- הלא מודע
אם יש משהו שמאחד את כל הזרמים הפסיכואנליטיים הוא העיסוק ב'לא-מודע'. צריך לזכור שיש פסיכולוגיות רבות, כאלה שלא עוסקות ב'לא-מודע'. כל הזרמים בפסיכואנליזה לעומת זאת יוצאים מההנחה שיש 'לא-מודע', וגם שה'לא-מודע' הוא לב העניין. נכון הדבר שלכל זרם יש מטאפורה, או תיאור אחר ביחס ל'לא-מודע'. נכון גם שיש לכל זרם עמדה טכנית אחרת ביחס ליצירת מגע עם הלא מודע, ואולי אפילו הגדרת מטרות הטיפול בצורה שונה. יחד עם זאת זה התו המבחין של הפסיכואנליזה: הוא ה'לא-מודע'.
זה הרגע שבו נדבר על ארבעת הקומות של הפסיכואנליזה בהתייחסות ל'לא-מודע'. ישנם איורים אחרים, לרוב מתארים עץ שיוצאים ממנו ענפים. אני בחרתי בבניין עם ארבע קומות, מרתף ומטפס- קיסוס שמקיף אותו – מכיוון שאני חושב שככה זה גם יותר פשוט, ופשטות היא מבחינתי מטרה. אני מנסה לדבר פשוט – גם פה וגם בקליניקה. לא כי הדברים שאנחנו מדברים עליהם פשוטים, או שהבעיות של המטופל הן פשוטות – אלא בגלל שמילים פשוטות הן יותר חדירות. מדוע 'יותר חדירות?' כי ה'לא-מודע' אשר נתאר היום ככל האפשר, מכיל אלמנטים פשוטים – וזו אולי הסיבה העיקרית לכוונה הפסיכואנליטית לדבר 'פשוט'.
אגיד שוב: ה'לא-מודע' מכיל מרכיבים פשוטים.
בכל קומה נוספה סוג של הנחת מוצא לגבי שלושת השאלות הבסיסיות ביותר של מטפלים: מה הבעיה? איפה היא נמצאת? ומה עושים? בכל קומה יש תשובות אחרות, ובגלל זה גם פרקטיקה אחרת, וגם אפילו אווירה אחרת.
עוד רגע אני אתאר את הבניין על קומותיו והמרתף. אבל, חשוב לי להגיד שכל הקומות פעילות היום כאן ועכשיו, כל הקומות נוכחות בעולם על ידי בתי ספר לפסיכותרפיה ספציפיים, על ידי אגודות, מכונים, ועל ידי קבוצות קריאה והדרכה. בעולם, קיימים עשרות של ירחונים, ומאות של עמותות. לכן דמיינו את הקומות כקומה שיש בה חדרים קטנים – קליניקות, חדרי ישיבות, פינות קפה, וגם אולם הרצאות – ובכל קומה נשמעים דיבורים.
יש תאורטיקנים שעובדים רק בקומה אחת מתוך הארבע ויש כאלה שעוברים בין הקומות.
הקומה הראשונה היא הקומה האורתודוקסית של פרויד וממשיכיו. ה'לא-מודע' האורתודוקסי נמצא אצל המטופל. המטאפורה המרכזית היא המודל הטופוגרפי
>>>
אני אוהב את האיור הזה כי יש בו תתי דרגות וניתן לדמיין תנועות למעלה ולמטה של מחשבות.. חשוב להדגיש את שתי הממברנות או הצנזורים שבין הלא מודע (צבע בהיר) לסף המודע, ובין סף המודע ל'מודעות'.
שימו לב לתחתית האיור שם נמצאים דברים שאינם מקובלים חברתית – וזה מרמז על תפקיד הסופר-אגו שגם הוא לא מודע בחלקו. וזה מצביע גם על חלקים שהיו מודעים או כמעט מודעים ועברו הדחקה. הייתי מוסיף לאיור מחשבות של מין – יש כבר כאן אגרסיות
>>>
נרד רגע למרתף, שם יש אסכולות אשר אמנם בשלב כלשהו פרשו, או נדחו על ידי המוסדות הפסיכואנליטיים אבל הרעיונות שלהם המשיכו להשפיע: בולטים הם יונג – יש פסיכותרפיה יונגיאנית, אדלר – קיים מרכז כזה, ופרנצי – אשר רעיונותיו משפיעים כיום דווקא בקומה הרביעית. אצל יונג למשל, ה'לא-מודע', הוא בעל אלמנט תרבותי וקולקטיבי, ואילו אצל פרנצי מדובר במצב נפשי אינטראקטיבי.
עם מותו של פרויד, אני מניח שנוצר ואקום. אני מניח שהיתה חרדה ואבל גדול: אבא מת, אבל הוא היה מבוגר וגם חולה מאוד כבר שנים, לא כתב אולי רק בשנתו האחרונה. מצד שני היה איזשהו סוג של שחרור. אז בשנות הארבעים הוקמה הקומה השנייה הקומה הקלאסית. אנחנו חייבים המון לאנשי הקומה שהקפידו לתרגם, ולנסח את פרויד ואת הרעיונות הפסיכואנליטיים. הרבה מאוד מושגי יסוד הוטבעו אז. זאת קומה לא שלווה כי היא מכילה את אנשי פסיכולוגית האני – בראשות אנה פרויד ואת אנשי יחסי האובייקט בראשות מלאני קליין.
ה'לא-מודע' כמו בקומה האורתודוקסית הוא עדיין תוך אישי – שייך למטופל, אבל קליין מתחילה לדבר על מעברי תוכן בין 'לא-מודע' של המטופל ל'לא-מודע' של המטפל וחזרה. לגבי הטכניקה של חשיפת הלא מודע: חוץ מהוויכוח הגדול ביניהן – משותפת הנטייה לקיבוע ולנוקשות של סטנדרטים. בקומה הזאת חלים שלושת החוקים: ניטרליות, התנזרות, ואנונימיות. זה מעניין אותנו – כי כמו שאני אומר, פתאום נחקקים חוקים אשר מטרתם לאצור את הלא-מודע של המטפל, להעלים אותו, להסתיר אותו, ולהרחיק אותו מהחוויה של המטופל.
>>>
הקומה השלישית היא קומה שאני מכנה אותה רגרסיבית. המטאפורה השלטת היא אם-תינוק. המטופל נתפס כמי שיגדל ויצמח ויממש את הפוטנציאל שלו ואילו המטפל מטרתו לספק את התנאים. נציגי הקומה הזאת הם וויניקוט, ביון, אוגדן, וקוהוט. ויש כמובן עוד רבים. כולנו מושפעים מרעיונות של אמפטיה – קוהוט, מרחב פוטנציאלי – ויניקוט, מיכל והכלה – ביון ועוד מושגים רבים נוספים.
עכשיו גבולות ה'לא-מודע' מטושטשים, ויש הנחה של טיפול ב'לא-מודע' דרך אווירה ומצב 'לא-מודע'.
בשנות השמונים הוקמה הקומה הרביעית. סטיבן מיטשל אומר שקרתה מהפיכה והתרחש מעבר מפסיכולוגיה של אחד – הוא המטופל, לפסיכולוגיה של שניים. זה אומר גם 'לא-מודע' של שניים. בקומה זו – קומת האינטר. אינטרפרסונליים, אינטרסובייקטיביים – אשר מיוצגים גם על ידי הקיסוס בציור שלי בקבוצת הפייסבוק, ובעיקר ההתייחסותיים: ריליישיונל. ההשפעה של אנשי הקבוצה היום ניכרת מאוד.
גם בירחונים של הקומה הראשונה והשנייה – למשל הירחון המרכזי "International Journal of psychoanalysis" , יש לא מעט התייחסויות לרעיונות של אנשי קומה ארבע. יש להם עמותות, ירחון משלהם, כנסים, אתרי אינטרנט, קבוצות פייסבוק ועוד.
ה'לא-מודע' מקבל פה זווית הדדית ומשותפת. משהו בהיררכיה של 'מטפל יודע' ומטופל 'נעזר' מתאזן לכיוון של שניים הנושאים במשימה משותפת. לכן, ה'לא-מודע', מקבל איכות זוגית וזמנית: מה ש'לא-מודע' לשנינו כרגע.
מה קורה על הגג? מי פלש לשם ומקים את קומה חמש? לא יודע – נדמה לי שאנחנו מתחילים לדבר על פסיכואנליזה קונסטרוקטיביסטית. פסיכואנליזה שלא מסתפקת בפירוש – אלא טיפול שמנסה לבנות חוויה חדשה, וגם יחידות נפשיות חדשות בשרות המטופל. אירווין הופמן דיבר על זה למשל, ונדמה לי שגם גלית אטלס ולו ארון בספר דרמטיק דיאלוג קצת פולשים לשם.
ויחד עם כל התיאור הזה: חשוב לציין שהמושג שנדבר עליו היום: 'לא-מודע' – מאחד את כל הפסיכואנליזות. כולם מכירות את הלא מודע – גם אם הן מתארות אותו אחרת, רואות אחרת את המתרחש בו, מחפשות שיבושים שונים, וגם אם הן פועלות עליו אחרת.
>>>>>
אבל הכל התחיל למעשה מהכלל הבסיסי של הפסיכואנליזה (פגישה 5) – 'תשכב, תירגע ותגיד את כל מה שעולה בראשך, את הכל מבלי להחסיר דבר.' החוק הבסיסי – מבטא קשר בין 'לא מודע' – למודעות ולדיבור. זו כל התורה על רגל אחת.
בכל יום ובכל קליניקה דינמית, מטופלת נכנסת לחדר – המטופלת הזאת נושאת עימה תוכן. הרבה מאוד תוכן. שרשראות של סיפורים, זיכרונות, מחשבות יפות, מחשבות מלוכלכות, סודות, הצהרות וציפיות. מהו הדבר שיש להגיד אותו? ומהו עניינו של הטיפול הפסיכואנליטי? אני מציע שנציג מקרה של פסיכואנליטיקאי גרמני וותיק פיטר ווגנר (S. Akhtar & O’Neil, 2018)
>>>>>>
המחשה קלינית למטפל קוראים פיטר ווגנר (S. Akhtar & O’Neil, 2018) פסיכואנליטיקאי גרמני וותיק:
'גברת א' סיפרה בפגישות הראשונות, שהייתה לה "ילדות מאושרת" וכי רק בגיל ההתבגרות הרגישה "כל כך שונה מאנשים אחרים". היא פנתה אליי בגלל נוירודרמטיטיס (עירור יתר של עצבים בעור וגירוד בלתי נשלט, ק.א.). היא תמיד הרגישה "בודדה" וחשה דחף עז ליצור מערכות יחסים במודל של "שניים באחד", שמשמעותו להתאים את עצמה באופן מלא לאדם האחר ולחיות "בשביל שניים", תוך איבוד כל מגע עם הגוף שלה, אשר מרד בכך באלימות.
…היא תמיד חוותה את מיניותה כ"בעייתית" ולא יכלה לסבול שבעלה חודר אליה. דחיית העוררות המינית התבטאה באופן לא מודע דרך טיפולי העור ומאוחר יותר דרך ביקורים רבים אצל רופאים, להם הציגה את פתחי גופה השונים. הטיפול נשלט על ידי מחלות גופניות ממשיות שהתפתחו והשתנו שוב ושוב: נוירודרמטיטיס (שנעלמה לאחר שלוש שנים של טיפול), אלרגיות, הפרעות אכילה, בחילות, חרדה מרעשי הגוף, בעיות אוזניים ועיניים, דלקות בשלפוחית, שלפוחית שתן רגיזה, טחורים, ולבסוף, בקע.
>>>
אני עוצר לרגע: יש כאן שאלה קלינית ביחס למחלות הגוף של המטופלים, המחלה מייצרת מחשבות וגם מחשבות מייצרות התנהגויות וגם מחלות – וכל זה מבחינה של פסיכואנליזה אורתודוקסית נמצא באיזור החפיפה של הביולוגיה והפסיכולוגיה. לא תמיד אפשר לייצר קשרים סיבתיים, למשל בין עצירות לדיכאון, או סרטן וחרדה, אבל בהחלט אפשר לדבר על ממשקים. פיטר קושר את המצב הגופני של המטופלת, להתנהגויות שלה עם בעלה למשל, ועם הרופאים בחייה. נמשיך:
>>>
פיטר: 'המימד הפסיכולוגי של עבודתנו הוביל אותה לתחושה של "פתיחות מוחלטת" ולחרדה שאני יכול "להיכנס לתוכה" בכל רגע. חוסר ההגנה הזה שחוותה בהעברה (transference) ייצג את המקבילה למשאלתה להיות "שתיים באחד" עם האחר – קונפליקט פנימי בלתי פתיר. '
>>>>
עוד עצירה קלה – המודל הטופוגרפי מבסיסו הרעיוני הוא מודל של קונפליקט של משאלות מתוסכלות, דחפים עצורים, תקוות שהופכות לחששות וכולי. הדבר שרוצה ביטוי ומודחק.. נמשיך
>>>
'רק על ידי ביסוס והבנה של קונפליקט ההעברה הזה, כל שינוי התאפשר. עם זאת, היא הרגישה כאילו נקברה בחיים. היא פחדה מללכת לישון, וממוות. לאחר מכן, גברת א' פיתחה מערכת אובססיבית כפייתית בקנה מידה יוצא דופן. היא הפכה את הדירה המשותפת למבצר מפני סכנות חיצוניות פולשניות. מאוחר יותר, נראה היה לה שהיא עלולה לזהם אחרים בצורה מסוכנת. "חילופי נוזלי הגוף" הפכו לסכנה ממשית. היא פחדה לזהם את הרצפה שלי, את משקוף הדלת שלי, או את היד שלי, ותמיד "הייתה צריכה" לשאול אותי אם הכל בסדר איתי. …
לפני שנמשיך בואו נרחיב מעט על אופיו הקונפליקטואלי של המלא מודע ועל המשמעויות של תכונה זו:
>>>>>>
אפשר להגיד שבטיפול פסיכואנליטי יש כח פסיכולוגי שדוחף את התכנים למטה וקוראים לו הדחקה ויש כח חיצוני שמזמין את התכנים למעלה וקוראים לו בהתאם לתאוריה: אצל האורתודוקסים הפסיכואנליטיקאי נאבק בהדחקה, אצל הקלאסיים גם, אולי ניתן לומר שהאנליטיקאי מזמין להשתחרר מההדחקה, אצל הרגרסיביים – יש מצב של שקט והזמנה להתפתחות מחודשת של הלא-מודע בנוכחותו של המטפל כך שאין צורך בהדחקה הפעם – לעומת הילדות הממשית, ואצל האינטרפרסונליים וההתייחסותיים אם אומר בפשטנות יש נורמליזציה של התוכן והדדיות של ה'לא-מודע' ולכן גם אין צורך בהדחקה ואולי יש אפילו עונג במודעות.
אם נשוב לקומה האורתודוקסית: פרויד חתר להבין את האמת, הוא הטיל ספק רב בסיפור הגלוי והפשוט אשר מסרה המטופלת. לא בגלל שפרויד לא האמין למטופליו, אפילו להיפך. פרויד האמין במילים, והאמין שהמילים יכולות לייצג את מציאות נפשית שהיא אפילו כימית ופיזיולוגית. ומעבר לכך, פרויד היה המטופל הראשון של עצמו. הוא ערך לעצמו חקירות פסיכואנליטיות מידי יום.
בצדמבר 1896 הוא כתב לידידו פלייס: " "כפי שאתה יודע אני עובד בהנחה שהמנגנון הנפשי שלנו נוצר בתהליך של ריבוד: החומר אשר קיים בצורה של רישומי זיכרון, נתון מעת לעת לארגון מחדש, בהתאם לנסיבות החדשות – לתמלול מחדש" (Frosch, 2016)
מקור ראשוני ביחס לטבע ה'לא-מודע' הוא כמובן פרויד:
'למדנו מהפסיכואנליזה שהמהות של תהליך ההדחקה נעוצה, לא במיקומו, ובהשמדתו, של הרעיון המייצג את האינסטינקט, אלא במניעת הפיכתו למודע. כשזה קורה אנחנו אומרים על "הרעיון שהוא במצב של 'לא מודע'", ואנחנו יכולים לספק ראיות טובות ולהראות שגם כאשר הוא לא מודע, הוא עדיין יכול לייצר השפעות, אפילו כולל כאלה שמגיעות לבסוף לתוֹדָעָה. כל מה שמודחק חייב להישאר לא מודע; אבל הבה נציין כבר בהתחלה ש"המודחק לא מכסה כל מה שאינו מודע". ה"לא-מודע"" רחב יותר: המודחק הוא חלק מ"הלא מודע".(Freud, 1915)
פרויד בעצם מוליד טענה דינמית. הזיכרון הנפשי, החשיבה, נמצאים בתנועה ובתגובה לנסיבות.
לא מספיק הריבוי הזה, שנוצר מתוך זיכרונות מול נסיבות – עוד מוסיפה לנו התיאוריה הפסיכואנליטית. שדה חדש: 'הלא-מודע' – ויתר על כן, החלק 'המודחק', זכרונות שלא זוכרים, מחשבות שלא חושבים, כל אלה הם רק קצה הקרחון, ו'הלא מודע' הוא שדה הגדול מהם עשרות מונים.
רלף גרינסון: 'התיאוריה הגדולה המוקדמת ביותר שפרויד הביא הייתה התיאוריה הטופוגרפית. בפרק 7 של פירוש החלומות הוא תיאר את אופני החשיבה השונים האופייניים לתופעות 'מודע' ו'לא מודע'. תהליך חשיבה ראשוני פועל על חומר לא מודע, ותהליך החשיבה המשני פועל על חומרים במודעות. לחומר לא מודע יש רק מטרה אחת – פריקה. אין (בלא מודע, ק.) תחושת זמן, אין סדר או היגיון, וסתירות עשויות להתקיים במקביל מבלי לבטל זו את זו. עיבוי (קונדנסציה. דחיסת מספר משמעויות למושג אחד, ק.) והתקה (הדבקת משמעות של מושג אחד על אלמנט אחר, ק.) הם מאפיינים נוספים של התהליך הראשוני'. (Greenson, 1974)
>>>>
גם פה יש משמעויות קליניות לדבריו של גרינסון. מחשבות הלא מודע לא הגיוניות, ללא סדר, ללא סיבתיות, אפשר לומר פרועות, משונות, הפוכות אחת לשנייה, צמודות, מכווצות וכולי – אם אני כמטפל רוצה לגעת בלא מודע, להגיש אותו למודעות של המטופל אני צריך לדעת לדבר את שפת הלא-מודע.
>>>>
אני רוצה לצטט עוד כותבת מהמילון הבינלאומי לפסיכואנליזה (Mijolla, 2005)
הכותבת סופי דה מיולה מתארת מנקודת מבט אורתודוקסית וקרובה מאוד לפרויד את המושג 'לא מודע.
היא מתחילה בציטוט של פרויד: "החלוקה של הנפשי למה שמודע ומה שאינו מודע היא הנחת היסוד של הפסיכואנליזה" (1923b, עמ' 19). (דיברנו על הנחות יסוד – וכמה הן חשובות וסמויות, אבל גם משפיעות על המטפל וגם המטופל. פה הנחת היסוד היא שבכל רגע נתון יש מקום שנקרא 'לא מודע'. ק)
סופי ממשיכה: 'המושג – 'לא מודע' נוצר (משלושה מקורות. ק.) מתוך ניסיון במהלך עבודה טיפולית מעשית, (2) מתורת ההדחקה ו(מקור שלישי, ק.) מתורת המיניות.' לא מודע כשם התואר מתאר מחשבות או אלמנטים פסיכולוגיים, תהליכים (פסיכולוגיים) שונים ובהמשך גם מבנים נפשיים (אשר נמצאים) במצב של הדחקה. (הלא מודע) כשם העצם מתאר את "המקום" שלפי התיאוריה הטופוגרפית, נמצא מול המערכת המודעת. גם שם התואר וגם שם העצם מרמזים שחיי הנפש נמצאים בקונפליקט (נקודת המבט הדינמית); שהזיכרונות קיימים (ופעילים) ללא יכולת שליטה, שהאנרגטיות, והמבנה של תהליכים נפשיים נקבעים, בסך הכל, מחוץ לתודעה (נקודת המבט הכלכלית);(Mijolla, 2005 p. 1821)
כל המושגים שנדבר עליהם בהמשך, במפעל 'בין שעה לשעה', קשורים למושג הזה 'לא מודע' בדרך זו או אחרת – כי זה שדה העניין ושדה החשיבה וגם שדה הפעולה של הטיפול הפסיכואנליטי – הלא מודע המרכזיות שלו – והניסיון לשנות את ההשפעות המזיקות שלו על חיי הנפש של המטופלים.
>>>>
נמשיך ונסיים עם תיאור המקרה
פיטר ווגנר (S. Akhtar & O’Neil, 2018):
הפגישה הבאה מגיעה לקראת סוף האנליזה של גברת א' שהצגתי קודם.
'א: אני פשוט חושבת… ובכן… אני מבינה… שכל
הזמן שאני… הממ… שזה הכל עניין של זיהום… העברה של משהו… למקום כלשהו… שאני כל כך חוששת ממנה! ובכל זאת, אני די אדישה לסכנות ממשיות! כאילו אלה היו שני דברים שונים… זה בעצם ממש מוזר, לא? הפסקה.
>>>
שימו לב לדוגמא לחומר לא מודע – היא אובססיבית למניעת חיידקים ולניקיון, אבל חווה את עצמה אדישה (ק.א). נמשיך:
>>>
א: אני פשוט תוהה למה אני בעצם כל כך רגועה… הממ… זה נראה לי שזה מרגיש… בעין הסערה! שם זה רגוע לחלוטין… ממש באמצע… מה שאיכשהו יהיה הגיוני כי מאז אתמול חשבתי… הממ … בזמן שדיברנו אתמול על המאמר על פרישות… אז חילופי נוזלי גוף… האם זו לא הנקודה שבה דברים שונים מתאחדים… או נפרדים… הממ… הקונקרטי… ו… הסמלי… המסוכן… ו… המשאלה? רגע.
אני: כן. תמשיכי.
א: אז, כל הזמן אני מחפשת את המקום שבו הכל מתחבר. (חוויה מאוד אופיינית לטיפול דינמי שמביא חומר לא מודע למודעות חוויה של חוסר קשר ורצון לחבר. זה הרצון של המודע להבין את הלא מחובר. ק.א) אני יודעת… עדיין חסר קשר. אתמול כשיצאתי מכאן והסתכלתי שוב סביבי… כדי לראות אם לקחתי הכל… האם יש לי שם מעיל, מטריה או משהו אחר… ואז שמתי לב, או איך אני אגיד את זה… רציתי שאוכל להשאיר כאן משהו. מצד אחד, אני מפחדת לשכוח משהו, ומצד שני, אני מרגישה צורך להשאיר כאן משהו או שאני מקווה… שמשהו שלי יישאר כאן.
מטפל: כן.
א: זה בעצם מאוד פשוט… אני חייבת פשוט לתרגם לי מה שקונקרטי, אבל אני לא מצליחה להבין. שתיקה.
מטפל: לסווג את מה שאת מרגישה בצורה נכונה?
א: כן, אני חושבת שלזה אני מתכוונת בבלבול שלי. ואז אני מבולבלת ולא יכולה להבחין בכלום. אני לא יכולה להפריד בין מה שקונקרטי למה שלא קונקרטי. שתיקה.
מטפל: וזה אומר, מה אמיתי ומה שלא אמיתי. הפסקה. אם זה לא קונקרטי, זה גם לא אמיתי. – רק מה שקונקרטי הוא אמיתי!
א: כן, בדיוק.
מטפל: כי אז את לא יכולה לתפוס את הרצון שלך שמשהו שלך יישאר כאן איתי… כאילו בזיכרון שלי… כי זה לא קונקרטי? ושום רגש לא עולה כי זה לא קונקרטי.
(פה פיטר עושה מהלך – הוא עובר בעצמו מהקונקרטי לבינאישי ולמחשבתי. היא רוצה להשאיר משהו והוא בהתערבות מתחיל במקום קרוב למה שהיא אומרת, כלומר קרוב לקונקרטי ועובר למשהו מחשבתי. ק.א)
א: ואין לי מושג… איך זה יכול לקרות! אבל לאחרונה אמרת שחוסר האמון המתמשך שלי פוגע ו… חשבתי… אבל אני אפילו לא אדע את זה! אני כבר רואה את האפשרות… אבל זה
לא כל כך קל כי אני לא יכולה לדמיין את זה! כמובן שאני יכולה תיאורטית להחזיק ברעיון הזה או לדעת משהו על זה… אבל אני לא יכולה לדמיין את זה כמורגש.
מטפל: את לא יכולה להרגיש את זה.
א: בדיוק. אני חושבת, אין פלא… אין פלא אם אני לא יכולה להרגיש את זה בעצמי… כשאני מוצאת משהו פוגע. איך אז אני יכולה להרגיש שמשהו פוגע באנשים אחרים? כשאני יכולה להרגיש משהו אני יכולה פתאום לדמיין כל דבר אפשרי… אבל אז זה גורם לי חרדה כי אז אחרים עשויים גם להרגיש משהו… שבא ממני. אני פשוט חושבת שזה מטורף איך כל ההתנהגות או החוויה שלי השתנו לגמרי. קודם היו לי בעיקר בעיות כשהגעתי הביתה… בגלל כל הזיהום… ועכשיו יש לי עוד בעיות כשאני יוצאת מהבית או… נגיד, הולכת לראות אותך. שתיקה. קודם, כשבעלי לא היה שם, הייתי מתחילה את הניקיון הגדול… מחטאת את הכל וכזה… ועכשיו אני דואגת כשהוא חוזר הביתה. שתיקה ארוכה.
מטפל: השקט בעין הסערה…
א: התכוונתי לתחושה… של להתכווץ באמצע! אז פשוט לא לברוח, למרות תחושת הפאניקה וההפרעה. לפעמים אני מצליחה לחוות את התחושה הזו: אני מתכווצת באמצע! שתיקה ארוכה.
א: בקושי אמרתי את זה… וזה מתחיל שוב! לא… שתיקה… משהו קורה לי… .. אלו המילים המגונות שמתחילות שוב… כמו עם "ז" [היא מתכוונת לזיין]. רציתי להגיד משהו כמו… אולי אני פשוט לא יודעת מה זה אומר [היא נאנקת]. אני אומרת את זה די פשוט… זה מרגיש כאילו הייתי רוצה… שאני יכולה לקחת משהו מכאן ומשהו שלי יכול להישאר כאן. הממ… אחרי שיש לי איכשהו תחושה שדבר אחד אולי יעבוד… אני מקווה שזה יעבוד גם בכיוון ההפוך. אבל השאלה היא למה… זה כל כך מסוכן? שתיקה.
מטפל: יש לך רעיון?
(שוב דוגמא להתערבות אורתודוקסית: המטפל מעורר את ההגיון של המטופלת לפעולה ומבקש ממנו רעיון. ק.א)
א: הממ… אולי זה פשוט מסוכן כי אני רוצה את זה? הממ… נושא הנזקקות. אבל האם אני באמת יודעת מה זה אומר? שתיקה. .. אני לא מאמינה שאני באמת יודעת! שתיקה.
מטפל: אין לך רעיון… כמו רעיון עליי, כשיש לך את המשאלות האלה?
א: הממ… כן. שתיקה.
מטפל: כן… או… מה תעשי עם זה! שתיקה ארוכה.
א: אני חושבת שזה נכון. הרעיון שלי הוא שבינתיים זה הולך לריק.
מטפל: את לא יכולה לדמיין את המשאלה שלך מתקבלת על ידי… בלי שהיא תהיה מאיימת או מסוכנת עבורי? שתיקה.
א: או… האם שוב תרצה מיד לסלק את זה.
מטפל: המשהו הזה ממך יכול להישאר! האם ייתכן שאת לא יכולה לדמיין שהרצון לקבל ממני משהו או להשאיר משהו מאחור אצלי, עשוי להיות רגשות נפלאים שאת תוכלי לחלוק איתי וליהנות מהם? חוויה מעשירה שתוכל להפוך את חייך לראויים ומספקים? שתיקה ארוכה.
א: הממ… [משתעלת]… הממ… ברור שזה רעיון מקסים [בוכה!!].
מטפל: גם עצב וגם אושר יכולים להוביל לדמעות… או להתרגשות ממשהו.
א: הממ… זה בעצם מה שרציתי לומר! זה נכון! שמתי לב שאני בוכה עכשיו. זה כמו אישור של מה שאמרת…
מטפל: ריגשתי אותך בצורה טובה. בדיוק כפי שזה מרגש אותי שאת יכולת לקבל את המחשבה החדשה הזו. שתיקה ארוכה.
א: מה חדש… אני חושבת ש… זה בעצם הרעיון האמיתי.
מטפל: ואם זה באמת ניתן למחשבה, אז זו תהיה תחושה שונה לחלוטין מלהיות לבד? אז זה לא שניים באחד אלא לבד וגם כזוג. שתיקה ארוכה.
א: תחושת היות לבד מאופיינת למעשה בכך שלא יכולתי להגיע לשום מקום. שכל מה שבא ממני הולך לאבדון… ולא מתקבל. שתיקה.
מטפל: והתחושה הזו יכולה להופיע גם מבלי שהיא נגרמת בפועל על ידי האדם האחר.
א: באופן הגיוני. אם אתה יכול לקבל את הרעיון… אז… זה תמיד יכול לעבוד. שתיקה ארוכה.
א: הממ… ואז… אז גם שום דבר נוסף לא יכול לקרות לרעיון?
מטפל: לא! שתיקה ארוכה.
מטפל: לא… כי ניתן כעת לחוש את הרעיון הזה, כרעיון משותף, שמשותף עם האחר ולא, למשל, כתקווה או פנטזיה שנשמרות בשקט. שתיקה.
א: זוהי התלות באחר… שלפעמים גם כל כך בלתי נסבלת.
מטפל: כן! אנחנו מגיעים לסוף…
א: בסדר.
הטיפול של גברת א' המשיך רק לאחר עבודה קשה וארוכה על התסמינים הפסיכוסומטיים שלה, תוך שינוי החשיבה האופרטיבית שהייתה נפוצה בעבר ליכולת לבטא רגשות באופן מילולי, ולבסוף, עיבוד רגשות דיכאוניים על ידי פיתוח הגנה כפייתית חזקה. יחד עם זאת, המטופלת תמיד אומרת שזה גם עוזר ל"אגו העצמי" שלה "להגן על עצמו". אף על פי כן, היא יכולה לזהות שזהו רק צעד ביניים לאוטונומיה אדיפלית.
בפגישות שלנו במהלך תקופה זו, המטופלת התקרבה, במובן הצר, למצב של נוירוזה של העברה. תכנים אינסטינקטיביים, תוקפניים ומיניים כאחד, נבלמו כעת רק באמצעות הגנות כפייתיות חזקות, אך הלחץ היה כזה שאיים להתגבר על הגבולות בין ה'לא-מודע' לבין ה'סמוך למודע' ו'המודע' לגברת א הייתה בעיה נוספת, שהייתה הבלבול וחוסר האמון שלה בנוגע לחוסר יכולתה להבחין בין מציאות קונקרטית ל"מציאות" פנטסטית, משום שעבורה, רק קונקרטי (במיוחד מציאות גופנית קונקרטית) ניתנת לזיכרון. (S. Akhtar & O’Neil, 2018)
>>>>
לקראת סיום: הלא-מודע משפיע על החוויה לא באופן ישיר וברור אלא דווקא באופנים שלא מוכרים למטופל. המיכל הזה מלא בחומרים שהיו ידועים אבל מסיבות נפשיות הנפש החליטה להשקיעה אנרגיה בלהדחיק אותם ולא לחשוב אותם. בלא מודע יש גם דחפים שלא מורשים לעבור את שני המחסומים אשר מצנזרים את המודעות. הדיבור הוא בין הקונקרטי לדימיוני – כפי שראינו במקרה של גברת א'. המטרה הפסיכואנליטית האורתודוקסית באופן חד משמעי היא שיחרור אנרגית הדחקה וחשיפת הלא-מודע למודע. זה נושא מפגש 7. 'מודע'.
Akhtar, S., & O’Neil, M. K. (Eds.). (2018). On Freud’s The Unconscious. Routledge.
Freud, s. (1915). The unconscious: Vol. S E 14.
Frosch, A. (2016). Warmed by the Fires of the Unconscious or Burned to a Crisp [Article]. The American Journal of Psychoanalysis, 76(2), 111–121. https://doi.org/10.1057/ajp.2016.8
Greenson, R. R. (1974). The Theory of Psychoanalytic Technique (1st ed.).
Mijolla, A. de (Ed.). (2005). INTERNATIONAL DICTIONARY OF PSYCHOANALYSIS DICTIONNAIRE INTERNATIONAL DE LA PSYCHANALYSE (1st–3rd ed.). Macmillan Refference.
