- אמפטיה
באופן בולט לכל המושגים הקודמים בהם עסקתי, אולי אם להוציא מהכלל מושגים כמו 'לא מודע' ו'העברה', מעניין לציין שהמושג 'אמפטיה' מניב הכי הרבה תוצאות בחיפוש מאמרים. כשנכנסים לעובי הקורה מעט נדמה לי שהרבה כותבים חזרו על עצמם ועל אחרים – וזה מעניין לאור העובדה שכדי לפרסם צריך לעבור עורך ז'ורנל ושני קוראים שממליצים. מה גורם לתופעה הזאת של שיח ער, וקצת חוזר על עצמו סביב המונח 'אמפטיה'?
למען ההיסטוריה נציין שפרויד התייחס לתופעה כבר בשנת 1905 במאמר שלו 'הבדיחה ויחסה ללא מודע'. אבל, זכות פיתוח החשיבה סביב אמפטיה שמורה למטפל פסיכיאטר, יליד וינה 1913, שהתפתח להיות פסיכואנליטיקאי ומרצה קורס פרויד במכון הפסיכואנליטי בשיקגו – מכון בעל אוריינטציה פרואידיאנית מובהקת: היינץ קוהוט.
קוהוט – לאורך כל השנים בהן בנה את התאוריה והמוסדות של 'תיאורית העצמי' – חזר שוב ושוב על חוסר שביעות הרצון שלו מכך שלא מבינים אותו בנוגע למושג אמפטיה. הוא מנסה שוב ושוב להיות ברור – ומרגיש שהוא לא ברור. זה כשלעצמו מעורר חשיבה לגבי היכולת של אדם להבין את השני, זה מעורר חשיבה סביב הסבל של קוהוט שהרגיש 'לא מובן', וזה מעורר שאלה האם אמפטיה – כשהיא מתקיימת, צריך להיות בה חוויה של האדם בקצה השני שהוא מוכר.
נקשיב לקוהוט באופן אמפטי:
>>>>>>>>>>>
קוהוט: 'אסכם את הדרך שלי, אני יכול לחשוב שרבים מאלו שדיברו במהלך המפגשים הללו, השייכים למעגל האינטימי של חברי ושותפי לדרך, כבר החלו לעכל חלק מהעבודה שלי במהלך השנה-שנתיים האחרונות, חלק שעדיין רחוק מפרסום, ואינו – אני מאוד מתנשא לגבי דברים כאלה – מגובש סופית באופן הזה שאני מנסה להתעקש עליו. אבל אני כן מאמין שהדברים שכתבתי עליהם, בספר שנקרא 'איך האנליזה מרפאית?' – חיבור בן 150 עמודים על מושגי ההגנות וההתנגדויות בראי פסיכולוגיית העצמי, והצהרה רחבה על סוגיות של אמפתיה ברמות שונות של משמעות של מונח זה, הם (המושגים) החשובים ביותר. ואני אתייחס לעצמי (במאמר זה, ק) לסוגיית האמפתיה למרות העובדה שלפני כמה שנים כל הזמן אמרתי שנמאס לי מהנושא הזה. נראה שזה לא יעיל. אני שומע שוב ושוב את אותם טיעונים, והם כל כך רחוקים מהמשמעות שלי, עד שהיה לי הרושם שאני מבזבז את הזמן, את הרגשות שלי, ואת האנרגיה שלי שאוכל להשתמש בהם ביחס לרעיונות חדשים ולעבודות חדשות. אבל אידיוט שאני, אני עדיין לא מבין, למרות חיים ארוכים למדי, ו(מחזיק) בתקווה להשגה מסוימת של תבונה: שכשאנשים ממשיכים לשאול אותך את אותה שאלה ארורה, משהו חייב להיות לא בסדר!' (Kohut, 2010)
(הפרסום כמובן לאחר מותו בשנת . 1981. המאמר הוא תמלול של הרצאה שנתן שלושה ימים לפני מותו, ושעבר עליו וערך לשם הוצאה לאור)
>>>>>>>>>
מהי אמפטיה? נחזור לאותה הרצאה של קוהוט לפני מותו:
קוהוט(Kohut, 2010): ' במילים אחרות…. "שים את עצמך בנעליים של (מישהו)," תחשוב על עצמך באופן ראוי כנמצא בתוך עולמו הפנימי של אדם אחר, אז אתה יכול להשתמש בידע הזה למטרות שלך. עכשיו, אני לא יודע כמה פעמים הדגשתי שהמטרות האלה יכולות להיות חסד, והמטרות האלה יכולות להיות עוינות מוחלטת. אם אתה רוצה לפגוע במישהו, ואתה רוצה לדעת איפה המקום הפגיע שלו, אתה צריך להכיר אותו לפני שאתה יכול להזיק לו באופן יעיל. זה מאוד חשוב. כשהנאצים הצמידו סירנות למפציצים שלהם, הם ידעו באמפתיה אכזרית עד כמה אנשים בשטח יגיבו לזה בחרדה הרסנית. זו הייתה אמפתיה נכונה, אבל לא למטרות ידידותיות. בוודאי שאנו מניחים בסך הכל שכאשר אם מתמודדת עם ילדה, וכאשר אנליטיקאית מתמודדת עם המטופל שלה, אמפתיה נכונה תגלה לה מהי פעולה אנליטית נכונה או פעולה אימהית מתאימה. אז [אמפתיה] היא הסמן של פעולה הולמת, יהיו הכוונות אשר יהיו. זה ברור, ואני לא חושב שזה צריך הסבר נוסף, אני בטוח.' (Kohut, 2010)
>>>>>>>>>
מה הסיבה שקוהוט לא הובן ביחס לאמפטיה? אני מתיימר להציע מילה חבויה. שנשמעת היום ברורה למטפלים מהקומה השלישית והרביעית, אבל לא היתה בכלל ברורה למטפלים מקומת הקרקע – פרויד וממשיכיו ומהקומה הקלאסית. אני מזכיר שיש גם כיום מטפלים בכל אחת מהקומות. קוהוט אומר 'המטרות הללו יכולות להיות חסד'…. המילה באנגלית 'kindness' – נדיבות, דאגה לרווחת האחר התחשבות, טוב לב… כל הערכים הללו היו רחוקים מאוד מהכוונות המוצהרות של אנליטיקאים טרום קומה שלוש. וזאת אכן מהפכה קוהוטיאנית שהצליחה במידה רבה. לפחות ברמה ההצהרתית. מרכיב החסד בטיפול.
>>>>>
מנקודת מבט קלאסית, מוקדמת וללא קשר לקוהוט. רלף גרינסון (Greenson, 1960) מצביע על שני שיבושים אפשריים באמפטיה: עיכוב ביכולת לאמפטיה ושיבוש שני עודף התמזגות או קבלה עודפת של המסר האמפטי. גרינסון:' תשומת ליבי הופנתה לבעיות של אמפתיה, על ידי לימוד השגיאות במינון, בתזמון, ובטקט הפרשנות, שהייתה לי הזדמנות להבחין בהן בעבודה שלי ובמהלך עבודת הדרכה עם תלמידים פסיכואנליטיים. ניתן לנסח את השאלות המכריעות בהערכת מינון ותזמון באופן הבא:
כיצד אוכל להציג את התובנה הזו כך שתהיה מספיק משמעותית ועם זאת לא טראומטית למטופל? בעיקרו של דבר צריך להיות מסוגל להעריך את יכולות האגו של המטופל ברגע הנתון ואז צריך לדמיין את ההשפעה של הפרשנות המסוימת על מבנה האגו של המטופל. זה נכון שחוסר ניסיון קליני עשוי להיות אחראי מדי פעם לשגיאות במינון, בתזמון ובטאקט. עם זאת, לדעתי, הפרעות באמפתיה הן בדרך כלל הגורם המכריע. ראיתי מטפלים מתחילים שכבר היו בעלי מיומנות ניכרת בהקשר זה; וראיתי אנליסטיקאים בעלי ניסיון קליני ארוך שעשו טעויות חוזרות ונשנות. אני מאמין שאפשר להבדיל בין שני סוגים שונים של הפרעות ביכולת האמפתיה.
(א) עיכוב של אמפתיה
ישנם מודרכים אשר מתקשים שוב ושוב לזהות את ההשפעות והמניעים, במיוחד את ההשפעות העדינות והמניעים הלא מודעים, של המטופלים שלהם. … מצאתי שהקושי הזה קיים אצל אנשים אינטליגנטים, נבונים ובעלי תפיסה טובה במצבים אחרים. זה די אופייני למטפלים כאלה להיות שקטים ופסיביים ביותר בעבודתם עם המטופלים שלהם. נראה שהם נחושים לאסוף עוד ועוד נתונים, ממתינים לראיות נוספות, לפני שהם מתעמתים עם המטופל. הם נשארים לא מודעים למרות הבהירות של החומר של המטופל. לדוגמה, מודרכת סיפרה לי כיצד מטופלת צעירה סיפרה, לראשונה באנליזה שלה, כיצד נכנעה לפיתוי לאונן. ואז המטופלת השתתקה. הסטודנטית המשיכה לתאר את התנהגותה על הספה באופן שאוכל לדמיין את תחושת המבוכה והבושה של המטופלת; ובכל זאת למטפלת לא היה מושג מה קורה. היא המתינה בשקט, חיפשה עוד חומר מילולי ורמזים נוספים, ניסתה לזכור את חלומותיה הקודמים של המטופלת וכו'. המטופלת דיברה באופן טריוויאלי בשאר השעה הזו ובמשך מספר שעות לאחר מכן, אך המודרכת שהייתה מבריקה ובקיאה בתיאוריה הפסיכו-אנליטית, היתה לגמרי בחושך. היא לא זיהתה שהמטופלת התוודה בפניה על משהו בשעה הקודמת ולכן התעלמה מהקשר הברור בין האוננות והשתיקה שלאחר מכן. היא החמיצה את תגובת הבושה שלה כי באותו זמן ובנושא זה היא לא היתה מסוגלת להרגיש יחד עם המטופלת, להזדהות איתה. ראיתי מודרכים נותנים פרשנויות כואבות מאוד למטופלים בשלב מוקדם של הטיפול ואז מופתעים כשהמטופל נראה בטראומה. הם יכלו לענות נכון בסמינר אם ישאלו אותם 'איך המטופל יגיב אם יתנו לו פרשנות כואבת יתר על המידה?' אולם מבחינה קלינית הם נפלו בשגיאה זו מכיוון שלא היו מסוגלים להרגיש יחד עם המטופל. הם לא חזו באמצעות אמפתיה אילו השלכות יהיו לתובנה הכואבת. עכבות כאלה ביכולת להזדהות עם המטופל עשויות להיות חולפות או כרוניות, מוכללות או מקומיות. הן עשויות להתרחש אצל מטפלים חדשים במהלך שלב מסוים של האנליזה שלהם ולהיות תוצאה של הפרעה נוירוטית זמנית כלשהי בתוכם. לעיכובים החולפים והמקומיים של האמפתיה יש פרוגנוזה טובה, בעוד שלעכבות הכרוניות והכלליות יש פרוגנוזה גרועה. הסוג האחרון נמצא לעתים קרובות אצל אלה שיש להם שיווי משקל נפשי מעורער באופן כרוני, או עם חוסר אמון עמוק ברגשותיהם, בדחפים ובלא מודע שלהם. מטפלים אלה מתגלים לעתים קרובות כנוקשים, כפייתיים-אובססיביים חמורים, או בעלי אישיות סכיזואידית הנאבקים לשמור על אחיזתם במציאות.
(ב) אובדן שליטה באמפתיה
בהדרכות שנתתי, וגם בבדיקה רטרוספקטיבית של עבודתי שלי נתקלתי לעתים קרובות בסוג אחר של הפרעה ביכולת האמפתיה. במצבים כאלה המטפל מתחיל בכך שהוא מסוגל להזדהות עם המטופל שלו, אך אמפתיה זו אינה מובילה להבנה ולאחר מכן לעימות הנכון של המטופל. תגובה אחרת מתערבת, וההבנה נחסמת או מנוצלת לרעה, או מתרחשת רק לאחר מעקף. הרשו לי לתת דוגמה. מודרך טיפל במטופלת קשה, ובמהלך פגישה אנליטית זיהה שהמטופלת רומזת לו על איזו התנהגות פרובוקטיבית מינית שהיא התמסרה אליה ביחס לבן שלה. המטופלת לא סיפר זאת בגלוי, וגם לא האם היא התחמקה לחלוטין מהסיטואציה הפרוורטית; היא רמזה על כך, בוחנת את תגובת המטפל (המודרך של גרינסון, ק). המודרך קלט בקלות את ההתנהגות העדינה הזו, משום שהיה בקשר אמפתי טוב עם המטופלת. המטופלת שינתה לפתע את אופן הדיבור שלה ושאלה ישירות את המודרך האם זה מזיק לילד כשאם מביעה רגשות מיניים כלפיו. המודרך, במקום להתמודד עם המשמעות של שאלה זו, ענה באימפולסיביות למטופלת. הוא הבטיח לה שרגשותיו המיניים של הורה כלפי ילד הם טבעיים ואפילו בריאים לילד. כאשר המודרך דיווח לי על החוויה הקלינית הזו, שמתי לב שהוא לא רגוע ונסער. כאשר שאלתי לגבי נכונות ההתערבות שלו הוא הודה בפה מלא שהוא תמה על התנהגותו שלו ולא הצליח להבין מדוע הוא עשה זאת. לא ניסיתי להסביר את טעותו, אלא רק ציינתי שאולי זה משהו שצריך להיות מדובר באנליזה שלו. שבוע לאחר מכן הוא אמר לי מרצונו שעכשיו הוא מבין את מעשיו. ככל הנראה הוא מילא עם המטופלת שלו את התפקיד שהוא רוצה שהאנליטיקאי שלו ימלא איתו, כלומר לפטור אותו מאשמתו על דחפים ורגשות מיניים שהיו לו כלפי ילדו שלו. במקרה זה, האמפתיה לא הובילה להבנה אלא לתגובת העברה נגדית.
ישנן דוגמאות רבות אחרות שעולות בראש כהמחשה לאובדן השליטה באמפתיה. אולי המצבים האופייניים ביותר הם אלה שבהם האנליטיקאי הצעיר קולט את זרם הרגשות המיני או העוין של המטופל שלו באמצעות אמפתיה ואז מרשה לעצמו להאריך את תגובתו למטופל, מה שמפריע אז ליכולת האובייקטיביות וההבנה שלו. או שהמטפל מזהה התנגדות עדינה כלשהי אצל המטופל אך מזדהה באהדה עם ההתנגדות במקום להראות אותה למטופל.
יש להזכיר שלעתים קרובות רואים שילובים של שני סוגי ההפרעות ביכולת האמפתיה.' (Greenson, 1960)
>>>
אורנשטיין (Ornstein, 2011): ' קבלת נקודת מבט המבוססת על אמפתיה משנה באופן אוטומטי את העמדה האנליטית הנייטרלית, ומשפיעה על האיזון לעבר מערכת יחסים (אחרת, ק) בין חברי הדיאדה, אשר הופכת לאחר מכן לבסיס מהלך הטיפול. ובכל זאת, היכולת המולדת שלנו לאמפתיה לבדה אינה מספיקה לפיתוח גישת טיפול שיטתית. …. האמפתיה לא רק מציעה לנו נקודת תצפית, היא גם דורשת שהתגובות של האנליטיקאי יועברו בצורה האמפתית. בפועל, המשמעות היא שאנו מעבירים למטופל את ההבנה שלנו, בזמן הווה, כדי שיוכל לתקן, לנסח מחדש או לדחות את מה שאנו חושבים שהבנו. ההכרה המהותית מחייבת משוב: מבחינה מעשית, מבלי שהמטופל יודה שהרגיש שהוא מובן, האנליטיקאי לא יכול לטעון שהגיע להבנה תקפה. אופן התקשורת הטנטטיבי המבוסס על אמפתיה גם חושף את המטופל לאופן ההקשבה האישי שלנו. העובדה שהוא יכול לשמוע כיצד הדברים שלו נתפסים יוצרת תחושת ביטחון ומגבירה את האמון באנליטיקאי ובתהליך האנליטי. והכי חשוב, תחושת ההבנה (או, זה שהאנליטיקאי שמתאמץ להבין) מהווה היבט מהותי בתהליך המרפא: הבנה המבוססת על אמפתיה מעוררת הרגשה של אני ידוע, של אישור, יש לי הכרה, ותיקוף …".'(Ornstein, 2011)
>>>
ארנולד גולדברג (Goldberg, 1988) משרטט את האופן בו אמפטיה של המטפל יוצרת שינוי פנימי – אפילו מבני אצל המטופל: ' … הרצף הוא פשוט:
- על האנליטיקאי להבין תחילה את המטופל; הוא עושה זאת בדרך של אמפתיה. כאן אנו משתמשים בכל התיאוריות שהאנליטיקאי משתמש בהן, ואלה, בתורן, מנחות ומכוונות את האמפתיה שלנו. מאמץ כזה דורש בדרך כלל התמקדות בחייו הרגשיים של המטופל והוא יהיה, בהכרח, חלקי ומצומצם או רחב ככל שיאפשרו התיאוריות שלנו והאמפתיה שלנו. ללא ההבנה הנדרשת הזו, יש מעט או אין בכלל מערכת יחסים, אבל כנראה תמיד יש איזשהו קשר אמפתי מינימלי בכל סוג של תקשורת אנושית. לכן הספקטרום הוא: מהבנה מינימלית ועד להכרה מוחלטת של אדם אחר. אין לבלבל את זה כמובן עם הסכמה עם האחר או קבלת דברים כפשוטם. אמפתיה דורשת הבנה לעומק.
- על האנליטיקאי להסביר למטופל מה הוא מבין. כאן אנו רואים את המגוון הרחב והשונות אצל מטפלים מבחינת שפות וסגנונות. מטופלים, עם הזמן, לומדים את הדקויות של שפת האנליטיקאי ועד מהרה (בעצמם) מתקשרים במונחים (הללו)…. היכולת של המטופל והאנליטיקאי לנהל משא ומתן על מערך של הסברים סבירים לגבי המטופל היא מעשה של יצירת שפה משותפת (Goldberg, 1987). התנועה מהבנה להסבר מצד האנליטיקאי מובילה לשלב הבא.
- המטופל מתחיל להבין את עצמו. בשלב זה אנו עשויים להשתמש במגוון מודלים תיאורטיים כדי להבין את התופעה: מונחים כגון 'האגו המתבונן' משמשים כאן בדרך כלל. בעיקרו של דבר, מה שאני מציע הוא שהמטופל מפתח יכולת להיות אמפתי עם עצמו. הישג זה של 'אמפתיה עצמית' מעוצב על פי אותו סוג של אמפתיה שחווה המטופל ביחסיו עם האנליטיקאי. יכולת זו להבין את עצמך היא המהות של היווצרות מבנה (נפשי, ק) והיא מורכבת מקבלת עמדה ברמה שונה מזו של החוויה של להיות מובן. עמדה או רמה זו מושגת ונשמרת על ידי הנקודה הבאה והאחרונה של היווצרות המבנה.
- המטופל, ברגע שהוא אמפתי עם עצמו, מפתח יכולת (נוספת. יכולת) לרפלקציה עצמית. זה מושג באותו אופן שבו המטפל מצליח להגיע לנקודת מבט משותפת עם המטופל, כלומר להסביר לו את המובן. כל מטופל צריך להמציא מערכת כלשהי להסביר את עצמו לעצמו, כלומר לעבור מ'אמפתיה עצמית' ל'רפלקציה עצמית'. … הפואנטה של זה היא שההבנה נעשית ניתנת לתקשורת בדרך של סיפור כלשהו, …. אנחנו, כולנו, הופכים להיות מובנים במונחים של הדרך בה אנו מבינים את עצמנו ובכך מסבירים לעצמנו את עצמנו. רק באמצעות רפלקציה עצמית נוכל לומר שהשינוי המיבני האמיתי, במובן הפסיכואנליטי, הושג.' (Goldberg, 1988)
<<<<
' דוגמה קלינית
המטופל שלי הוא הומוסקסואל שנכנס לפסיכואנליזה לא כל כך כדי לשנות את העדפתו המינית, אלא כדי להשיג קצת שליטה עליה. הוא נראה לא מסוגל להגביל את המגעים המיניים שלו הן מבחינת תדירות והן מבחינת הפרברסיה, והוא חשש לעשות משהו שיפגע ברווחתו הפיזית כמו גם במעמדו החברתי. אסכם בקצרה את השלבים המפורטים לעיל.
- טבילה אמפתית ממושכת היא הביטוי המשמש לציון התהליך שבו האנליטיקאי מקבל גישה למצבים הפנימיים של המטופל. התיאוריה המנחה שלי הכילה את התזה שההתנהגות המינית של המטופל נועדה להתמודד עם מצבי השפעה אחרים כואבים יותר. באופן טבעי היו לי דעות קדומות אחרות שהרכיבו את התיאוריה שלי, אשר, בתורה, תאפשר לי להבין את המטופל. הבנה כזו לוקחת זמן רב, כי מדובר גם בניסוי וטעייה וגם בבדיקה פנימית. המרכיבים ההכרחיים של רגרסיה, ברית וכו', מאפשרים מגע אמפתי מתמשך עם המטופל שהופך ממוקד בהעברה, או בגרסה הספציפית שלי להעברה. ההעברה מאפשרת לאמפתיה לתפקד לעומק ומאפשרת גישה אמפתית לתכנים נפשיים מודחקים או נדחים. ככל שהמטופל מרגיש שהוא מובן – וזה לא עניין של תהודה מיסטית כלשהי, אלא הכרה מתמשכת של מישהו אחר שמכוונן באופן שכולנו יודעים מתי מבינים אותנו או לא מבינים אותנו – נראה שהתנהגותו המינית פחתה עד כדי העלמות.
- ההסברים שלי, למטופל, לגבי מה שאני מבין אינם נפרדים מספיק מהאיך והלמה של ההבנות שלי כפי שהייתי רוצה. עם זאת, הם מתאימים בעיקר לקטגוריה של פרשנויות העברה. כל כך הרבה נכתב על הנושא הזה שאני לא יכול לעשות יותר מאשר להצביע על כך שמבחינתי אלה קשורים למערכת היחסים המתמשכת עם האנליטיקאי, והם בתורם מוחזקים על ידי נרטיבים משחזרים. (גולדברג מסביר שבהתחלה הפרשנויות שלו אינן מספיק אמפטיות וספציפיות למטופל. הפרשנויות ספוגות בתאוריה שלו ובמבנה הנפשי שלו כמטפל, ק) פונים רק לעבר כדי לאשר את מה שמצוין ומסופר בהעברה של כאן ועכשיו. כמובן, ההסברים שלי מונחים בשפה ובתחושת ההטיה התיאורטית שלי, אבל לא פעם המטופל ואני מפתחים שפה אישית מאוד המאפיינת אותו בצורה טובה יותר. האיש המסוים הזה הוא אקדמאי, ולכן אני מוצא את עצמי מדבר בצורה מושכלת יותר מאשר עם מטופלים אחרים. אופי ההסברים שלי היה קשור להופעתה של ההתנהגות המינית הנזכרת לעיל בעקבות הפסקות בטיפול או שיבושים בין אם פיזיים, כמו בסופי שבוע, או רגשיים, וגם באי הבנות. הוריו של המטופל התגרשו כשהיה בן חמש, והאב ביקר באופן לא סדיר עד גיל שלוש עשרה. הוא תמיד היה נלכד בין ההורים, במיוחד בגלל סוגיות כספיות והכי חמור כשאמו נאלצה ללכת לעבודה כשהתחיל ללמוד. במהלך הטיפול הוא נזכר שחזר הביתה לבית ריק אחרי הלימודים כשהיה בסביבות גיל שמונה. הוא פשט את בגדיו, התלבש בסדין, עמד עירום מול מראה ועשה התנהגויות ארוטיות שונות כדי להרגיע את עצמו. כך גם הייתה הבדידות שנגרמה תוך כדי הפסקות בטיפול, שטופלו על ידי צורה כלשהי של הסחה מינית. התנהגותו המינית אפשרה הרגשה של שליטה במצב הבלתי מאורגן שנוצר עם אובדן האב.
- היכולת של המטופל המסוים הזה לחוות את ההשפעות הכואבות שבהן טיפל בעצמו בדרך מינית, אפיינה את השלב הבא של אמפתיה עצמית. בדיוק כפי שפרויד (1917) ציין ב"אבל ומלנכוליה", המעבר מהשקעה באחר להשקעה בעצמו הוא המנגנון העיקרי שבו האדם משתלט על פונקציה או מאפיין או סימפטום. מטופלים שחווים השקעה אמפתית בחייהם הופכים עד מהרה מסוגלים להתנהג בצורה זו ביחס לעצמם. האיש הזה הבחין בהופעתה של בדידות עמוקה לפני חופשה שהייתה ראויה לציון לתקופה של פנטזיות מיניות עזות, שנראה שאין להן דחף מקביל לפעולה. הוא היה מסוקרן ואף משועשע מהמגוון והתדירות של מחשבותיו המיניות, אך עם זאת לא הראה עניין בביקור בברים הישנים ובמקומות הבילוי של חיי הריגוש הקודמים שלו. עם הפסקת פעילותו המעוותת, והביטוי המתמשך של עצבותו, הוא החל לראות את עצמו באור אחר ולשקול את הסיבות והגורמים של אותו עצב של ילדותו. זה מוביל אז לנקודה הבאה של הרהור עצמי.
- השפה היא המדיום העיקרי של תנועה אנליטית, והיא הנושא השולט בשיח שלנו. היא מאפשרת לאדם "להדביק" את מצבי ההרגשה החיצוניים או הפיזיולוגיים, או אפילו המסתוריים שהם חלק מכל טיפול אנליטי. כל אחד, בין אם הוא מטופל אנליטית ובין אם לאו, מנהל את חייו על ידי שימוש במגוון הסברים כדי להתמודד עם אי הוודאות של העולם. (מעין תאוריה אישית, ק) כל ההורים, כמו כן, משתמשים במגוון כלים כדי להסביר ולחזות את ההתנהגות וההתפתחות של ילדיהם. חלק מהתיאוריות הללו פשוטות למדי, חלקן מוזרות, חלקן חד מימדיות וחלקן מתוחכמות למדי. מידת היעילות של תיאוריה, כלומר הקריטריון הפרגמטי, קובעת בדרך כלל את הישרדותה. כשאנו עוברים את החיים עם יכולת זו לשקף לעצמי, אנו עשויים להשיג שליטה מסוימת בעצמנו ובעולמנו. ההשתקפות העצמית של המטופל מתאימה ביותר לשליטה זו, בהתבסס על אמפתיה עצמית ומונחה על ידי התיאוריה "המודעת ביותר" (Rangell, 1985) שהצענו למטופל. המטופל שלי נלכד כעת במאמץ אינטנסיבי להבין את חייו במונחים של הסבר לעצמו מדוע הוא מרגיש כמו שהוא מרגיש ו(באמצעות תיאוריה אנליטית) כיצד זה קרה. הוא מתייחס יותר ויותר לאב הנעדר ולכמיהתו לשחזר את החוויה החסרה. יש להניח שלסיפורו של המטופל המסוים הזה על חייו יש תוקף, או שהוא "אמיתי" במובן זה שהוא מצלם או מייצג במדויק את העבר… … אז עכשיו המטופל שלי שוקל, בודק ומסביר לעצמו את רגשותיו בצורה שונה, מבוקרת ויעילה יותר ממה שהיה זמין לו בעבר.
…השחזורים הרחבים שהמטופל שלי מפעיל כחלק מהסיפור החדש שלו על עצמו מבוססים על אביו הנעדר שנעלם בזמן מכריע בהתפתחות המטופל. אובדן זה לא אפשר להתגבשות פסיכולוגיות מסוימות. הם לא כל כך מתרחשים באנליזה כפי שהם עשויים להתקיים בילדות (עם האנליטיקאי הזמין כעת); במקום זאת, המטופל משיג תהליך אנלוגי מול האנליטיקאי. התהליך של הישג כזה קשור לאובדן הלא טראומטי והספציפי לשלב של האנליטיקאי ולתפקודו (כלומר, אמפתיה והסבר) המחליפים את החוויה הטראומטית של הילדות. מילוי חייו או העצמי או הנרטיב האישי של האדם מהווה את התוכן המשמש לרפלקציה עצמית. המטופל שלי נאלץ לשחזר בהעברה את מגוון תחושות הזעם והחוסר שביעות רצון כלפי האב הנעדר, געגוע והסתרתו לאב שהמבקר, והתרגשות בלתי נסבלת מהשהות עם האב. אלו הם האלמנטים שברגע שנכבשו מחדש, ניתן לחשוב עליהם, לשקול אותם ולהעלות אותם לרמה חדשה של הבנה עצמית. '(Goldberg, 1988)
<<<<
Goldberg, A. (1988). Changing Psychic Structure Through Treatment: From Empathy To Self-reflection [Article]. Journal of the American Psychoanalytic Association, 36, 211–224.
Greenson, R. (1960). Empathy and its Vicissitudes [Article]. International Journal of Psychoanalysis, 41, 418–424.
Kohut, H. (2010). On Empathy [Article]. International Journal of Psychoanalytic Self Psychology, 5(2), 122–131. https://doi.org/10.1080/15551021003610026
Ornstein, P. H. (2011). The Centrality of Empathy in Psychoanalysis [Article]. Psychoanalytic Inquiry, 31(5), 437–447. https://doi.org/10.1080/07351690.2011.552047
