fbpx

66. פרסוניפיקציות

  1. פרסוניפיקציות

 

 

>>>>>

קרזנובסקי: 'סאליבן, אבי הפסיכיאטריה הבין-אישית, נפטר ב-1949 בגיל 57. הוא הותיר אחריו מורשת יקרת ערך, אולם לא נעשה צדק מוחלט עם תפיסותיו היצירתיות בשנים שחלפו. הן איבדו את ההשפעה שלהם מכמה סיבות. היו לפחות שתי התפתחויות עיקריות שעיכבו את צמיחת רעיונותיו (של סאליבן), מעבר לכמה מחולשותיהם, הסתירות שבהם וחוסר השלמות של תרומותיו. ראשית, המודל הבין-אישי הפך לחלק אינטגרלי מהמחשבה והפרקטיקה הפסיכותרפויטית והפסיכואנליטית המודרנית ברמות המודע והלא מודע. (התאוריה האינטרפרסונלית, ק) כבר לא בולטת כגישה הרדיקלית כפי שהייתה פעם, ו(כבר לא) מעוררת את תשומת ליבנו לחקור אותה לעומק. תהליכים בין-אישיים נתפסים כעת כתופעות חיצוניות, שטחיות, על ידי חלק (מהמטפלים), או כמובנים מאליו, על ידי אחרים. (לעיתים) מטפלים מתייחסים למאורעות בין-אישיים או כאל הסיבה המשמעותית האחת והיחידה של הנתונים הפסיכולוגיים, או כאל 'רעה הכרחית' שרק מסיטה את הדעת מהמשימה (הטיפולית) ה"אמיתית". וברוח דומה, נשמרת דיכוטומיה מלאכותית בין המבנים הרווחים של התוך-נפשי, לבין המתרחש במישור הבינאישי. זה מוביל למערכת (מושגים) אומללה שבה נוצרות שתי קטגוריות סמנטיות, כל אחת כדי להסביר מהו כביכול סך ההתנהגות האנושית, הפנימית, בניגוד לתהליכים חיצוניים. התוצאה, למרבה הצער, היא הבנה לקויה מצד חוקר ההתנהגות למשחק הגומלין הדינמי בין שני מימדים של מערכת אחידה אחת. שני גורמים אלו (החיצוני והפנימי, ק) סיבכו את הכוונה המהותית של הוראת סאליבן והאינטרפרסונליזם כממד אחד משמעותי של גישה קלינית בת-קיימא ל"קשיים בחיים" (הביטוי של סאליבן).'(Chrzanowski, 1983)

>>>>>

לאורך כל המפגש היום צריך לזכור את החשיבה האינטרפרסונלית סביב המתרחש בחוץ והמתרחש בפנים. אני מזכיר את המושג הקודם שעסקנו בו 'תיקוף מוסכם'. לא מדובר ממש באמפטיה למרות שזה מושג דומה. אמפטיה היא חד סיטרית: אני מבין אותך כי אני רגיש, מקשיב, מרוכז חכם וכדומה. פה מדובר בהרגשה משותפת שאנחנו נמצאים בדיוק באותו אירוע. זה יכול להיות אירוע חיובי, אירוע מרומם, אירוע שלילי אפילו ויכוח שבו אנחנו שמים לב עד כמה אנחנו שונים או אפילו בעלי אינטרס שונה, אבל אנחנו מרגישים ששנינו ממש באותו האירוע זה מוסכם וברור לנו. ואז יש חפיפה בין העולם החיצוני והפנימי של המשתתפים ויכול להיווצר גשר או פתח להיווצרות 'פרסוניפיקציות' עליהן נדבר היום. וזה בעל משמעות קלינית – כי זה הגשר בו אנחנו עשויים להשפיע על המבנה הנפשי של המטופל – על הפרסוניפיקציות שלו.

כי התאוריה האינטרפרסונלית איננה מציבה גבול ברור בין חוץ לבין מהויות נפשיות פנימיות. זוהי תאורית שדה. האדם הוא חלק משדה. הוא נטוע בין אנשים. הוא משפיע ומושפע ללא הרף וללא שליטה. וגם הקליניקה היא חלק מהשדה. גם המטפל הוא חלק מהשדה וגם המטופל מביא עימו שדה. ושדה נותר ביניהם. זה מה שקרזנובסקי אומר 'מבחינה קלינית, שני הגורמים, החיצוני והפנימי, הם מימד אחד משמעותי אחד ביחס לקשיים בחיים איתם מתמודדים המטפל והמטופל.'

>>>>>

'ניסוחים אינטרפרסונליים מתמקדים בביטויים דינמיים ביחס למשברים במסגרת הקשר בין אדם לאדם. פסיכופתולוגיה אינדיבידואלית נתפסת כדפוס של תקלות חווייתיות שמקורן  בחוסר אינטגרציה מוקדמת שבין אדם לאדם. ההפרעה הנפשית כשלעצמה אינה מוטבעת באופן סטטי באדם. (אמירה חזקה הראויה לחשיבה. האם יש פה טענה שהאדם שאנחנו מאבחנים אותו כסובל מדיכאון, אינו מאובחן כך כאשר הוא זז ועובר לחדר אחר ולחברת אנשים אחרים? ק) במקום זאת היא נתפסת כמעוגנת בחילופי דברים, או במערכת של חוסר קשר שבין אדם לאדם אחר או לאנשים אחרים. הגבולות בין הפרט – בין אם הוא בריא בנפשו ובין אם הוא חולה נפש – לבין אחרים נמצאים במצב של חדירה הדדית או של איזון אקולוגי. בפרט, נקודת המבט הבין-אישית מסלקת את הנוירוזה, הפסיכוזה ופסיכופתולוגיות אחרות מהעמדה הרמה שלהן בטיפולים הפסיכותרפיים. האנליטיקאי או המטפל בן ימינו עוסק בדפוסים הדינמיים הקבועים שהפרט כופה על הסביבה, בעוד שהסביבה, בו זמנית, משפיעה על האדם. כל אדם נושא את התסריט שלו, משחק את התפקיד שלו, על סמך החוויות שלו. אלה משוחזרים בתוך המסגרת הגדולה יותר או בתוך המסגרת הדיאדית עם אדם אחר (בן זוג, בן משפחה או מטפלת, ק). קונפליקטים (תוך נפשיים, ק) אינם נתפסים עוד כגורם הבלעדי להתנהגות נוירוטית. קיימים יחסי גומלין דינמיים תמידיים בין הפרט, הגוף שלו, עולמו הבין-אישי, כל המרכיבים המשפיעים על חייו של אותו פרט ועליהם הפרט משפיע בצורה זו או אחרת. היבט חשוב במיוחד הוא המסגרת הבינאישית המיידית שנוצרת ומשחק הגומלין הדינמי הגורם לקשיים המובילים לאינטגרציות או אינטגרציות מספקות. … הטיפול מקבל אופי יותר שיתופי ואופי שוויוני יותר. גם אנונימיות וניטרליות (של המטפל) מקבלים משמעות שונה. עבודת הצוות בין שני אנשים (שניהם) אחראיים לתהליך הטיפולי הופכת להיבט ברור יותר של ההליך ממה שהיה בעבר. באופן זה, יש פוטנציאל למודל טיפולי חדש, המתמקד באופן ספציפי יותר בהשתתפות הדדית מצד המטפל והמטופל, בתקשורת פתוחה לרבות חופש חילופי רשמים, רגשות ותצפיות הדדיות בהקשר של הסיטואציה הטיפולית' (Chrzanowski, 1983)

>>>>>

הרעיון שהמטופל משחזר חלקים מיחסי האובייקט הראשוניים שלו כבר קיים – קוראים לזה העברה. גם הרעיון שהמטפל מגיב למטופל מתוך חוויות העבר שלו ולא תמיד באופן אובייקטיבי גם הוא כבר קיים וקוראים לו העברה נגדית. אבל החשיבה האינטרפרסונלית מדברת על משהו שהוא מעבר לזה: השפעה הדדית לא רק על הסיטואציה החיצונית בקליניקה, לא רק על חילופי הדברים או ההתנהגות, אלא השפעה הדדית על מבנה הנפש. וזו היא התופעה המדוברת היום: התבססותן של הפרסוניפיקציות.

>>>>>

בונוביץ:

'השדה הבינאישי קיים מתחילת החיים, (מדובר ב)אינטראקציה חיה שבה הרגש מועבר מאם לתינוק ומתינוק לאם – אינטראקציה בין המציאות הנפשית המודעת והלא מודעת של כל אדם. יש את המציאות הנפשית שלי, המציאות הנפשית של הבת שלי (בת החמש, ק), נוכחות הגוף שלנו, ותחושות חושיות גופניות בהקשר הבין-אישי הזה – הרמה החושית והרגשית של התקשורת שלנו זורמת לשני הכיוונים.

ההתפתחות משולבת היטב במערכות יחסים. עבור האינטרפרסונליסטים, קיימת ההנחה שאנשים לא יכולים להתקיים מחוץ לשדה, ולעולם לא ניתן להבין את המערכת הפסיכולוגית העצמית במנותק מהאחרים. בפרדיגמת תורת השדה, כל אדם מעצב את התגובות של האחר, מה ששכטר (1975) תיאר כ"קשר הדדי". הקצב והכוריאוגרפיה הבין-אישית נוכחים תמיד בין ההורה לתינוק, ומשפיעים על העברת הרגשות ועל ויסות החרדה. בדומה לתפיסה של ויניקוט (1965) שאין כזה דבר 'תינוק' בלי אימו, כי הם מהווים יחידה אחת בלתי ניתנת לחלוקה, כך גם יש קשר הדדי של האדם וסביבתו. למטרות מאמר זה (בונוביץ, 2011), אתמקד בייצוגים פנימיים, או במה שסאליבן כינה כ'פרסוניפיקציות', דימויים (פסיכולוגים, פנימיים, ק) של העצמי והאחרים המתפתחים מתוך אינטראקציות עם אחרים (ראה Bromberg, 1998). בדומה לייצוגי עצמי ואובייקט, Sullivan (1953) מתאר פרסוניפיקציה כ"ארגון משוכלל של חוויית התינוק" ולא בהתאמה ישירה לאם ה"אמיתית" – (כלומר) הן אינן בהכרח דימויים מדויקים של אחרים. עם זאת, בניגוד לקליין, שבו אינסטינקט ואובייקט קשורים זה לזה באופן בלתי נפרד, או עם המערכת הסגורה של אובייקטים פנימיים רעים של פיירבירן (1958), פרסוניפיקציה נגזרת מאינטראקציות חיות (הייתי אומר אמיתיות, ק) עם אחרים ומושפעות ישירות מהסביבה המיידית. הן מתפתחות בשלב מוקדם בחיים מתוך התנסויות עם האם ומ"הערכות משתקפות" – (כלומר) דימוי התינוק המוחזק בנפשו של האחר (Sullivan, 1953; Stern, 2010). פרסוניפיקציות העצמי והאחרים הללו מתעצבות בסופו של דבר כתפיסות ועוזרות בניהול חרדה (וויסות חרדה, ק) הנובעת מאינטראקציות חברתיות, ומשמשות כ"מפות מופנמות של הטריטוריה המסוכנת של החיים", כפי שקובע לוונסון (1989, עמ' 541).' (Bonovitz, 2011)

>>>>>>

'המקרה של מייקל

בתחילת הטיפול, מייקל היה ילד רזה בן 14 עם עיניים מזוגגות, שלעתים קרובות נראה עייף והתלונן על שעמום. הוא התמודד עם אבא שהטריד את מייקל ללא הרף בנוגע לשיעורי בית, לגבי מטלות וטיפול באחותו הצעירה. עם אמא ואבא שעבדו ימים ארוכים ונסעו לעבודה, מייקל נאלץ לקחת על עצמו הרבה מהאחריות במשק הבית. הוא היה אכול מרירות כלפי האב שמנקודת המבט של מייקל לא הבין אותו והמעיט עד כמה מייקל היה מודע למתח הגובר בנישואי הוריו.

>>>>

נקודה חשובה: יש פה קרע בתיקוף המוסכם בין אבא לבן. הבן רואה דברים והאבא לא רואה שהוא רואה. המרחק הפסיכולוגי הזה, לפי האינטרפרסונליים, הוא המקום בו החרדה והדיכאון משגשגים.

זה לא רק קריאה לדבר על הדברים, אלא משהו חווייתי עמוק יותר של שותפות גם בראיית המציאות למשל, 'אני יודע שאתם רבים' וגם שותפות רגשית. נחזור לתאור המקרה:

>>>>

במפגשים המוקדמים, מייקל ישב רכון בכיסא ובילה זמן רב בפיהוק בתגובה לניסיונות שלי למשוך אותו החוצה, ללא השראה מהעולם הסובב אותו ובבוז שקט לילדים ש"היה אכפת להם יותר מדי" מתחרות בספורט או כלי הנגינה שהם למדו. הוא ויתר על פעילויות כאלה מזמן. בשלב מוקדם של הטיפול, מייקל הסביר לי, "אני לעולם לא רוצה לעבור את מה שסבלתי ממנו כשהייתי צעיר יותר – הניצחונות היו כל מה שהיה אכפת לי ממנו ואם הייתי מפסיד זה השפיע עליי במשך ימים. אני מרגיש כאילו התייאשתי אחרי זמן מה. זה כאב יותר מדי להיות אכפתי בשביל מישהו כמוני". זה הרגיש לו כעבר רחוק, הוא דיבר על עצמו כילד בן שבע ושמונה שנהג לסבול מהתקפי זעם משתוללים כשהפסיד במשחקי כדורגל. לאחר ויכוח סוער במיוחד עם מאמנו, שהביא אותו לעזוב את הקבוצה להמשך העונה, הוא נשבע מנקודה זו ואילך שלעולם לא ירשה לעצמו להיות אכפתי יותר מדי מכלום. הוא נמנע מכל דבר שדרש יותר מדי מאמץ. (רגע של ביסוס פרסוניפיקציה: 'לא אכפת לי', ק)

לעומת זאת, מייקל צייר תמונה של אביו כמי שהיה עסוק בטירוף במסלול הקריירה שלו כמפיק טלוויזיה ובלחצים שנלמדו עם הצורך לפרנס את משפחתו. לטענת מייקל, אביו היה מפקח מקצועי, תמיד חיפש אחר שיעורי בית ספר שנראים לו חצי עשויים ואחר עדויות  המשקפות את הפוטנציאל המבוזבז של מייקל. מייקל טען שהוא מרגיש "מנותק" מההתפרצויות של אביו והתרעם עליו ועל מאמציו להניע אותו. למרות שהוא מודע במקצת לנטיותיו לחבל בעצמו כסוג של נקמה נגד אביו …

מייקל בכלל לא היה מעוניין להסתכל על עצמו. את מערכת היחסים הזו –  אבא ובן – אבודד למטרות מאמר זה. אחד הסרטים האהובים על מייקל היה נהג המונית של מרטין סקורסזה. דמותו של רוברט דה נירו, טראוויס ביקל, הייתה האגו אידיאל שלו, מישהו שהוא גם הזדהה איתו וגם נשא את עיניו.  הבידוד החברתי והזעם השקט של טראוויס, שבעבע ממש מתחת לפני השטח, היו תכונות שמייקל יכול היה להתייחס אליהן, כמו גם הניסיון של טראוויס להציל את אייריס (ג'ודי פוסטר) מעולם הזנות. כמו טרוויס, מייקל חש מגונן על נשים שידע שנפגעו, והפגין צד אוהב ואכפתי כשאחותו הייתה נסערת ופנתה אליו לנחמה. מייקל היה במגע נפשי עם הבידוד שלו עצמו, התרחק כשהיו עניינים עם חברים ותמיד ניסה להישאר מחוץ לעניינים. וכמו אביו, ככל שעבדתי קשה יותר בשמו של מייקל כדי להצית בו ניצוץ, כך חוסר העניין שלו גדל יותר.

בהמשך הטיפול, כשההתקדמות איטית, מיכאל בן ה-16 התייחס דרך אגב למשחק ששיחק באחד השיעורים. הוא הסביר, "המשחק הזה הוא לא עניין גדול. … זה כרוך בכדור ומרקרים, והמטרה היא לצבור נקודות ….." בדרך הטיפוסית לו, הוא הפחית  מחשיבות המשחק ואת העניין שלו בו, ובלי משים הרפה מכך שיש לו מוטיבציה לשפר את הציון שלו בכיתה על ידי העלאת השיא  שלו עם בנקודות המשחק. כששמעתי על המשחק הזה, הסתקרנתי ושאלתי אם הוא רוצה לשחק, בידיעה ברורה שמעולם לא שיחקנו משחק קודם ושהוא כנראה ידחה אותי. הוא השתרע בכיסא ומלמל בעייפות, "נה אחי,  תשכח מזה, זה סתם." "למה לא?" שאלתי אותו. "בגלל שאני לא בטוח עד כמה אני אוהב את זה בכל מקרה… ולא בא לי – עזוב את זה." למרות שלא הייתי משוכנע לגמרי שהוא לא רוצה לשחק, הייתה לו דרך לגרום לי להרגיש שאני לוקח משהו ברצינות מדי, מייחס חשיבות רבה מדי למשחק הזה, למשל, כשלמעשה זה באמת לא היה עניין גדול. יכולתי פשוט לשחרר את זה בקלות יתרה ולהיות מושפע מהאדישות לכאורה שלו. כשחשבתי על כל זה לאחר סיום הפגישה, החלטתי להגדיר את המשחק בכל זאת לפני הפגישה הבאה שלנו – הוצאתי כדור גומי וטושים, הנחתי אותם על השולחן, ואז הלכתי לאסוף את מייקל מחדר ההמתנה. הרגשתי קצת מטופש לאור השיחה האחרונה שלנו, ולא בטוח איזו תגובה אני הולך לקבל ממנו. (שימו לב: ניתן לקרוא לסיטואציה הזו הזדהות השלכתית, אבל בשפה האינטרפרסונלית בונוביץ ומייקל נכנסים לשדה בינאישי מוסכם, רווי רגשות, ק) הוא נכנס והבחין מיד בסידור בצד השני של החדר … עם גבות מורמות מעט ונימה קלושה של הפתעה, הוא העיר בבוז, "מה זה כל הדברים האלה… זה נראה אחרת – עשית קצת סדר כאן?" אמרתי לו שאני חושב שנוכל לנסות לשחק את המשחק שהוא הזכיר במפגש האחרון – אמרתי שאני רוצה לשחק ושאנחנו צריכים לתת לזה הזדמנות. כשהרצון בא ממני בבירור ובבטחה, הוא הסכים, עם ההסתייגות "אבל רק לכמה דקות", והמשיך לעשות את הסידורים המתאימים ולהסביר בפירוט רב את מטרת המשחק.

המטרה הייתה להקפיץ את הכדור מהקרקע ואז שיקפוץ על השולחן במטרה  להפיל כל אחד משני המרקרים האדומים העומדים. השולחן היה במרחק של כשמונה מטרים מהמקום שבו שוגר הכדור וכל מרקר הוצב על גבי ספר מגושם. (במקרה זה, נאלצנו להשתמש ב-DSM וב-PDR (ספר התרופות) שלי.) על כל מרקר שהופל, תרוויח נקודה אחת. אולם הסיבוך הנוסף למשחק היה שאם הכדור פגע במרקר הצהוב שעמד במרכז הטבלה בין שני האדומים, השחקן איבד שתי נקודות. השחקן הראשון שקיבל שבע נקודות ניצח במשחק. מעניין שעם פעולה פיזית והגוף שלנו בפעולה, הופיע צד קצת שונה של מייקל, כזה שלא ראיתי הרבה ממנו. הוא היה יותר חי, וזרק כמה עקיצות בזמן שהתחלפנו בניסיון להפיל את המרקרים. הוא התגרה בי כשהלכתי לזרוק את הכדור, שם את ידיו סביב פיו נוהם את שם המשפחה שלי, "בונוביץ, אל תפגע בחלון." עם כל ניסיון שפוספס מצידי, הוא העיר בהתגרות, "בנאדם, חשבתי שאתם פסיכולוגים טובים יותר בדברים מהסוג הזה", או "האם הם לא מאמנים אותך כמו שצריך בבית הספר המפואר הזה שלך לתואר שני?" הבוז של מייקל היה מוטבע בהתנגחות התחרותית אך השובבה הזו. בתורו, הוא הפך פחות שביר כשהכנסתי קצת התגרות משלי. בזמן ששיחקנו, הוא גילה עניין להראות לי את הטכניקה הנכונה, אשר, עניין אותי לציין, כרוכה בגישה ליכולות מסוימות שהתקשה לגייס בחיי היום-יום שלו. כדי להפיל את המרקרים נדרשו הכנה ותכנון – לקחת את הזמן ליישר קו עם קצה השולחן, לדעת אסטרטגית כיצד להימנע ממרקר העונשין, לא לזרוק את הכדור חזק מדי או מהר מדי. זה היה שילוב של עדינות, ודיוק שהיו המרכיבים המרכזיים לניצחון. הוא יכול להיות ביקורתי גם על הזריקות שלו, אבל התאמץ בלי קשר לתוצאה של כל המשחק. בסופו של דבר חרגנו מהדקות הבודדות שהוא ביקש בהתחלה, ובמקום זאת שיחקנו בכל אחד מהמפגשים הבאים. לקראת סוף המשחק האחרון שלנו, וכשהסשן התקרב לסיומו, קולו של מייקל נעשה שקט יותר כשהוא אמר לי, "אני לא מתכוון להיות חטטני מדי, אבל שמתי לב שכשאתה זורק את הכדור, יש לך את כאלה בליטות ממש מתחת לאצבעותיך – הן נראות גדולות כאילו הן עלולות לכאוב אם משהו לוחץ עליהן למטה." שאלתי אותו מה גרם להם להיראות כאילו הם עלולים לכאוב. הוא ענה, "הם נראים רכים, סוג של משהו עם פסים אדומים ועור יבש." אמרתי לו שהם למעשה לא כואבים, אלא הם תוצאה של משחק ספורט עם מחבט והאחיזה של המחבט שמסתובבת לי ביד. גם הערתי שהוא יכול לראות מה שנראה ככאב שלי כשהביט מקרוב. מייקל חזר לדבר על אביו, "בזמן האחרון, אני יכול לראות את המתח של אבי, בצוואר ובפנים שלו, ואני מבין שהוא מחזיק הרבה בפנים – אני יכול לראות את הוורידים שלו בולטים החוצה לפעמים."

"מה אתה מתאר לעצמך שהוא מחזיק?" שאלתי אותו. "טוב, הוא תמיד בתנועה מתמדת, עובר מדבר אחד לשני מבלי להאט. אני חושב שהוא תמיד היה מאוד עצבני כשגדל כי אימו הייתה חולה פיזית רוב הזמן – הוא אף פעם לא ידע אם היא תהיה בסדר". מייקל המשיך והעלה ספקולציות שאביו חי עם הפחד לאבד את כל מה שבנה לעצמו ולמשפחתו, והחרדה והאשמה שאביו חש ביחס לאימו של אביו (סבתו מצד אביו של מייקל) ובלי לדעת כמה זמן היא תחיה. כשמייקל שילב את הוריו של אביו עם התפתחות אביו כמתבגר, הוא יצר יותר הבנה, שאפשרה לו להזדהות עם היבטים מסוימים של אביו, גם מה שהדאיג אותו וגם מה שהוא העריץ – כמו מסירותו לכל הפרויקטים שלקח על עצמו. , תחושת האחריות שלו בהחזקה כלכלית של משפחתו, וההשקעה שהייתה לאביו במחויבות ילדיו לעשייה האקדמית שלהם.'(Bonovitz, 2011)

>>>>>

כאשר נוצרת, לאחר שנתיים של טיפול סיטואציה שהאינטרפרסונלים מכנים 'תיקוף מוסכם' – באופן מעשי כריסטופר בונוביץ ומיכאל משחקים ושקועים במרחב שיש לו מטרות וחוקים משל עצמם. אז, מיכאל פתאום מרגיש דאגה לכריסטופר. מיכאל הוא ילד דואג, למשל לאחותו, או בהזדהות שלו עם רוברט דה נירו בסרט 'נהג המונית', או שהוא חוסם את הדאגות כמו בענייני בית הספר. מיכאל סיגל לעצמו פרסוניפיקציה 'לא דואג' שקיימת לצד פרסוניפיקציה 'מאוד מאוד דואג'. אבל כרגע הוא יכול לאפשר לעצמו לדאוג לכריסטופר שיש לו יבלות בפנים כף היד. דרך זה הוא יכול גם לשלוף את הדאגה שלו לאביו.

נסיים בקטע קצר ממאמר של ברומברג:

>>>>>

ברומברג (1980):  'אני חושב שזה הוגן להגיד שלמרות הדגש שלו על השדה החיצוני, (הממשי, ק) או השדה הנצפה, סאליבן מעגן בבירור את התפתחות החשיבה הסינטקטית (שכבת הנפש שיש בה מחשבה מילולית, ק) באמצעות התיקוף בהסכמה (נושא הפגישה הקודמת, ק), לארגון מחדש מתקדם של הייצוג המנטלי. מצד שני, זו גם השערה הוגנת שמעולם לא היה לו נוח מדי עם הרעיון, במידה והוא חרג מפרסוניפיקציות המאורגנות בחרדה של "אני-טוב", "אני-רע" ו"לא-אני"…

>>>>

אלו הפרסוניפיקציות המקוריות של סאליבן ונדבר עליהן במפגש הבא: "אני-טוב", "אני-רע" ו"לא-אני"…

>>>

לסיום: פרסוניפיקציות הן הפנמות של אנשים ואירועים במציאות אשר מתמקמים כיחידות שלמות בתוך הנפש. אלו אבני הבניין של האישיות לפי האינטרפרסונלים. זו הסיבה מדוע אירועים בעבר דורשים התייחסות וחקירה פסיכולוגית מקיפה. הפרסוניפיקציות אינן רק תסריט מציאותי אלא שילוב של חוויה, ניסיון, רגשות, ומרכיבים התנהגותיים. מושג דומה אולי להעברה במידה מסויימת אולם הרבה יותר עמוק ונרחב ממנו בשל העובדה שלא קיים מטופל שאיננו נטוע בשדה הפסיכולוגי, וכמובן שכך הדבר גם ביחס למטפל. אך חשוב מזה – לא ניתן לעבור שינוי שאיננו חלק מהשדה הבינאישי של המטופל. אם רוצים שמייקל יהיה פחות פאסיבי ויותר חיוני – זה לא מספיק לשקף לו את זה, אלא דרוש אירוע פסיכולוגי ממשי בחדר הטיפול כפי שכריסטופר בונוביץ השכיל לעשות.

סאליבן הסתפק בשלוש פרסוניפיקציות, מאוד משמעותיות, אין ספק: "אני-טוב", "אני-רע" ו"לא-אני"… ממשיכיו ומטפלים התייחסותיים הרשו לעצמם להרחיב את האפשרויות לפרסוניפיקציות נוספות.

 

>>>>>

Bonovitz, C. (2011). Evolving Personifications: The Contribution of Interpersonal Theory to an Understanding of Development [Article]. Contemporary Psychoanalysis, 47(4), 578–587. https://doi.org/10.1080/00107530.2011.10746481

Bromberg, P. M. (1980). Empathy, Anxiety and Reality: A View from the Bridge [Article]. Contemporary Psychoanalysis, 16(2), 223–236. https://doi.org/10.1080/00107530.1980.10745620

Chrzanowski, G. (1983). Teaching Sullivan and Interpersonalism: Challenges, Rewards and Frustrations [Article]. Contemporary Psychoanalysis, 19(1), 140–152. https://doi.org/10.1080/00107530.1983.10746598

שתף פוסט זה:

המקום לתגובות שלך:

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דר' קופל אליעזר - טיפול פסיכולוגי בגישה אינטרוסובייקטיבית
אישי, פשוט, נוגע ויעיל.
×

פרטים ביחס לקבוצה

קופל אליעזר

0525838686

× ווטסאפ?
דילוג לתוכן