- קונטקסטואליות
אנחנו בקומה רביעית של המפעל הפסיכואנליטי. מדובר בצבר של תאוריות ושל אנליטיקאים אשר פרצו את מסגרת התפיסה הקלינית בה ניתן היה לחשוב שמדובר במטופל 'חולה' ובמטפל 'רופא'. אם נאמר זאת בקיצוניות. הקומה הרביעית מאופיינת במטפלים אשר ערים לכך שיש שני אנשים בחדר. סטולורו ועמיתיו, וגם אחרים מרחיבים את המסגרת הטיפולית אף הרבה יותר. הפסיכולוגיה שלהם היא פסיכולוגיה מסועפת, מורכבת וקונטקסטואליות. זו איננה תאוריה של 'דרך' זוהי תאוריה של 'שדה'. המשמעויות של הקונספט הזה הן מרחיקות לכת מבחינה קלינית. המטפל הקונטקסטואלי: צופה אחרת, מקבץ נתונים אחרים, מפרש באופן שונה, ומכוון למטרות טיפוליות אחרות. על זה נשוחח היום.
>>>>>
סטולורו:
'שדה אינטרסובייקטיבי הוא מערכת של השפעה הדדית דו-צדדית. לא רק שהמטופל פונה אל האנליטיקאי לצורך חוויות של אובייקט-עצמי (אני מזכיר שדובר על אובייקט עצמי במפגש 60. מדובר על צורך פסיכולוגי להרגיש משוקף, מתוקף, הערכה, וחברות, ק); אלא שגם האנליטיקאי, בעצמו, פונה אל המטופל לצורך התנסויות כאלה. וניתן לומר אמירה מקבילה גם לגבי המערכת המטפלת בילדים (הכוונה למשפחה, ק). כדי ללכוד את ההדדיות הבין-סובייקטיבית הזו של השפעה הדדית, יהיה צורך לדבר על יחסי עצמי- זולתעצמי/זולתעצמי-עצמי.
חשוב מכך, 'עולם סובייקטיבי' הוא מושג שמכסה טריטוריה חווייתית גדולה יותר מ'עצמי'. לכן, שדה אינטרסובייקטיבי – הוא מערכת שנוצרת על ידי משחק הגומלין בין שניים (או יותר) של עולמות סובייקטיביים-הוא רחב ומכיל יותר מיחסים של עצמי וזולתעצמי. שדה אינטר-סובייקטיבי קיים ברמה גבוהה יותר של כלליות ולכן יכול להקיף ממדי חוויה – כגון טראומה, קונפליקט, הגנה; והתנגדות- מעבר לממד (האישי המצומצם של, ק) הזולתעצמי. הגישה האינטרסובייקטיבית היא; במהותה – עמדה מתודולוגית ואפיסטמולוגית גורפת הקוראת לתיקון רדיקלי של כל ההיבטים של המחשבה הפסיכואנליטית.' (Stolorow, 1992)
>>>>>
סטולורו מדגיש שמצד אחד הוא מחזיק בכל ההמשגות והתאוריות הפסיכואנליטיות שאותן סקרנו עד כה, אך מצד שני העמדה האינטרסובייקטיבית מתקנת אותן תיקון ראדיקלי. בעצם תאוריות מוכפלות בשניים או אפילו הייתי אומר בחזקת שניים – כי לקליניקה נכנסת הסובייקטיביות של המטפל והיא שהופכת את הדברים למורכבים. העמדה ההתייחסותית נוקטת באותו האופן. נחזור לסטולורו:
>>>>>
'עבודתנו הקודמת הביאה למוקד את ההשלכות של עמדה זו על מגוון רחב של סוגיות ובעיות קליניות שהן קריטיות בתרגול של טיפול פסיכואנליטי. בספר הנוכחי אנו מרחיבים את עקרון האינטרסובייקטיביות לחשיבה מחודשת על עמודי היסוד של התיאוריה הפסיכואנליטית, כולל מושג הלא מודע, היחס בין נפש וגוף, מושג הטראומה והבנת הפנטזיה. אנו מתחילים תחילה בביקורת על רעיון שחסם זה מכבר את ההכרה ביסודות האינטרסובייקטיביים של החיים הפסיכולוגיים – הרעיון של נפש מבודדת ואינדיווידואלית. על ידי הצגת הסבר ביקורתי של רעיון זה כפי שהוא הופיע בתיאוריות פסיכואנליטיות שונות; אנו מקווים להביא את ההנחות העומדות בבסיס נקודת המבט שלנו עצמנו בצורה ברורה יותר ולמקם את המסגרת שלנו בתוך הספקטרום של המחשבה הפסיכואנליטית.'(Stolorow, 1992)
>>>>
כאשר סטולורו אומר שרעיון האינדבידואליות הינו מחסום, בהערת סוגריים רעיון האינדבידואליות איננו סתם רעיון אלא הייתי אומר ערך תרבותי מערבי, וגם אמריקאי. ברגע שהוא מסיר אותו גם הלא מודע מפסיק להיות עניין אישי. רעיון זה שהלא מודע איננו אישי – מופיע כבר אצל קרל גוסטב יונג. הטראומה – בוודאי שאיננה אישית בלבד, וגם הפנטזיות רוויות בהשפעות חיצוניות.
בקטע הבא, סטולורו מדבר על חסמים בעבודה הקלינית
>>>>>>
' התזה שלנו… היא שמבוי סתום בטיפול הפסיכואנליטי, כאשר הוא נחקר מנקודת המבט של העקרונות המארגנים באופן לא מודע את החוויות של המטופל והמטפל, (משפט מפתח שיש לחזור עליו: 'מבוי סתום בטיפול הפסיכואנליטי, כאשר הוא נחקר מנקודת המבט של העקרונות המארגנים באופן לא מודע את החוויות של המטופל והמטפל', ק) מספק מסלול ייחודי – דרך המלך – להשגת הבנה פסיכואנליטית.
מתוך משחק הגומלין המתמשך בין המטופלים לעולמות הפסיכולוגיים של המטפל עולים שוב ושוב שני מצבים בסיסיים: התחברות אינטרסובייקטיבית מול חוסר קשר אינטרסובייקטיבי. הראשון שבהם מומחש על ידי מקרים בהם העקרונות המבנים את חוויות המטופל מולידים ביטויים המוטמעים בתצורות מרכזיות דומות מאוד בחיי הנפש של המטפל. ניתוק, לעומת זאת, מתרחש כאשר המטפל מטמיע את החומר המובע על ידי המטופל, לתוך תצורות שמשנות באופן ניכר את משמעותו של החומר עבור המטופל. התרחשויות חוזרות ונשנות של צירוף וחוסר קשר אינטרסובייקטיבי הם תוצרים בלתי נמנעים של התהליך הטיפולי ומשקפים את האינטראקציה של עולמות סובייקטיביים המאורגנים בצורה שונה.'(Stolorow, 1992)
>>>>
נדמה לי שסטולורו מרחיב פהאת מושג האמפטיה של קוהוט: לעיתים המטופל אומר דברים ואנחנו מבינים אותם היטב. מרגישים שזה ממש מותאם לחוויה, לזכרונות או לניסיון החיים שלנו. לעיתים מטופל מביע דברים ואנחנו מבינים אותו לא נכון מבחינתו. הוא מרגיש שאנחנו לא מבינים אותו. איננו נמצאים בנעליו. נמשיך עם סטולורו:
>>>>
'השאלה האם המצבים האינטרסובייקטיביים הללו מקלים או חוסמים את התקדמות הטיפול תלויה במידה רבה במידת יכולתו של המטפל להיות מודע באופן רפלקטיבי לעקרונות המארגנים של עולמו הסובייקטיבי. כאשר מודעות עצמית רפלקטיבית כזו מצד המטפל קיימת באופן מהימן, אזי ניתן להשתמש בהתאמה או בפער בין העולמות הסובייקטיביים של המטופל והמטפל כדי לקדם הבנה ותובנה אמפתית. במקרה של צירוף אינטרסובייקטיבי שהוכר, למשל, המטפל עשוי למצוא בחייו מצבים מקבילים לחוויות המוצגות לו; ובכך הידע העצמי שלו, משמש כמקור נלווה לא יסולא בפז לגבי משמעויות הרקע של ביטויי המטופל. ניתוקים, ברגע שהם מזוהים, עשויים גם לסייע למאמצים המתמשכים של המטפל להבין את המטופל, שכן אז התגובות הרגשיות שלו יכולות לשמש מדדים אינטרסובייקטיביים פוטנציאליים של התצורות המבנות למעשה את חוויות המטופל.
בהעדר מודעות עצמית רפלקטיבית מצד המטפל; צירופים ופירוקים כאלה עלולים לעכב באופן רציני את התקדמות הטיפול- לדוגמה, צירוף אינטרסובייקטיבי עלול להפריע למהלך הטיפול כאשר חוויותיו של המטופל תואמות כל כך את החוויות של המטפל, עד שאינן מוכרות כמכילות חומר שיש לחקור אותו מבחינה פסיכולוגית. תיאורים של חיי המטופל התואמים את ראיית העולם האישית של המטפל ייטו, בהתאם, להיחשב כהשתקפויות של 'מציאות אובייקטיבית' ולא כביטויים של אישיותו (המיוחדת) של המטופל (הדברים מורגשים כמובן מאליו, ק). בדרך כלל, האזור הספציפי של חילופי דברים אינטרסובייקטיבים שחומק מחקירה אנליטית משקף פתרון הגנתי המשותף גם למטופל וגם למטפל. הצירוף מביא לחיזוק הדדי של התנגדות והתנגדות נגדית ולפיכך, להארכת הטיפול.'(Stolorow, 1992)
>>>>>
נתחיל מתיאור מקרה ברוח הקומה הרביעית ההתייחסותית:
מקסוול סוצ'רוב, M.D., הוא פסיכיאטר פסיכואנליטי קנדי בפרקטיקה פרטית בוונקובר, עם עניין מיוחד בטראומה ובמימד החברתי-פוליטי של סבל רגשי.(Sucharov, 2013)
>>>>>>
שם הפיסקה: 'לשכוח איך להיות אנליטיקאי: לא לדעת כלום, לשחק בהריסות ולהתקדם למורכבות:
זה היה בבוקר יום שלישי אחרי סוף השבוע הארוך של מאי. עמדתי מעבר לשולחן בחדר ההמתנה שלי באווירה קודרת ורדופה של מטופלים, בעודי מצפה לעוד יום ארוך בקליניקה שלי. הרגשתי מבולבל, במצב שלא ידעתי כלום על פסיכואנליזה, ובוודאי לא בשל לחזור לעבודה. הרמתי את מבטי וראיתי, מבעד לדלת הזכוכית שלי, את מירוסלב עולה במדרגות המובילות מהמדרכה החיצונית אל הקניון בקומה השנייה שם שכן המשרד שלי. אנחנו יוצרים קשר עין רגע לפני שהוא הגיע לראש המדרגות. הוא עבר את הרחבה הקצרה המובילה למשרד ונכנס לחדר ההמתנה שלי. הוא שאל אותי אם אני בסדר. כשהוא ניגש אליי בדרך להיכנס לקליניקה משמאלי, השבתי: "למעשה, אתה המטופל הראשון שלי אחרי סוף השבוע הארוך, ושכחתי איך זה להיות פסיכיאטר, ואתה תצטרך להזכיר לי איך לעשות את זה." תגובתי נאמרה בנימה שובבה והייתה המשך למגמה שהתחילה בפגישות האחרונות שבהן פתחתי באיזו חשיפה עצמית בריאה, לא רשמית ושובבה שתהיה לה השפעה מחיה (ראה מפגש 70) באופן מובהק על מה שהיה עד כה תהליך מעיק יחסית בזמן שניסיתי לעסוק בשיתוק הטראומטי, התמוה, והעקשני של מירוסלב.
תגובת הפנים שלו העידה שהוא מאוד נהנה ממהלך הפתיחה שלי. עכשיו כבר הרגשתי הרבה יותר רגוע. נכנסנו לקליניקה ו"התחלנו" את הפגישה שלנו. (כמובן, שהפגישה כבר החלה ברגע של קשר העין דרך דלת הזכוכית.) ואיזה סשן זה היה! מירוסלב, שעד שלב זה בקושי הצליח לחבר שני משפטים בניסיונו לבנות נרטיב קוהרנטי של חייו הבעייתיים, הופך למספר סיפורים מקצועי, כשהוא מספר באופן נוקב על ימי הבדידות והבלבול, כשגדל בפולין שסועת המלחמה. הוא הצליח לספר שהוא היה הבכור מבין שלושה ילדים שנולדו ברצף לאם מדוכאת, והמומה בעצמה, שעברה טראומה משנותיה במחנה עבודה גרמני. לפיכך, הוא הועסק בחקלאות אצל סבא וסבתא ולאחר מכן עבר לפנימיה. הוא מסר דין וחשבון נוקב במיוחד על עצמו כילד בן 7 היושב בשעה 7 בבוקר, ללא בגדים מתאימים, על מדרגות בית הספר שלו באוויר הסתיו הקר, מחכה לשרת שיבוא לפתוח את בית הספר. הוא הלך לשם בכוחות עצמו, חוויה שהייתה משמעותית עבורו: "אני לא זוכר שאבי לקח אותי אי פעם לבית הספר… או את אמא שלי. … אני זוכר ששאלתי את עצמי היכן היא הייתה … ." במצב עזוב זה, הוא היה שואל את עצמו: "מה אני עושה כאן? לאן אני יכול ללכת?" (שימו לב: לאינטראקציה בין הטראומה ההתייחסותית הזאת לבין התקיעות של מירוסלב בחייו ובקליניקה, ק) לאחר שהשוער הכניס אותו, הוא הצליח להפיק תיאור מפורט של פנים בית הספר והמשמעות עבורו של הפרטים הללו: "המוסד המוזר הזה… המבנה הגנרי האחיד… אין סוף ווים לנעליים… אין סוף ספסלים… זה הרגיש כאילו בית סוהר… בית הספר משעמם… [למרות] שעשיתי הכל ביד שמאל, נאסר עלי להשתמש ביד שמאל כדי לכתוב." הנרטיב המרתק של מירוסלב העביר את שנינו בעזרת קסם, מפתח השער של הארי פוטר אל עולמו החי והבעייתי של ילד פולני בן 7 מהשנים הראשונות שלאחר המלחמה. הצלחנו לקשר את חווית הילדות העגומה שלו עם תחושה ארוכת שנים של לא להיות חלק מהעולם, כמו גם לשפוך קצת אור על השיתוק התמוה שלו בשש השנים הקודמות. הוא אכן הזכיר לי מה זה להיות מטפל.
דיון: מורכבות חיה ומגרש המשחקים לילדים בני 7:
הפרדוקס לכאורה של הוויגנט הקצר הקודם הוא שנרטיב מורכב ועשיר, עם שחזור כמעט קסום של קוהרנטיות זמנית, יצא ממרחב אנליטי של חוסר התמצאות, ושל 'לא לדעת כלום'. הווינייטה היא דוגמה מעוררת חושים לכך שהמהלך לקראת המורכבות של השדה החווייתי האנליטי יתחיל, אולי (אפילו) חייב להתחיל, מאותו רגע חסר אונים של אובדן מוחלט של כיוון (מטפל בשעה הראשונה בתחילת השבוע שמרגיש שהוא לא יודע מה לעשות, ק). אבל, כמובן, יש כאן הרבה יותר. גיליתי שמה שמאפשר באופן עוצמתי להישאר במצב של מורכבות חיה, יחד עם אי הוודאות והאי-ידיעה הנלווים לכך, הוא לאמץ את המצב הזה בשובבות. ועם מירוסלב, רוח המעורבות המשובבת הזו הפכה לחלק מהשגרה שלנו, ושימשה להעמקת תחושת הקשר והביטחון המשותפת. יתר על כן, למושג 'משחק' הייתה משמעות מיוחדת עבור שנינו. בפגישה קודמת, בתגובה לחקירה שלי לגבי איך זה לגדול בפולין שסועת המלחמה, הוא ענה: "גדלתי לשחק בהריסות". הדהדתי עמוקות את המילים הפואטיות שלו, מילים שהחזירו אותי לימים חסרי דאגות לכאורה של משחק עם ילדי השכונה בצפון הישן של ויניפג (עיר בדרום קנדה), כור היתוך של יהודים, פולנים, אוקראינים ומהגרים אחרים ממזרח אירופה, רבים מהם ניצולי המלחמה. הרגשתי שגם אני גדלתי על משחק בהריסות, לא השרידים הפיזיים של ההפצצות, אלא ההריסות הפסיכולוגיות – השאריות הטראומטיות של מלחמה, שאריות שחלחלו לאוויר של רדיפה חסרת שם אך מוחשית. אולי מאותו רגע יצרנו מירוסלב ואני זהות כפולה, שבה דיאדת האנליטיקאי-לקוח התקיימה יחד, וגם היתה שזורה בשני חברים למשחק בני 7 ש"משחקים בהריסות", מקום בו השרידים הטראומטיים של הדור הקודם הופכים לכלי המשחק של הדור הבא. אז, הערת הפתיחה שלי נאמרה ברוח של שובבות ובהקשר יחסי של בטחון וחיבור בינאישי. ידעתי שאוכל לסמוך עליו שיצטרף אליי בקפיצה בטוחה אל תהום הלא נודע והנשכח. הדיאדה האנליטית אולי איבדה את הכיוון שלה, אבל ילדים בני 7 רק לעתים רחוקות שוכחים איך לשחק ואינם נרתעים מחוסר הוודאות; למעשה, הם מתענגים עליה. מה שברור למטפל התייחסותי שווה בכל זאת להאמר שוב: מעבר למורכבות בשדה האנליטי צפוי להתקיים (רק) במהלך תחושת חיבור בין אישי בטוח ובוטח, והמעבר למורכבות בתורו מעמיק את הקשר. המעבר לעבר מורכבות וחיבור בינאישי משולבים זה בזה.' (Sucharov, 2013)
>>>>
הערה: מורכבות בשיח של סחרוב – למעשה פנטזיה מורכבת, הוא הגירסא ההתייחסותית ל'אסוציאצית חופשיות' של פרויד. סחרוב מצליח ליצר מצב של פנטזיה משותפת, בה לשני הצדדים יש אסוציאציות חופשיות. אני מדבר על דו משמעותו של המושג 'אסוציאציות חופשיות': זה גם חופשי, לא ברור, מפתיע, מעורפל, אולי לשחק בהריסות, אבל זה גם מייצר הקשר והבנות משותפות.
>>>
הטבעה (embeddedness) או שיבוץ – הוא מונח משלים לקונטקסטואליות. המונח מצביע על גישה פילוסופית טיפולית הטוענת שאנחנו נטועים בתוך הקשר משפחתי תרבותי ושאיננו יכולים לזוז גם אם אנחנו מאוד רוצים מעבר למקום בו אנחנו משובצים. קובורן(Coburn, 1999) יעסוק בזה
>>>
קובורן (Coburn, 1999):
'למרות הנטייה הזו לרצות לדעת, ולקבע את מה שאנו יודעים, העברת תחושת ודאות ושכנוע למטופל לגביו בהקשרים מסוימים דורשת דווקא ערעור, דווקא ארגון מחדש של התחושה המתפתחת של המטופל לגבי מה שמרגיש נכון או מרגיש ברור לגבי העצמי והחוויה העצמית שלו. בהקשר אינטרסובייקטיבי נתון, בהתאם לחווייה הבולטת של המטופל, זו עשויה להיות בדיוק תחושת חוסר ודאות לגבי עצמו, למשל, שהמטופל צריך לחוות עם האנליטיקאי, מבחינה התפתחותית. ייתכן שהמטופל יצטרך לחוש יכולת ונכונות אצל האנליטיקאי לסבול 'אי ידיעה' ולדחות את ניסוח האבחנה לטובת משחק ועמימות. זה עשוי להיות מה שמכונן ומשנה עבור המטופל בשלב זה – כלומר לאפשר המשך מרחב מעברי ומשחקי (Winnicott, 1971) באמצעות השעיית ידע, השעייתם של וודאות וביטחון מול המטופל. גישה של הטבעה (embeddedness) לגבי הסובייקטיביות של האדם עשויה לעזור להקל על החוויה הזו בין המטופל למטפל, שכן משחק, עמימות ואי ודאות תואמים אולי יותר את החוויה העצמית של המטפל, וזה עשוי להיות מועיל יותר מבחינה התפתחותית עם מטופלים מסוימים בהקשרים מסוימים. אני לא מציע שאנליטיקאי עם גישה של "הטבעה" לא יחווה תחושה של אמת, של מציאות, ושכנוע לגבי המטופל באמצעות החוויה העצמית וההעברה הנגדית שלו….
גישת ה'הטבעה' מניחה את הבלתי נמנעות ואת הבלתי נפרדות של המצב הסובייקטיבי של האדם. אנחנו בהכרח סובייקטיביים, למרות הנטייה שלנו למדוד, לשכפל ולאמץ שפות מדעיות נפוצות. אפילו נושא החקירה המדעית, בחוגים רבים, הוא למעשה סובייקטיבי. Mayer (1996) מציין "שהעבודה שלנו [בעוד שהיא מדעית] היא סובייקטיבית ואינטרסובייקטיבית במהותה" (עמ' 712). לדברי רניק (שמצוטט אצל מאייר), מה שמאפיין למעשה את המדע הוא "שיטה קפדנית. אנחנו יכולים להיות מדעיים… אם נכיר ב(משמעות) הסובייקטיביות שלנו כצופים קליניים.
גישה מסוימת זו עשויה להיות ממוקמת במונחי השיחה באופן הבא: אני מרגיש שאני יודע משהו על האדם הזה, אבל אני לא באמת יכול להיות בטוח; וגם אם אני מרגיש בטוח, אזי אני צריך לנהוג (דווקא, ק) בזהירות בחקירה ובדיון בנושא כשאני מדבר עם המטופל – אולי משהו (שאגיד) לא אומר למטופל בדיוק את מה שזה אומר לי; ויתרה מכך, האם עלינו להגיע לידע בהסכמה לגבי משהו? בהנחה שהדבר שעליו אנחנו משוחחים הוא דינמי ואולי אפילו ישתנה עד מחר. טבעה של 'הטבעה' זו אינו מוגבל על ידי קביעותם של עקרונות הארגון הפנימי של האדם (במילים אחרות אופיו או אישיותו, ק): הסובייקטיביות של האדם בעלת פוטנציאל לגדול ולהתרחב (Atwood and Stolorow, 1987) באמצעות פיתוח עקרונות מארגנים חדשים הנגזרים מ"חוויות חדשות חיוביות" (M. Shane, et al., 1997). עם זאת, אנחנו נשארים בהכרח סובייקטיביים וצמודים לאנושיות שלנו. שאלות של סובייקטיביות, או אובייקטיביות לצורך העניין, מול מושגי 'אמת' ו'מציאות', מעוררות באופן טבעי ספקות לגבי חוויית הוודאות והשכנוע שלנו המטפלים לגבי העצמי שלנו ולגבי המטופלים שלנו. חוויית הוודאות והביטחון, גורמת לנו לטעון שאנחנו יודעים משהו. אחרי הכל, מנקודת מבט אחת, אנחנו יושבים עם המטופלים שלנו כדי לייצר תובנה, להגדיל את הידע שלנו על עולמו הסובייקטיבי של המטופל, לעורר חוויות מכוננות ומשמעותיות, להציע "חוויות חיוביות חדשות", ובכלל, ללמוד ולהתפתח. לפעמים זה כולל הגברת תחושת הוודאות ואולי השכנוע שלנו לגבי תופעות הנוגעות לעצמי, לאחר, ולאופי היחסים בין השניים. המטרה שלנו בדרך כלל היא לא לעודד אצל המטופלים שלנו תחושה של תמיהה מתמשכת, בלבול וחוסר הבנה, אם כי לעזור לעצמנו ולמטופלים מסוימים לפתח את היכולת לסבול מצבים אלו, חיונית להתקדמותם המתמשכת. אנחנו רוצים ללמוד, אנחנו רוצים לדעת, ואנחנו רוצים להרגיש שאנחנו יודעים. למרות הנטייה הזו לרצות לדעת, ולשמור על מה שאנחנו יודעים, יש צורך בחתרנות, לשם העברת תחושת ודאות ושכנוע למטופל בהקשרים מסוימים, לשם המשך ארגון מחדש של התחושה המתפתחת של המטופל לגבי מה שהוא מרגיש נכון או ברור לגבי עצמו והחוויה שלו. בהקשר אינטרסובייקטיבי נתון, בהתאם לחוויה הבולטת של המטופל, זו עשויה להיות בדיוק תחושת חוסר ודאות לגבי עצמו, למשל, שהמטופל צריך לחוות עם האנליטיקאי, מבחינה התפתחותית. ייתכן שהמטופל יצטרך לחוש יכולת ונכונות אצל האנליטיקאי ל'סבול' אי ידיעה ולהשהות את הוודאות לטובת משחק ועמימות. השעיית ידע, וודאות ומשוכנעות מול המטופל, עשויים להיות מכוננים וגורמי שינוי עבור המטופל – כלומר לאפשר המשך מרחב מעברי ומשחק (Winnicott, 1971). … אני לא מציע שאנליטיקאי עם פרספקטיבה של "הטמעות" לא יחווה תחושת אמת, מציאות ושכנוע לגבי המטופל באמצעות החוויה העצמית וההעברה הנגדית שלו… זוהי דרך להמשיג את מה שקופר (1996) מתייחס אליו כ"חוסר היציבות של עובדה קלינית" (עמ' 258). …
… אני חושב שזה עולה בקנה אחד עם תיאורה של דונה אורנג' ל"גישה המכירה בעובדה שמה שאנחנו 'יודעים' או מבינים הוא בהכרח חלקי ולעתים קרובות (גם) מוטעה".' (Coburn, 1999)
>>>>>>>
נסיים עם אחד הכותבים והמרצים הבהירים ביותר שהתנועה ההתייחסותית התהדרה בהם: לואיס ארון. מעבר לחוכמה, לפשטות ולדייקנות של דבריו, אני מציע גם לנסות ולחוש את הטמפרטורה החמה בה הוא פונה אלינו. טמפרטורה, להבנתי היא אחד השינויים המרכזיים שהקומה הרביעית מציעה. לואיס ארון (Aron, 1990)
>>>>>>
' הגענו לנקודה בהתפתחות הפסיכואנליזה שבה נהיה נאיביים לחשוב שהאסוציאציות של מטופל הן אי פעם "מכוונות לעצמו" או "ספונטניות", במובן שהן אינן מכוונות גם כלפי האנליטיקאי ומושפעות כל הזמן מכל מה שהאנליטיקאי אומר או עושה. אין אסוציאציות שצצות ללא השפעת האנליטיקאי, לא משנה עד כמה האנליטיקאי מנסה להיות "מסך חלק". אם לנסח את הטיעון שלי אחרת, אין שום "נפש" שניתן ללמוד אותה במנותק. אפשר ללמוד את התודעה רק בהקשר של אינטראקציה, ושיטת האסוציאציה החופשית שימושית רק כאשר אנו מכירים בה כשיטה אחת לחקר ה"נפש" ובהקשר בינאישי מאוד ספציפי. ניתן ללמוד את מערכות המשמעות הספציפיות של הפרט רק במסגרת ההתייחסות של מערכות היחסים החברתיות של האדם. בפיתוח שיטת האסוציאציות החופשיות פרויד הושפע רבות מהניסויים שלו בפירוש חלומותיו כחלק מהאנליזה העצמית שלו. בהקשר זה של הטיפול העצמי שלו הוא חידד את ההליך הקפדני של מתן אסוציאציה לכל מרכיב בחלומותיו. (אני אוסיף שפרויד היה רופא אוסטרי בשנים – 1856-1939 וכנראה שגם לזה יש השפעה, ק) לעובדה ההיסטורית שהפסיכואנליזה הראשונה הייתה יחידנית (גם אם פרויד עשה את פלייס כאובייקט העברה) הייתה השפעה עמוקה על התפתחות השיטה הפסיכואנליטית. המודל הקלאסי של תפקוד הנפש כמו גם של מתודולוגיה פסיכואנליטית התבסס על תיאוריה של "אדם אחד". מכיוון שמדעי החברה הושפעו מתורת המערכות הכללית וממודלים קיברנטיים (תאוריות מעגליות שמזינות את עצמן: AI למשל היא דוגמא מובהקת לכך, ק), היה זה בלתי נמנע שיתפתחו מודלים חלופיים של "שני אנשים". התיאוריה הבין-אישית הסאליבנית הייתה ניסיון ראשון שכזה. …
העמדה הקלינית בה אני דוגל עושה שימוש בשיטת האסוציאציות החופשיות כמסגרת שבה אישיותו והטיותיו התיאורטיות של האנליטיקאי הופכות כפופות לתהליך הפסיכואנליטי. שיטת האסוציאציה החופשית מספקת הקשר יסודי שבתוכו נאבק האנליטיקאי בדרישה הקלינית הפרדוקסלית: להיות פתוח למה שהמטופל אומר, למה שחדש, להפתעות, תוך שהוא מונחה על ידי ניסיונו (המקצועי והאישי, ק) ומודלים תיאורטיים. האסוציאציה החופשית מספקת את המבנה המתודולוגי שבו האנליטיקאי נאבק לשמור על איזון בין השתתפות והתבוננות, ובין התמקדות בעבר, או בחיים הנוכחיים וגם בהעברה. אסוציאציה חופשית היא שיטה המאפשרת למטופלים לאחד את המשימה של חקר עולמם הפנימי, פעולת ה"נפש" שלהם, עם היחס הבין-אישי לאנליטיקאי. השיטה מניחה כי ניתן לקשור באופן משמעותי את כל מה שהמטופל אומר, ולהראות שהוא שייך לרצף של חיי נפש; היא תזכורת לפסיכואנליטיקאים על העדיפות של צעידה אחר המטופל בניסיון לבנות משמעות. '(Aron, 1990)
>>>>>>>>>
עד כאן מפגש 72. על הפסיכולוגיה הקונטקסטואלית. חשוב להדגיש שהמטרות הטיפוליות של הפסיכואנליזה הקונטקסטואלית מאמצות את הגישות הקודמות: פרויד, אנה פרויד, קליין, וויניקוט, קוהוט וכל מי שביניהם. אבל מצד שני הן מתקנות אותן תיקון חריף: במקום מטופל לא מודע ומטפל מקצועי, יש כאן הנחת מוצא של מורכבות, ושל קונטקסט. אותו מטופל, ואנחנו יודעים זאת מניסיוננו, ידבר אחרת, יעבור מסע רגשי אחר עם מטפלים שונים. לכן, לא רק שהמטופל הינו יצירה חד פעמית, גם השעה הטיפולית והמסע הטיפולי הוא חד פעמי ומושפע באופן מוחלט מנפשו של המטפל על כל מורכבותה. זוהי פסיכולוגיה של 'אנחנו' ולא פסיכולוגיה של 'אתה'. לא צריך להיבהל מהתפיסה שאנחנו נולדים ונטועים או משובצים כמו אבן חן בתוך טבעת, כי דווקא ההכרה בשיבוץ, ובהשפעות שאנחנו סופחים וספגנו בעבר, היא שמביאה להרחבת המודעות, אפילו לעונג ולתחושות חדשות.
Aron, L. (1990). Free Association and Changing Models of Mind. In J. Am. Acad. Psychoanal. Dyn. Psychiatr (Issue 18).
Coburn, W. (1999). Attitudes of Embeddedness and Transcendence in Psychoanalysis Subjectivity, Self-Experience, and Countertransference. In J. Am. Acad. Psychoanal. Dyn. Psychiatr (Issue 27).
Stolorow, R. D. (1992). Contexts of being: the Intersubjective foundations of psychological life (G. E. Atwood, Ed.) [Book]. Analytic Press.
Sucharov, M. S. (2013). Thoughts on Wholeness, Connection, and Healing: Moving Toward Complexity in the Analytic Space [Article]. International Journal of Psychoanalytic Self Psychology, 8(4), 379–397. https://doi.org/10.1080/15551024.2013.825944
