- נרקיסיזם
אני מזכיר שאנחנו במושג חמישים ותשע. אנחנו בסידרה של מושגים של פסיכולוגיית העצמי – 'סלף' בקצרה. כל השבועות האחרונים מוקדשים לטיפול פסיכואנליטי רגרסיבי שיש לו הגיון חדש. מדובר במטפלים, ויש כאלו רבים כיום, שסבורים שאדם מתפתח מהעריסה – מרגע הלידה ועד ללכתו מהעולם. לא זו בלבד, ההתפתחות הזאת מאוד מוגבלת בהיענות למניפולציות חיצוניות אלא שהיא בשיא תפארתה – התפתחות האדם דווקא במידה ונותנים לה, חום אנושי, וחופש פעולה. המטפל, צריך לאפשר את התפתחות האדם ולא להתערב בה. המילה 'אותנטיות' בהחלט רלוונטית פה.
באשר למושג שלנו היום: 'נרקיסיזם':
אין לך מושג כמו 'נרקיסיזם' אשר משתרע בין גבולות רחבים כל כך של בוז וחולי מול בריאות נפשית ויותר מכך מרכיב כלל אנושי.
לאן נלך בשעה הזאת של 'בין שעה לשעה' – המוקדשת לקלינאים שמעוניינים לאוורר את מהלכי החשיבה שלהם לקראת המטופל הבא?
<<<
לה פלאנש ופונטליס (Laplanche & Pontalis Jean-Bertrande, 1988)המילונאים יעניקו לנו סקירה היסטורית קצרה אך חשובה:
'1 . המונח 'נרקיסיזם' (א) מופיע בעבודתו של פרויד לראשונה בשנת 1910, כאשר הוא נקרא לתת דין וחשבון ביחס לבחירת האובייקט אצל הומוסקסואלים, אשר (ציטוט של פרויד: ק) 'תופסים את עצמם כאובייקט המיני של עצמם. כלומר, הם יוצאים מבסיס נרקיסיסטי ומחפשים בחור צעיר שדומה להם ושאותו הם עשויים לאהוב כפי שאימם אהבה אותם'. (עד כאן פרויד, ק) גילוי הנרקיסיזם מוביל את פרויד – בפרשת שרבר – להעמיד את קיומו של שלב כזה (אצל כל אחד, ק) בהתפתחות המינית בין אוטו-אירוטיזם – לבין לאהבת אובייקט (אהבה של אדם אחר, ק). הסובייקט 'מתחיל בהתייחסות לעצמו, לגוף שלו, כמו מושא האהבה שלו', מה שמאפשר מיקוד ראשון של האינסטינקטים המיניים. תפיסה זו של פרויד לעניין הנרקיסיזם, מובאת שוב ב"טוטם וטאבו" .
- לפיכך פרויד כבר עשה שימוש במושג נרקיסיזם לפני ש'הציג' אותו במאמר שהוקדש כולו לנושא: 'על נרקיסיזם: מבוא (או הצגה, ק)' – מאמר משנת 1914. … בהתבסס על מעין עיקרון של שימור האנרגיה הליבידינלית, (במפגש 13 של בין שעה לשעה דיברנו על ה'ליבידו', אני חושב שכדאי פשוט לתרגם ליבידו בעברית לאנרגית אהבה. אבל אני מניח שלא כולם יסכימו איתי, ק) פרויד מניח מעין נדנדה מאוזנת בין אגו-ליבידו* (כלומר ליבידו שמושך את האגו) לבין ליבידו אובייקטאלי (כלומר אהבה ומשיכה למישהו או משהו בחוץ, ק) יגיד פרויד: "ככל שמשתמשים יותר בראשון, כך השני מתדלדל יותר" (3ב). "יש להתייחס לאגו כמאגר גדול של חשק. חשק שממנו נשלח החשק המיני אל המטרות. ואשר תמיד מוכן לספוג את החשק המיני הזורם בחזרה מהאובייקטים" (רעיון חשוב מאוד של פרויד – במיוחד היום, לנו, שדנים במונח נרקיסיזם בראי הקומה הרגרסיבית, עוד רגע נרחיב על כך, ק). בדרך זו אנו נמצאים בהקשר של גישה שמבוססת על אנרגיה. ואנחנו מתבקשים להסכים לטענה שאומרת שיש תמיד באופן קבוע אנרגיה ליבידינאלית (תרצו חשק, תרצו אהבה, תרצו משיכה. כל אחד יגדיר בעצמו, ק) של קתקסיס ליבידינלי של האגו – פרויד מגדיר את הנרקיסיזם בצורה מבנית: במקום להגדיר אותו כשלב התפתחותי (נניח משהו שהיה בגיל מסוים ועבר, ק ), (לא) הנרקיסיזם מתגלה כעת כהשקעה או הקרנה תמידית של ליבידו ששום מטרה או אובייקט אינו יכול לכבות אותו לחלוטין. ' (Laplanche & Pontalis Jean-Bertrande, 1988)
>>>>>
אז נסכם – הפעם בצורה גאוגרפית, סתם לצורך הגיוון. לנהר קוראים ליבידו. ואנחנו אומרים שנרקיסיזם הוא פלג אחד רחב או צר שבו יש תמיד זרם אנרגטי של אהבה, מיניות, דאגה , אכפתיות של האגו לעצמו. לעיתים מדובר בזרם דקיק ולעיתים מדובר בזרם שוצף ורב עוצמה. במקרם כאלה הפלג הנגדי שמופנה לאהבת האובייקט נהיה דליל יותר.
>>>
ב1964 היינץ ליכטנשטיין (Lichtenstein, 1964) במאמר צפה את הנולד מבחינת התפתחותו של מושג הנרקיסיזם. הוא אומר כך:
'אז הרשו לי לסכם את ההצעות של מאמר זה. הצגת המושג נרקיסיזם הייתה ניסיון מצד פרויד לתאר באופן עקבי את האנלוגיה של חשיבה תוך רחמית (טרום לידה של האישיות, ק), מה שהוביל למושג של מערכת נפשית סגורה הדומה לביצה של ציפור. אבל המושג נרקיסיזם הפך לסוג של זרז שפתח אופקים תיאורטיים חדשים לגמרי. …. הם מציגים סוגיות של זהות אנושית (דגש על המילה 'זהות', ק) ומציינים את הקשר שלהן להתפתחות המבנה הנפשי. בעיות זהות אלה, אף על פי שמעולם לא צוינו במפורש, השפיעו על כך שהן הולידו תפיסה שונה לחלוטין של התפתחות האדם. התעקשותו של פרויד לשמור על ההבחנה בין נרקיסיזם ראשוני, לנרקיסיזם משני, ..אני מאמין (מתווה, ק) את פריצת הדרך של תובנות חדשות. התובנות החדשות הללו, החבויות מאחורי הדימויים של הנרקיסיזם, הן סוגיות של הופעת זהות ושימור הזהות. הם מבשרים את הצורך בהמשגה חדשה של התפתחות שניתן לתאר בהיסוס במונחים של משהו קבוע ותמורותיו. אם הצעות אלו יתבררו כעמידות, המושג נרקיסיזם מכיל מהפכה רדיקלית של חשיבתו של פרויד כמו ניסוח מחדש של התיאוריה הפסיכואנליטית הדינמית המוקדמת במונחים של המושגים המבניים. (אגו, איד, סופר אגו, ק) ' (Lichtenstein, 1964)
>>>
ואכן שנתיים לאחר מכן יוצא לאור מאמר יפיפה של קוהוט: שמו 'צורות ותמורות של נרקיסיזם' (Kohut, 1966) – מאמר שייקח לי הרבה יותר משעה לתמצת. לכן, אביא ממנו קטעים קצרים הנוגעים למושג שלנו 'נרקיסיזם'.
'האידיאלים שלנו הם המנהיגים (מובילים, ק) הפנימיים שלנו; אנחנו אוהבים אותם ומשתוקקים להגשים אותם. (תראו כיצד קוהוט מזליף אהבה לתוך הסופר אגו, ק) אידיאלים מסוגלים לשאוב מאיתנו הרבה מאוד חשק. תשוקה נרקיסיסטית שעברה טרנספורמציה, ובכך להפחית מצוקה נרקיסיסטית ופגיעות נרקיסיסטית. אם ההשקעת האנרגיה של הדחפים של האגו – בסופר אגו נשארת לא מספיק יצרית …, התוצאה היא, מזוכיזם מוסרי מצב שבו האגו עלול להתפלש במצב של השפלה, (קוהוט מדבר כמובן על השפלה עצמית, ק) מכוון שהוא לא מצליח לעמוד באידיאלים שלו. אולם באופן כללי, האגו אינו חווה באופן ספציפי תחושה של פציעה נרקיסיסטית כאשר אינו יכול להגיע לאידיאלים; אלא הוא חווה ריגוש הדומה לגעגוע (אולי אהבה?, ק). גם השאיפות שלנו, למרות שהן נגזרות ממערכת של פנטזיות גרנדיוזיות וילדותיות, עשויות להיות מאופקות בצורה מיטבית, להתמזג עם מבנה המטרות של האגו ולהשיג אוטונומיה. אולם גם כאן ניתן להבחין בסיבה פסיכולוגית אופיינית, שמתקבעת בילדות. אנחנו מונעים (במובן של מוטיבציות, ק) מהשאיפות שלנו, אנחנו לא (רק) אוהבים אותן. ואם איננו יכולים לממש אותן, המתחים האקסהיביציוניסטיים (שיראו שהצלחתי, ק) הנרקיסיסטים נותרים ללא שחרור, מתבלים, ורגש האכזבה שחווה האגו מכיל תמיד תערובת של בושה. אם הגרנדיוזיות של העצמי הנרקיסיסטי, לעומת זאת, לא עוצבה (על ידי ההורים, ק) במידה מספקת מכיוון שהתקפות טראומטיות (של ההורים, ק) על ההערכה העצמית של הילד (כמו תסכול, חוסר הערכה, ובוז לביטויי העזה, משחקי תפקיד, דרישות שאפתניות מידי וכולי, ק) הובילו את הפנטזיות הגרנדיוזיות (של הילד) להדחקה, אזי האגו הבוגר נוטה להתנדנד בין הערכת יתר לא רציונלית של העצמי לבין רגשי נחיתות.'(Kohut, 1966)
>>>>>
שימו לב כמה מרכזי מונח הנרקיסיזם המתמשך אצל קוהוט וכיצד הוא טווה את הבנת האישיות דרך הפנטזיות הילדיות, הגשמתן, תסכולן והערך העצמי המלווה אליהן. ערך עצמי שיכול להיות תקין, חיובי ומצד שני כואב.
נמשיך עם קוהוט:
>>>>>
'עד לנקודה זו סקרתי את המקורות, את ההתפתחות והתפקודים של שתי צורות עיקריות של נרקיסיזם והשתלבותן באישיות. למרות שלא התעלמנו מההשפעות ההדדיות בין האני הנרקיסיסטי, האגו ו האגו אידיאל, תשומת הלב שלנו התמקדה בעיקר במבנים הנרקיסיסטיים עצמם ולא ביכולתו של האגו לרתום את האנרגיות הנרקיסיסטיות ולהפוך את הקונסטלציות הנרקיסיסטיות לרמות גבוהות יותר. לתצורות פסיכולוגיות מובחנות חדשות. עם זאת, קיימים מספר יכולות של האגו, שלמרות שהן קשורות מבחינה גנטית ודינמית לדחפים הנרקיסיסטיים ומופעלות על ידם, הן רחוקות מהמבנים הנרקיסיסטיים הראשוניים האישיות, ולפיכך יש להעריך אותם לא רק כטרנספורמציות של נרקיסיזם אלא עוד יותר כהישגים של האגו וכעמדות והישגים של האישיות. הרשו לי תחילה למנות את אלה שבהן אדון: (i) היצירתיות של האדם; (ii) יכולתו להיות אמפתי; (iii) יכולתו להרהר בעובדת הארעיות שלו; (iv) חוש ההומור שלו; ו(לבסוף חמש) חוכמתו.
ראשית נבחן בקצרה את הקשר של נרקיסיזם ליצירתיות. כמו כל פעילויות אנושיות מורכבות, יצירתיות אמנותית ומדעית משרתת מטרות רבות, והיא מערבת את כל האישיות, ולפיכך מגוון רחב של מבנים ומניעים פסיכולוגיים. לכן יש לצפות שהנרקיסיזם של האדם היצירתי משתתף בפעילותו היצירתית, למשל, כמאמן המדרבן, ומניע אותו לתהילה ולשבחים. אם לא היה קיים קשר נוסף בין נרקיסיזם ליצירתיות, לעומת משחק הגומלין בין שאפתנות ופוטנציאל ביצועי מעולה, לא הייתה הצדקה לדון ביצירתיות במיוחד כחלק מהתמורות של הנרקיסיזם. עם זאת, הטענה שלי היא שבעוד שאומנים ומדענים אכן עשויים להיות אנשים הרעבים לשבחים, ופגיעים מבחינה נרקיסיסטית, ובעוד שאיפותיהם עשויות להועיל ולדרבן אותם למימוש המתאים לעבודתם, הפעילות היצירתית עצמה ראויה להיחשב בין התמורות של הנרקיסיזם. '(Kohut, 1966)
>>>>
קטע אחרון מהמאמר פורץ הדרך הזה, שאני מקווה שידבר אלינו כמטפלים. קטע שבו מדבר קוהוט על הקשר בין נרקיסיזם ואמפטיה:
' אמפתיה היא מרכיב חיוני של התבוננות פסיכולוגית ולכן היא בעלת חשיבות מיוחדת עבור הפסיכואנליטיקאי, שכמדען אמפירי (שאריות של פרויד. קוהוט היה מומחה לפרויד ומורה לפרויד במכון של שיקאגו, ק), עליו לתפוס תחילה את התצורות הפסיכולוגיות המורכבות שהן הנתונים הגולמיים של החוויה האנושית (של המטופל שלו, ק) לפני שיוכל לנסות להסביר אותן. השימוש המדעי באמפתיה, לעומת זאת, הוא הישג ספציפי של האגו האוטונומי שכן, במהלך פעולת האמפתיה, עליו להשעות בכוונה את אופן הפעולה השולט בו, המכוון לתפיסה של נתונים לא-פסיכולוגיים בסביבה. הבסיס ליכולתנו להשיג גישה לנפשו של אדם אחר מונחית על ידי העובדה שבארגון הנפשי הקדום ביותר שלנו הרגשות, הפעולות וההתנהגות של האמא נכללו (נטמעו, ק) בעצמנו. האמפתיה העיקרית הזו עם האם (אולי סימביוזה? ק) מכינה אותנו להכרה שבמידה רבה, החוויות הפנימיות הבסיסיות של אנשים הן בעצם דומות לחוויות שלנו. התפיסה הראשונה שלנו לגבי גילויי רגשותיו, משאלותיו ומחשבותיו של אדם אחר התרחשה במסגרת תפיסה נרקיסיסטית של העולם; (משפט מפתח חשוב, ק) יכולת האמפתיה שייכת, אם כן, למרכיב מולד של נפש האדם ונשארת במידה מסוימת קשורה לתהליך הראשוני.
>>>
הפסקה קצרצרה. מפה מגיעה המטאפורה שאמפטיה משמעה לשים את עצמך בנעליו של האחר. זו לא פעולה שאתה יכול ללמוד – זו דווקא חזרה למצב תינוקי שלך שבו אתה ואמא הייתם מערכת אחת לא היה הבדל בין אהבתך לאמא לבין אהבת עצמך. ראית את עצמך ואותה כדבר אחד. במלים פשוטות האמפטיה כבר קיימת בתחילת החיים.
קוהוט:
>>>
'עם זאת, צורות לא אמפתיות של הכרה, המתואמות לאובייקטים שאינם דומים במהותם לעצמי, הופכות יותר שולטות בכפיה על האני האמפתי המקורי של תפיסת המציאות, ונוטות לעכב את פעולתו החופשית. …. אופני התבוננות לא אמפתיים,.. אינם מותאמים לחוויותיהם של אנשים אחרים, ואם הם מושתתים בתחום הפסיכולוגי, הם מובילים לתפיסה מכניסטית וחסרת חיים של המציאות הפסיכולוגית. צורות קוגניציה לא אמפתיות דומיננטיות אצל האדם הבוגר ש כבר איננו ילד. לכן, לעתים קרובות, יש להגיע (בטיפול, ק) לאמפתיה במהירות לפני שאופייני התבוננות לא אמפתיים מופעלים. הנכונות המשוערת של רושם ראשוני בהערכת אנשים (אולי אינטואיציה?, ק), בניגוד להערכות שלאחר מכן, מוכרת ומנוצלת על ידי אנשי מקצוע. נראה כי כאן האמפתיה מסוגלת להתחמק מההפרעות ולהשלים בדיקה מהירה לפני שאופני התבוננות אחרים יכולים להוכיח את עליונותם. לעומת זאת, ההבנה האמפתית הממצה, אשר היא מטרתו של האנליטיקאי, מחייבת את היכולת להשתמש ביכולת האמפתית לתקופות ממושכות. הגישה התצפיתית המקובלת שלו ("תשומת לב מושעית באופן שווה"; הימנעות מרשימת הערות; צמצום אינטראקציות מציאותיות; ריכוז במטרה להשיג הבנה ולא במשאלה לרפא ולעזור) (שימו לב מדובר בעצותיו של פרויד לאנליטיקאים, ק) שואפת …לעודד הבנה אמפתית באמצעות תפיסת משמעויות חווייתיות. בראש ובראשונה. בין המכשולים המפריעים לשימוש באמפתיה (במיוחד לתקופות ממושכות) הם אלה הנובעים מקונפליקטים של התייחסות לאדם האחר באופן נרקיסיסטי. מכיוון שההכשרה באמפתיה היא היבט חשוב בחינוך הפסיכואנליטי, דילול עמדות נרקיסיסטיות מהווה משימה ספציפית של האנליזה שהאנליטיקאים עוברים בתקופת הכשרתם …. '(Kohut, 1966)
>>>
נסיים בתיאור מקרה קצר
רנה רוסילון (ליון, צרפת) (Roussillon, 2023)
'אקו הייתה מטופלת שלי שהאנורקסיה הקלינית שלה פחתה בהדרגה ככל שהטיפול התקדם. חייה החברתיים, לעומת זאת, עדיין היו מצומצמים ביותר בהיקפם. היא 'חסכנית': משוכנעת שהיא יכולה להאט את הזמן החולף או אפילו לעצור אותו לחלוטין. היא הגבילה את קשריה החברתיים למה שהיה הכרחי בהחלט. היא עצמה הפחיתה את כל הדחפים הקלושים הקשורים לדחף שהיו לה והדחיקה את הרגשות שהם יצרו. בפגישותיה, היא הייתה לעתים קרובות חסרת תנועה ושתקה. רק במשורה רבה היא דיברה על כמה היבטים של מחשבותיה ורגשותיה הפנימיים. היה לי הרושם שהיא מתייחסת לעבודת האנליזה כפי שהיא עושה ביחס לאוכל במצבי האנורקסיה שלה, כמו גם לשארית עולמה הפנימי, כולל התפקוד הנפשי שלה: היא ניטרלה הכל. הרושם הזה שלי לא היה שימושי במיוחד ברמה המעשית. הרעיון שבסוג מסוים של היפוך העברה היא ניסתה לחלוק איתי את עולמה הפנימי, ועוררה בי חוויה – ולכן היא מתקשרת אליי – את מה שהיא עצמה עברה. זה היה שימושי רק במידה וזה עזר לי לסבול את המאפיינים הספציפיים של ההעברה מבלי להגיב יותר מדי. בהיבט אחר של ההעברה היינו צריכים למצוא את האמצעים להחיות את התהליכים הקשורים לדחף שלה. כאשר אקו הצליחה להשתחרר מההגנות "של העצמי ביחס לעצמי" שלה – במילים אחרות ההגנות הנרקיסיסטיות שלה – היא הביאה את הנושאים הללו להעברה, כך שהתהליך האנליטי יכול היה להתחיל להיות משמעותי. עזרתי לה להחצין את הצל של האובייקט (מושג המדבר על חוויות לא מומשגות מתחילת החיים, עוד רגע זה יהיה ברור, ק) בכך שהפניתי את תשומת ליבה לעובדה שנראה שהיא מתייחסת לעצמה ומתייחסת אליי כמעט כמו שהסביבה המקורית שלה התייחסה אליה. ככל שהטיפול התקדם, הדפוס הבינאישי הבא החל להופיע בהעברה: אקו החלה בהדרגה לבטא במילים את המתרחש בתוכה כשהיא הגיעה למפגשים. בתחילה, היא הייתה מרגישה מרוצה ורוצה להסביר משהו שהצליחה לנסח ולהבין בין הפגישות. אבל ברגע ששנינו היינו ביחד, ברגע שהיא נכנסה לקליניקה שלי, התייבשו מיד גם מקור ההנאה וגם הרצון לחלוק איתי משהו. היא נשארה קרה, ללא ניצוץ של חיוניות. מה שהתכוונה לומר נראה לה פתאום תפל, נטול כל עניין – והיא הרגישה זאת עוד לפני שפתחה את פיה. המרץ שהיא הרגישה לפני שמצאה את עצמה בנוכחותי פשוט נמס. השינוי הזה התרחש לפעמים ברגע שנכנסתי לחדר ההמתנה כדי לקבל את פניה – ברגע שפתחתי את הדלת, למעשה, ברגע שהיא ראתה אותי.
בהדרגה, המחשבה האקראית שעלתה במוחה בשלב זה יכלה להתחיל להתבטא במילים. כשהיא הסתכלה בחדר הייעוץ שלי, המלא בספרים ומאמרים, היא חשבה שאני חייב להיות אדם עסוק מאוד, וכנראה לא זמין במיוחד, בעוד שהיא עצמה הייתה רק משהו קטן וקטנטן שבקושי חשוב עבורי, "הפּרוֹפֶסוֹר הגדול". בהדרגה, (הובן ש) מרכיבי העברה אלה יכולים להיות קשורים למאפיינים מסוימים של מערכת היחסים של המטופלת עם אמה. כשאחותה נולדה, אקו הרגישה לפתע נטולת רגשות, כי אמה נתנה את כל תשומת לבה לתינוקת החדשה. ראשה של אמא היה במקום אחר, והיא לא הייתה מסוגלת לחשוב בו זמנית על שני ילדיה. כשעבדנו על התקופה ההיא בעברה, התרחשה התחממות קלה של הדחפים שלה, אבל בעצם היחס שלה לעולם החיצון נשאר (קפוא) כמו קודם.
היה צורך לעבוד דרך ההיבטים היומיומיים של חייה כילדה, מעבר לאירוע הספציפי שהיה לידת אחותה, כי מה שהופיע אז ניתן היה לראות כמתנהל לאורך כל מערכת היחסים שלה עם אמה. מיום ליום, בחיים הרגילים של המשפחה, אימא של אקו התבררה בהדרגה כאישה היפראקטיבית, תמיד מתרוצצת; לא הייתה דרך ליצור איתה קשר. בזמני הארוחה, למשל, היא הייתה ממהרת, מגישה לאדם אחד ואחר כך, אוכלת כשהיא עדיין על הרגליים או בקצה השולחן בלי לשבת, בלי לעצור למנוחה. היא הייתה מגישה אוכל למישהו ואז מתחילה לפנות הכל לפני סיום הארוחה; היא הייתה מעין "טורנדו ביתי". בכל פעם שאקו ניסתה להתקרב לאמה בהתעוררות של רגשות, הניסיון נכשל כי אמה כבר הייתה במקום אחר – היא פנתה לעסוק במשהו אחר. אקו פשוט הרגישה שהיא גולשת על משטח חלק שלעולם לא ניתן היה להגיע אל אמא, ושאת תשומת הלב שלה לא ניתן ללכוד. הופעת הדחפים נעלמו; הדחף התקלקל, נסוג ונבלע. במקביל, החיים עצמם הפכו מוגבלים יותר. לא ניתן היה לעשות שום "שימוש" באובייקט והדחפים של אקו לא יכלו לשמור על המומנטום שלהם; הִיא נאלצה לנטרל הכל כמה שיכלה.
היא נאלצה לחזור על סוג זה של רצף פעמים רבות בפגישות שלנו – והייתי צריך לנסח, באותה תדירות, את פרשנויות ההעברה שלי במונחים של ההשפעה ה"מבטלת" של תגובותיה של אמה את הדחפים הקשורים לתשוקה ולרגש שלה – לפני שיתרחש שינוי משמעותי כלשהו באופן שבו היא התייחסה לדחפים שלה ולפעולתם עליה . לא ניתן להבין דפוס קליני כזה במונחים של חשיבה מבודדת (סוליפסיסטית, כאילו המטופל הוא אדם בפני עצמו, ק) מכיוון שהיא מרמזת על תפיסה אינטר-סובייקטיבית של חיי הדחפים, כמו גם תפיסה אינטרסובייקטיבית של הארגון שלהם. הרעיון של דחף "שליח" – כזה שפונה לאדם אחר ותלוי בהתפתחותו בתגובתו של אותו אדם אחר – הוא רעיון שכל המטפלים צריכים להכיר בו כמושג מפתח. זה מרחיב את ההיקף של מה שהפסיכואנליטיקאי יכול לקלוט ומרחיב את החשיבה הקלינית בפסיכואנליזה. '(Roussillon, 2023)
>>>>
' בעבודתי עם אקו, התעמתתי בתחילה עם סוג של התנהגות "מעצמה לעצמה" כמוקד התמונה הקלינית באותה תקופה. ההתנהגות הזו הייתה מנותקת מהעולם במהותה, היא הייתה קשורה לעצמה בלבד. היא עסקה בכלכלה הנרקיסיסטית שלה ולא נראה כי היא מכוונת לאף אחד במיוחד. גם כשהיא לא הייתה בפגישות שלנו, אקו התנהגה באותה צורה. הצל של האובייקט נפל על האגו שלה, שהטמיע את השפעתו והבעיה הפכה אז לבעיה פנימית, כזו שקשורה בעצמה. עם זאת, מכיוון שהוא הובא אחרי הכל למפגשים הפסיכואנליטיים, הוא החל לקבל מימד אינטראקטיבי והשפיע עלי האנליטיקאי בתוך מרחב האנליזה. כך, זה הפך למעין מסר שהופעל, לתקשורת העברה. בסופו של דבר, הכרתי בכך שהיא ..מנהלת צורה מסוימת של ההעברה. …
על ידי הגדרת המלנכוליה כמודל הבסיסי למערכת נרקיסיסטית סגורה, פרויד נתן כיוון מסוים לפסיכואנליזה. הכיוון שהוא הציג כך, נקלט וקיבל פיתוח רחב ביותר על ידי ויניקוט. הודות להשערה של האחרון לגבי האובייקט כמראה הרגשית של העצמי, האינטואיציה של פרויד שימשה לניתוח ההיבטים הפסיכופתולוגיים של מצבי נפש נרקיסיסטיים וקישורם לעניין של זהות…..התיאוריה הנרקיסיסטית של הדחפים פשוט מערבת את הנטייה לפרוק; מסתכלים על האובייקט כאל הכלי שדרכו יכולה להתרחש פריקה הקשורה לדחף. האובייקט בעמדה זו אינו נחווה כאדם אחר. אם האובייקט קיים, ניתן לפרוק, ולשחרר את הדחף. אם האובייקט נעדר, העצמי מאוים באובדן כלשהו ועליו להגדיר אמצעים אוטו-אירוטיים …על מנת להתמודד עם האיום הזה ולהמתין לחזרתו החיונית של האובייקט. שימת הדגש על תפקוד האובייקט בבניית העצמי ועל תגובות האובייקט לדחפים הליבידינליים של העצמי מכניסה ממד חדש לחיי הדחפים, כזה שמכיל באופן מרומז את הרעיון שדחפים נושאים גם מסר המופנה אל האובייקט. סוג של מסר שמחכה לתגובה כלשהי. הדחפים מתפתחים באמצעות משחק הגומלין שנוצר בין העצמי לאובייקט.'
>>>
Kohut, H. (1966). Forms and Transformations of Narcissism [Article]. Journal of the American Psychoanalytic Association, 14(2), 243–272. https://doi.org/10.1177/000306516601400201
Laplanche, Jean., & Pontalis Jean-Bertrande. (1988). The language of psycho-analysis (J.-B. Pontalis, Ed.) [Book]. Polestar Wheatons .
Lichtenstein, H. (1964). The Role of Narcissism in the Emergence and Maintenance of a Primary Identity [Article]. International Journal of Psychoanalysis, 45, 49–56.
Roussillon, R. (2023). The Deconstruction of Narcissism and the Function of the Object. Routledge.
