק או מרביץ לאבא שלי.

א.ג.:

איך לדעתך זה קשור לקשר שלנו?

הנרי:

אני מפחד לפגוע בך או להיפגע ממך. זה יהיה יותר גרוע אם אפגע בך. אם הייתי נפגע ממך, אני הייתי חוזר. אם אני אפגע בך, אולי לא תחזור, אני אאבד אותך. [בוכה.] כמו אבא שלי שלא חזר. [שתיקה, ממשיך לבכות כמה דקות.]

א.ג.:

אני תוהה אם אתה דואג שהכעס שלך מרחיק אותו. [הייתי מעורפל בכוונה לגבי מסגרת הזמן, כדי לאפשר מקום לאסוציאציות של הנרי, וכן רמזתי לאפשרות שהנרי אולי התרחק מהשתלבות במערכת יחסים פנימית עם אביו על ידי ניתוק רגשותיו.]

הנרי:

אני לא חושב שיש לי יכולת לחשוב על זה, זה כל כך קשה להרגיש את הכעס שלי

אפשר לתהות, בשלב זה, האם הרוגז והכעס שחשתי כלפי הנרי במהלך הפגישות האחרונות היו קשורים למאבק שלו להביא את הכעס שלו בצורה ישירה יותר לתוך יחסי ההעברה. האם הרגשתי   כעס כלפי הנרי, בצורה של הזדהות השלכתית? האם קלטתי באופן לא מודע את הכעס שלו כלפי? מנקודת מבט זו, האם היה יעיל יותר להכיל את כעסו של הנרי, כך שהעצמי הפנימי וייצוג האובייקט שלו יופיעו בצורה ברורה יותר? האם ההכלה הייתה הדרך היעילה ביותר לעזור להנרי לשלב את החוויה המנותקת שלו? פרספקטיבה חלופית של יחסי העברה-העברה נגדית התקיימה בכך שחשתי ביכולת הגוברת של הנרי לשאת גם את הכעס שלו וגם את הכעס שלי….. הנרי אולי חיפש מגע עם הכעס שלי, כדי ללמוד על היבט זה של אישיותו, ולחקור את הגבולות של ביטוי הכעס שלו ביחסים עם אחרים. זהו סוג הצומת שבו מתגלה בצורה הברורה ביותר המתח בין 'להכיל' ו'להגיב'. ניתן להבין את החומר הקליני מכל נקודת מבט, והמטפל עוסק בסיווג דרכים שונות לניצול מיטבי של ההעברה הנגדית שלו.

בפגישה הבאה, הנרי הזכיר בנונשלנטיות שאשתו מגישה מועמדות לעבודה חדשה שעלולה לחייב אותה לעבור למגורים בעיר אחרת. הנרי תיאר את האופן העקיף שהוא ואשתו היו ביחסים זה עם זו כ"העברת הודעות מעבר לחומה". הוא אמר ששניהם השתמשו בהומור סרקסטי כדי לגשש אחר רגשותיו של השני, אבל גם כדי להימנע משיחה רצינית.

הנרי:

זה כמו רימון, שנזרק  מעל לחומה. אבל זה גם ניסיון לתקשר. זה גם עוין וגם מנסה לתקשר.

א.ג.:

ההומור מטשטש את שניהם.

הנרי:

זה הומור שהוא גרזני כדי לאפשר לנו לפלס דרך.

א.ג.:

מעבר לנקודה מסוימת, הומור גם יכול להיות קטלני.

הנרי:

זה מצחיק שאתה משתמש במילה קטלני. זה גורם לי לחשוב על החלום הזה שהיה לי בזמן נהיגה בשבוע שעבר. נהגתי ופתאום עברה לי בראש התמונה הזאת של להיות בחדר שחור – זה היה החדר הזה. אבא שלי היה בו והוא היה גופה, קר, אבל זה לא הפחיד אותי. גם אמא שלי הייתה פה. אני לא בטוח אם היא הייתה גופה או לא. והיו עוד אנשים בחדר. חשבתי שאם אני אגע ביד של אבא שלי זה יהיה קר או אם אתקל באחד מהאנשים האלה, זה יהיה מפחיד. אבל ידעתי שאם זה יהיה מפחיד מדי זה יהיה בסדר, כי אני יכול להוציא את היד שלי כדי להחזיק את היד שלך והיא תהיה שם ותהיה חמה. [הפסקה.] אני מרגיש נבוך להגיד את זה, זה מרגיש לא נוח.

א.ג.:

מה לא נוח בזה?

הנרי:

זה מאוד משפיל באיזשהו אופן. זה מרגיש כאילו אני רוצה להיות תלוי בך ושזה יהיה בטוח להיות תלוי. אני רוצה להחזיק את היד שלך, אבל אני לא. אני מרגיש שאני צריך להיות מסוגל לדאוג לעצמי.

א.ג.:

זה מרגיש מפחיד לסמוך עליי, אבל אתה גם רוצה לקחת את הסיכון להחזיק לי את היד.

הנרי:

אני חושב שהתחושה הזו התפתחה במהלך השבועיים האחרונים. אני מרגיש חיבה כלפיך, מרגיש שמח לראות אותך.

זה מעניין לראות שמה שבולט בעיני הנרי ביחסים שלנו בתקופה זו הוא מודעות מוגברת לתחושת חיבה כלפיי. חוויתי את הנרי כמי שהודף אותי הרחק רוב הזמן, ומאתגר ושולט. למרות שלעתים קרובות הרגשתי עצבני ומעוצבן עליו ונקטתי עמדה מתעמתת באינטראקציה איתו…

>>>>

עד כאן המפגש שלנו על המונח 'מיכל'. אולי הדבר המרכזי שנאמר הוא שמיכל-מוכל היא חשיבה. שיש מעין מיכלים פנימיים שמבקשים להתממש ולהתמלא בתוכן. וששינוי קליני – כמו שהנרי עבר עם אנדרו גודמן – הוא מילוי של המיכל 'אני רוצה שאבא שלי יאהב אותי'.

>>>>

Bion, W. (1962). A Theory of Thinking [Article]. International Journal of Psychoanalysis, 43, 306.

Cartwright, Duncan. (2010). Containing states of mind : exploring Bion’s container model in psychoanalytic psychotherapy. Routledge.

Goodman, A. (1995). Containing And Responding [Article]. Contemporary Psychoanalysis, 31(4), 557–557. https://doi.org/10.1080/00107530.1995.10746924

Symington, J., & Symington, N. (1996). The clinical thinking of Wilfred Bion (N. Symington, Ed.) [Book]. Routledge.

שתף פוסט זה:

המקום לתגובות שלך:

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דר' קופל אליעזר - טיפול פסיכולוגי בגישה אינטרוסובייקטיבית
אישי, פשוט, נוגע ויעיל.
×

פרטים ביחס לקבוצה

קופל אליעזר

0525838686

× ווטסאפ?
דילוג לתוכן