- הבניות
פגישה אחרונה סביב מושגי התאוריה, זו גם הזדמנות לסגור מעגל. 'הבניות בפסיכואנליזה' הוא אחד ממאמריו האחרונים של פרויד(Freud, 1938). ומצד שני אחד מהערוצים מרחיקי הלכת ביותר של הגישה ההתייחסותית. אגע בזה בהמשך. הייתי רוצה להתחיל דווקא עם דוגמא קצרה שפרויד משחרר לנו. סוג של התערבות, וכך הוא אומר למטופליו: "עד שנתך ה-כך וכך (לפי המקרה כמובן, ק), התייחסת לעצמך כבעלים היחיד והבלתי מוגבל של אימא שלך; ואז הגיע תינוק נוסף וגרם לך להתפכחות חמורה. (פתאום – תוספת שלי, ק), אמא שלך עזבה אותך לזמן מה, וגם כאשר הופיעה שוב היא לא הייתה ממש מסורה לך באופן בלעדי. הרגשות שלך כלפי אימך הפכו אמביוולנטיים, (עכשיו, שוב תוספת שלי, ק) אביך קיבל חשיבות חדשה עבורך',… וכן הלאה.' (Freud, 1938)
>>>>>>>>>
מה נומר על ההתערבות הזאת של פרויד? אם הפער הגילאי הוא שנה שנתיים, המטופל באמת זוכר שבגיל שנה וחצי או שנתיים קרה משהו? האם יש פה הזכרות או הבנייה? וכאשר הפער הוא חמש שש שנים ומעלה? מדוע ללכת לשם?
נמשיך עם פרויד:
>>>>>>>>
'כולנו יודעים שצריך לגרום לאדם בטיפול פסיכואנליטי לזכור משהו אשר נחווה על ידו, והודחק; והגורמים הדינמיים של תהליך זה כל כך מעניינים שהחלק השני של העבודה, המשימה שמבצע האנליטיקאי, נדחק לרקע. האנליטיקאי לא חווה ולא הדחיק שום דבר מהחומר הנדון; המשימה שלו לא יכולה להיות להיזכר במשהו. מהי, אם כן, המשימה שלו? המשימה שלו היא לזהות את מה שנשכח, לאור העקבות שהזיכרון (של המטופל, ק) השאיר אחריו, או יותר נכון, להבנות אותו. התיזמון והאופן שבו הוא מעביר את ההבניות שלו למטופל, כמו גם ההסברים שבהם הוא מלווה אותם, מהווים את החולייה המקשרת בין שני אגפי העבודה האנליטית, בין החלק שלו לבין זה של המטופל.' (Freud, 1938)
>>>
כרגיל פרויד דוחס פה הרבה רעיונות במספר מועט של משפטים:
- כאשר המטופל לא זוכר, וזה טבעי וקורה תמיד, אז המטפל צריך לגרום לו לזכור. למרות שהפסיכואנליזה מרחיקה את עצמה מפעולת השכנוע, וזו גם הסיבה שפרשה מההיפנוזה כטכניקה טיפולית אך לא יעילה, יש לנו כאן פעולה אקטיבית 'צריך לגרום' – המרכיב הזה עולה בדעתו של כל מטפל: 'מה אני צריך לגרום?' או 'איך אני גורם?'
- לזיכרון יש עקבות. שוב הליכה של פרויד קדימה ואחורה, או שאולי יש לומר חשיבה דיאלקטית. למרות שהחומר מודחק, עדיין יש עקבות. כלומר למרות ההדחקה יש ביטוי כלשהו למה שהמטופל לא זוכר. איך אנחנו מבצעים שיח עם אדם שלא זוכר? תשובתו של פרויד: מצביעים לו על העקבות. וכאן שאלה שנעסוק בה היום. האם ההצבעה על העקבות מובילה לשחזור הזיכרון שאבד? או שאולי אנחנו מבנים זיכרון חדש. פרויד אומר גם וגם.
- פה תהליך ההבנייה היא של המטפל: הוא לוקח שרידים של זיכרון ובונה מהם זיכרון, אותו הוא מגיש בחזרה למטופל. אני חושב שמטפלים אינטרסובייקטיביים יגידו שפעולות ההבנייה הן הדדיות.
נמשיך עם המאמר 'הבניות בפסיכואנליזה' של פרויד:
>>>>
'עבודת ההבניה של האנליטיקאי, או, אם עדיף, פעולת השחזור, דומה במידה רבה לחפירה של ארכיאולוג של בית מגורים כלשהו שנהרס ונקבר, או של מבנה עתיק כלשהו. שני התהליכים למעשה זהים, אלא שהאנליטיקאי עובד בתנאים טובים יותר ויש לרשותו יותר חומר שיסייע לו, שכן מה שהוא עוסק בו הוא לא משהו שנהרס אלא משהו שעדיין חי…. אבל כשם שהארכיאולוג בונה את קירות הבניין מהיסודות שנותרו עומדים, קובע את מספר ומיקום העמודים מתוך חפירה באדמה, ומשחזר את עיטורי הקיר והציורים מהשרידים שנמצאו בפסולת, כך פועל האנליטיקאי כשהוא מסיק את מסקנותיו משברי הזיכרונות, מהניתוח של האסוציאציות ומהניתוח של הסובייקט אשר נמצא תחת אנליזה. לשניהם (לפסיכואנליטיקאי ולארכיאולוג, ק) זכות בלתי מעורערת לשחזר באמצעות השלמה ושילוב של השרידים שנותרו. יתר על כן, שניהם נתונים לרבים מאותם קשיים ומקורות לטעות….' (Freud, 1938)
>>>>
גם בקטע הזה דחוסים מספר רעיונות של פרויד. האם מדובר בהבניה? מונח יותר צנוע ביחס לאמת ההסטורית? כי בונים משהו חדש. אולי הוא יכול להיות משהו חדש וגם ישן בו זמנית. או שמדובר בשחזור – אשר מטרתו להיות מדויק ביחס לאירועי העבר.
ובנוסף הרעיון המאוד מאוד חשוב אשר ירוץ שנים רבות: העבר אותו אנו מבנים או משחזרים, לא באמת עבר אלא הוא 'עבר שהווה'. אמירה מאוד רדיקאלית ולא מתאימה ל'מדעיות' של פרויד. העבר הוא אומר הוא 'משהו שעדיין חי'.
>>>>
האם החומרים הללו שאנו מבנים או משחזרים באמת תואמים את המציאות?
בלום (Blum, 2011)לא בטוח שזו בכלל המטרה:
'נראה לי שעדיין חשוב להבחין בין עבודה אנליטית המובילה לשחזור כהתערבות טכנית ספציפית לבין הביטחון בתוצאת השחזור עבור האנליטיקאי לעומת שכנוע המטופל בתקפות השחזור. עבור רוב האנליטיקאים, כולל אותי, שחזור אינו דורש אישוש חוץ-אנליטי מקרובי משפחה או מסרטים ביתיים, יומנים, מכתבים או מסמכים משפחתיים. עם זאת, בסך הכל, אני מברך על אישור חוץ-אנליטי או ראיות משכנעות לשינוי או ביטול של השחזור. מטופלים המסוגלים להשתתף בתהליך השחזור יוסיפו או ישנו לעתים קרובות את השחזור ככל שהעבודה האנליטית תתקדם. מכאן נובע שאיני רואה בשחזור כהתנגדות, או כדרך בריחה מההווה לעבר, למרות שבנייה מחדש וכל היבט של התהליך האנליטי יכולים לשמש כהתנגדות. (כי) דיון אינטלקטואלי בלבד במה שהיה לפני זמן רב בעבר הרחוק מתחמק מחוויה רגשית עכשווית ומקונפליקט לא מודע. כדי להיות יעיל, שחזור צריך להיות בעל משמעות מבחינה רגשית. שחזור הילדות צריך להיות מועיל למטופל בהווה, וגם בבניית עתיד מתגמל יותר מהשאריות הלא בריאות של העבר.'(Blum, 2011)
>>>>>>
הנקודה של בלום נוגעת לחוויה קלינית של מטפלים – שבה מלאכת השחזור 'רצה' לאורך פגישות רבות, אם לא לאורך כל הטיפול. כאשר השחזור נתון למשא ומתן ולתיקונים על ידי המטפל והמטופל, וביחס לעובדות מבחוץ. בכל מקרה, הוא מוסיף זה חייב להיות רלוונטי ומרגש למטופל.
>>>>>>
עוד מפרויד על הסיבה להבניות העבר בהווה בחדר הטיפול: 'ידוע כי עבודת האנליזה נועדה לגרום למטופל לוותר על ההדחקות (במובן הרחב של המילה) השייכות לחייו המוקדמים, ולהחליף אותן בתגובות מסוג שיתאימו טוב יותר למצב של אדם בוגר נפשית. מתוך מטרה זו, הוא חייב להיזכר בחוויות מסוימות וברגשות שנגרמו על ידן, שאותן הוא שוכח כרגע. אנחנו יודעים שהתסמינים והעכבות הנוכחיים שלו הם תוצאות של הדחקות מהסוג הזה: כלומר, שהם תחליף לדברים האלה שהוא שוכח.'(Freud, 1938)
(פרויד יותר מרומז שהוויתור על הדחקות ישתלם למטופל בכך שהוא יוכל להפטר מתסמינים ועכבות שיש לו כיום, ק)
פרויד: 'איזה סוג של חומר הוא מעמיד לרשותנו ובו נוכל להשתמש כדי להציב אותו בדרך לשחזור הזיכרונות האבודים? כל מיני דברים. הוא נותן לנו שברי זיכרונות אלה בחלומותיו, שהם חומר לא יסולא בפז כשלעצמם, אך מאוד מעוות בדרך כלל על ידי כל הגורמים הנוגעים להיווצרות החלומות. שוב, הוא מייצר רעיונות, אם יתמסר ל'אסוציאציות חופשיות', שבהם נוכל לגלות רמיזות לחוויות המודחקות ולנגזרות של הרגשות המודחקים כמו גם של התגובות נגדן. ולבסוף, יש רמזים לחזרות של ההשפעות השייכות לחומר המודחק, שניתן למצוא בפעולות שמבצע המטופל, חלקן חשובות, חלקן טריוויאליות, הן בתוך המצב האנליטי והן מחוצה לו. הניסיון שלנו הראה שיחס ההעברה שמתבסס כלפי האנליטיקאי, חשוב במיוחד לטובת השחזור של קשרים רגשיים אלה. מתוך חומר גלם כזה – אם אפשר לתאר זאת כך – אנחנו צריכים להרכיב את מה שאנחנו מחפשים.'(Freud, 1938)
>>>>>>>>
במשפטים האחרונים הללו פרויד בעצם כותב מבוא לדיאלוג דרמטי ולהפעלות (Enactments) ביחסים הוא אומר טמון מידע שישמש להבניה עתידית.
הרעיונות הללו של פרויד תססו ועובדו מאה שנים ומעלה וניתן למצוא אותם, אפשר להגיד גם לראות הבניות של הבניות שלהם, בקרב תאורטיקנים מהקומה האינטרסובייקטיבית. נביא מספר דוגמאות:
>>>>>>
היינץ (Hinz, 2012) רואה בפעולת ההבניה – פעולה טיפולית בסיסית. הוא יוצא ממשפט שפרויד כתב במאמר שאנחנו עוסקים בו 'הבניות בפסיכואנליה'. המשפט הולך כך: 'הדרך שמתחילה מההבניה של האנליטיקאי (כמובן הבניה ביחס לעברו של המטופל, ק) אמורה להסתיים בהיזכרות של המטופל; אבל זה לא תמיד מגיע כל כך רחוק. די-הרבה פעמים אנחנו לא מצליחים להביא את המטופל להיזכר במה שהודחק. במקום זאת, אם האנליזה מתבצעת נכון, אנחנו מייצרים בו שכנוע (פנימי, ק) באמיתות ההבנייה, שכנוע המשיג את אותה תוצאה טיפולית כמו זיכרון שנתפס מחדש.' (Freud, 1938)
היינץ מתייחס לתופעה שבה ההבנייה לא מובילה בהכרח לזיכרון משוחזר, אלא יכולה להביא ל"שכנוע מובטח באמיתות ההבנייה", מצב שמשיג תוצאה טיפולית דומה. הוא קושר זאת למושג ההזדהות השלכתית, וללחץ פנימי לשחזור דפוסי יחסים מוקדמים, כאשר האנליטיקאי מוצא את עצמו "מסובך", ומתנהג באופן המזכיר אובייקט ראשוני, השכנוע של המטופל הופך למציאותי.
בואו נעקוב אחר טיעוניו של היינץ: איך זה קורה? איך האנליטיקאי יכול לגרום למעשה לשינוי מבני במטופל? הוא טוען: 'כאן אפשר לתת הסבר מפורט יותר כיצד יכולה להיווצר שכנוע בטוח באמיתות הבנייה: האנליטיקאי מסתבך, הוא אכן, במעשיו, מתחיל להידמות לאובייקט ראשוני, בהתנהגותו הפרשנית, או שהוא הפך זהה חלקית לאובייקט בהיבטים של התנהגותו. (אני מפנה פה את הקורא או המאזין לשתי הפגישות הקודמות על 75. דיאלוג דרמטי ו76.על הפעלה מצמיחה, ק) מה שהמטופל מדמיין באמצעות שכנוע לא מודע, הוא למעשה משהו אמיתי ובמובן זה משהו שהפך לאמת. אם האנליטיקאי יצליח לזהות עובדה זו בזמן ההווה, ה'מעשה' הזה, או הפעולה, אם הוא יכול לפחות להכיר בכך בעצמו ולספר זאת למטופל, אם הוא יכול לפרש ולהסביר למטופל את תפקידו, אזי יכולה להתפתח תובנה חיה.
במצב זה, "העברה והעברה נגדית הן זהות – אותו הדבר, בכל הנוגע לאובייקט המיועד ולמבנים ההתייחסותיים שלו ולרגשות המתואמים אליהם" (רעיון דומה לרעיון הדיאלוג הדרמטי, ק) … בדרך זו יכולה להיוולד וודאות או "שכנוע בטוח" באמיתות התיאור (ההבנייה, ק), הפרשנות וההסבר של האנליטיקאי עבור המטפל והמטופל; אולי זה קורה בפעם הראשונה בחייו של המטופל ועכשיו עם תוצאה חיובית יותר.' (Hinz, 2012)
>>>>>
תיאור מקרה קצר של בני הזוג סנדלר (Sandler & Sandler, 1992) :
' הדוגמה הבאה עשויה להבהיר את מה שאמרנו על אנליזה של קונפליקטים: מר פ', עורך דין מצליח בן 37, הגיע לטיפול בגלל מגוון תסמינים פסיכוסומטיים. לאורך השנה הראשונה של האנליזה הוא שמר על גישה קצת מנותקת וסוג של שלילה של כל מעורבות ביחסי העברה. עם זאת, בעקבות כך ששכח להגיע לפגישה הראשונה שלאחר חופשה, ניתן היה לראות כיצד הניתוק שלו בטיפול היה דרך להתגונן מפני רגשות געגועים עזים שאיימו להשפיל אותו עמוקות. הוא הצליח לקבל בהדרגה, את קיומו של היבט נצמד ותובעני של עצמו (העבודה נעזרה בניתוח של רצף חלומות ומספר 'החלקות לשון') שיכול בסופו של דבר להיות קשור לחוויות ילדותו. נראה היה… שבעקבות גירושי הוריו, נישואיה מחדש המהירים של אמו והולדת אחות, הוא הכריח את עצמו להיות עצמאי בטרם עת, כדי לשמור על הערך העצמי שלו ולקבל את אישור אביו החורג. ההיאחזות והדרישה שלו, שנסבלו על ידו עד אז, הפכו לבלתי מקובלות והיה צריך להתגונן מפניהן. עם הזמן התברר כי ההיבטים המטרידים הללו של עצמו, אשר נמנעו אך כעת ניתן היה לסבול אותם בהעברה, היו בתורם תגובה מאורגנת ומובנית לחרדות חריפות הקשורות לפרידה ולפחדים מתקיפה, ותקיפה מינית. במהלך השנתיים הבאות של האנליזה התברר כי פחדים אלו מייצגים פתרון תוך-נפשי לקונפליקטים בין משאלותיו העוינות והסדיסטיות כלפי הוריו ואחותו למחצה מחד גיסא, לבין רגשות אשם עזים על אובדן אביו מאידך גיסא. ניתנה התייחסות לחשיבות ההתנגדויות של המטופל באנליזה ולצורך לפרש אותן. יש להתייחס להתנגדויות אלו כחלק מהותי מהחומר האנליטי ועליהן להוות, אנו מאמינים, מוקד מרכזי בעבודתנו הפרשנית. אכן, אנו טוענים שהטיפול הוא בעצם ניתוח ההתנגדות לעבודה האנליטית, ויש בכך אמת רבה; מכאן נובע שאנו יכולים להתייחס לניתוח ההתנגדויות – כטיפול. מה שנגד טיפול הוא להתייחס אליהם כאל חסימה מכוונת מצד המטופל! התנגדות באנליזה משקפת את הפתרונות המאורגנים שפיתח המטופל במהלך ההתפתחות על מנת להחזיק את עצמו כשלם, ולהגן על עצמו מחוויות רגשיות כואבות ומאיימות באופן מכריע. למעשה הוויתור על פתרונות כאלה, שעבדו בעבר למרות שאולי גם גרמו לסבל, מחייב את המטופל להתמודד עם הרגשות הכואבים והמאיימים שמלכתחילה התגונן מפניהם. במקרה של מר פ', ההתנגדות לנטישת העמדה ההגנתית של עצמאות הייתה גדולה, אך הייתה זו טעות לראות זאת כהתקפה עוינת על האנליזה (למרות שבהעברה הנגדית, לעיתים חש האנליטיקאי שהוא מתרגז). נדרשו מתן אקלים מתאים של סובלנות, ופרשנויות טקטיות שהראו כבוד לצורך של המטופל לשמור על הערך העצמי שלו, כדי להביא למצב שבו יוכל לקבל את דחפי ההיאחזות ה'תינוקיים' שלו. בעקבות זאת, כשהטיפול עבר לרמה אחרת, היה צורך לנתח התנגדויות נוספות. התנגדויות מתרחשות בכאן-ועכשיו של הפגישה ותמיד מתייחסות לקונפליקט כלשהו שנמצא כרגע בליבו של המטופל. לפיכך להתנגדות יש תמיד היבט העברה (במובן הרחב של המונח). בעוד שאנו מבקשים באופן מרומז או מפורש מהמטופלים שלנו לדבר בחופשיות, זה כמובן מה שהם לא באמת יכולים לעשות, וראוי להדגיש שתמיד יש רמה מסוימת של התנגדות לתהליך האנליטי. התנגדויות עשויות להיות – ולעתים קרובות מאוד – עדינות ביותר, ודורשות מיומנות מיוחדת של האנליטיקאי באיתורן, במיוחד משום שהן עשויות ללבוש צורה של שיפור לכאורה או של התקדמות בטיפול. וכאן הפיתוי של האנליטיקאי להשתלב בהתנגדויות של המטופל הוא גדול – ובעצם להיות נגד הטיפול. המטופל עשוי להתחיל להביא שפע של חלומות, עשוי להסכים ולהיראות כמקבל את הפרשנויות של האנליטיקאי, עשוי להראות אידיאליזציה של האנליטיקאי (זו בעיה מסוימת בקרב מועמדים להכשרה פסיכואנליטית), אך בדרך כלשהי העבודה האנליטית התרחקה מהנושאים המרכזיים, ועברה לזירה פסאודו-אנליטית, המאופיינת לעתים קרובות באינטלקטואליזציה ובעבודה אנליטית שמייצרת בעצם מסך עשן שמסתיר את מה שקורה באמת, כאן-ועכשיו בפגישה.' (Sandler & Sandler, 1992)
>>>>>
בני הזוג סנדלר מציעים מערכת תאורטית חשובה סביב המונח שאנו דנים בו היום 'הבנייה'. לתפיסתם הבניות בפסיכואנליזה הן מסגרות מארגנות, שהאנליטיקאי והמטופל יוצרים יחד כדי להבין את האופן שבו המטופל מתפקד בהווה, במיוחד ביחס לעולמו הפנימי ויחסי האובייקט הפנימיים שלו. הן נבדלות משחזורים המתמקדים בעבר ההתפתחותי, אך בהחלט קשורות אליהם, ושניהם, שחזורים והבניות חיוניים ליצירת תובנה אנליטית. שימו לב גם המושג 'תובנה אנליטית', במקרה זה, סופג את המשמעות של ההבנייה: כי לא מדובר במציאת האמת אלא ביצירתה של חוויית אמת!. אביא כמה נקודות משמעותיות ביחס לגישתם:
הבעיה של המטופל היא בהווה. 'הבניות' מספקות למטופל מסגרת מאורגנת להבנת האופן שבו הוא מתפקד בהווה, הן באופן מודע והן באופן לא מודע. הן עוזרות לארגן את הידע של המטופל על עולמו הפנימי העכשווי. 'קונסטרוקציות מספקות מסגרת מאורגנת לידע של המטופל כיצד הוא מתפקד, במודע ובלא מודע, בהווה, בעוד ששחזורים (reconstructions) מספקים למטופל מימד זמני להבנתו את עצמו, פרספקטיבה התפתחותית המאפשרת לו לתפוס ולשאת את ה'ילד שבתוכו', זה שלא התקבל בעבר. הבניות ושחזורים יכולים להגיע ליצירת מסגרת התייחסות (חדשה, ק) מאורגנת לעולמו הפנימי של המטופל, לרבות לדפוסי היחסים בין העצמי למבנים שאנו מכנים אובייקטים פנימיים (Sandler, 1990a, 1990b). הבניות ושחזורים, כמו כל סוגי התובנה, עשויים במהלך הזמן לתפקד ברובם באופן לא מודע.' (Sandler & Sandler, 1992)
הבניות כאשר הן נעשות נכון ובשיתוף פעולה עם המטופל, טוען סנדלר, הן כלי רב עוצמה שיכול לשנות את האופן בו המטופל רואה את עצמו. במילים אחרות, הבניות חדשות ויעילות, ביחס לאובייקטים הפנימיים של המטופל, הן מטרת הטיפול הפסיכואנליטי, לא פחות ולא יותר.
סנדלר (Sandler, 1990) : 'תנו לי להמחיש למה אני מתכוון. מטופל מביא דיווח בטיפול שהוא הרגיש חששות כששוטר עצר את רכבו, הוא היה בטוח שעשה משהו לא בסדר, אבל השוטר רק רצה לומר לו שצריך לתקן את הפנס האחורי. המטופל גם מספר על קבלת מכתב מרשויות המס ועל הבהלה שלו לפני שפתח את המעטפה, שהייתה לו מהמחשבה על העלמות המס שהוא עלול להיות מואשם בהן, ועל העונשים שיעמדו בפניו. הוא מביא מספר דיווחים דומים, והאנליטיקאי מסוגל להראות למטופל עד כמה הוא מפחד שהוא המטפל יאשים אותו באיזה 'מעשה רע'. מחומר כגון זה, עם הנושא החוזר והברור שלו, האנליטיקאי עשוי לבנות בסופו של דבר מושג של אובייקט פנימי מאיים אשר פורץ החוצה במגוון מצבים, ולפרש זאת, בדרך כלל לאחר שהוא נצפה (כאן ועכשיו, ק) ביחסי ההעברה (ביחסים הטיפוליים, ק). יתרה מכך, אם החומר תומך בכך, האנליטיקאי עשוי לתפוס את היחס של המטופל לאובייקט הפנימי הזה לא רק כמצב שבו המטופל מרגיש מבוהל ואשמה, אלא ככזה שיש בו גם קשר סדומזוכיסטי לאובייקט (במילים אחרות ניתן גם לשחק עם ההבנייה החדשה ולראות אם היא מתאימה גם כשהיא הפוכה, ק:); באותה מידה, ייתכן שיהיה ראוי לציין כיצד רצונותיו התוקפניים של המטופל עצמו מגולמים באובייקט (הפנימי שזה עתה בנינו, ק). מעל לכל, תפיסת האנליטיקאי את האובייקט הפנימי, ואת יחסי הגומלין של המטופל איתו, חייבת להתייחס לתפקוד של אותו אובייקט פנימי בחייו הפנימיים של המטופל ובפסיכופתולוגיה שלו. … הבנייה זו היא בעלת הערך הגדול ביותר הן למטפל והן למטופל, משום שאם היא מתאימה מבחינה רגשית וגם קוגניטיבית – אם המטופל מבין זאת ומרגיש לו שזה נכון – היא הופכת לחלק מראייה מורחבת שלו את עצמו ואת עולמו הפנימי. השקפה הכרחית לפיתוחה של מה שאנו מכירים כתובנה אנליטית.' (Sandler, 1990)
נסיים באזהרה של סנדלר:
'זה טיפולי עבור האנליטיקאי להיות מודע לסכנות של להט אנליטי מופרז, ולאמונה שהכל ניתן לניתוח אם רק ניתן למצוא ולתת לו את הפרשנויות ה'נכונות'. הפיתויים לאומניפוטנטיות של האנליטיקאי, הטבועים בשיטה שלנו, מטפחים אמונה כזו, וכולנו (יחד עם המטופלים שלנו) סבלנו מכך. חשוב שהאנליטיקאי יקבל את קיומה של ליבה ספציפית בלתי ניתנת לשינוי בתוך כל מטופל – אצל חלק זה כל כך מהותי עד שזה הופך את המטופל לבלתי ניתן לטיפול, אבל זה קיים במידה מסוימת בכל מטופל אנליטי. אי זיהוי זה עלול להוביל להארכה נרחבת של (משך) הטיפול – דבר שעלינו להתייחס אליו כלא טיפולי. ציינו קודם לכן את אמונתנו כי יש לנסח פרשנויות באופן המראה כבוד לקונפליקט המתנהל בתוך נפשו של המטופל; בפרט, לתת כבוד לכוחות המגינים על המטופל ועומדים בניגוד לפנטזיית המשאלה הלא מודעת, המאיימת, הנוכחית, הדוחפת קדימה לביטוי בכאן-ועכשיו פה בטיפול. בפרשנויות שלנו עלינו להיות בהירים ככל האפשר לגבי טבעה של פנטזיית המשאלה המאיימת המוגנת מפניה, ולהבחין באופן ספציפי ככל האפשר בין ההשפעות השונות המעורבות. מעל לכל, עלינו לציין בדרך כלשהי את הערכתנו לעובדה שיש קונפליקט. לא לעשות זאת, לפרש את התוכן של מה שנמנע מבלי להצביע על הבנתו של האנליטיקאי מדוע המטופל מתגונן מפני הדחף או הפנטזיה המסוימים, הוא אנטי-טיפולי. בכך על האנליטיקאי לגלות כבוד גם לנרקיסיזם הבריא של המטופל, לתוקפנות הבריאה שלו, לרגשות הגאווה והתחרותיות שלו. האופן שבו מנוסחים פרשנויות הוא מכריע, מכיוון שההכרה בשני הצדדים של הקונפליקט של המטופל תומכת בהערכה העצמית של המטופל, ומפחיתה אשמה או חרדה, ומאפשרת לתוכן המודחק להיות נסבל יותר לתודעה. זה, יחד עם ההזדהות של המטופל עם הגישה הסובלנית של האנליטיקאי, מאפשר למה שניתן לכנות 'יחידות תובנה' להתפתח. למבנים אלה של תובנה יש חשיבות קריטית במהלך טיפול מוצלח. הם מתפקדים כפרשנויות פנימיות המפחיתות קונפליקט, ובמהלך העבודה מביאות לעיכוב של מבנים פתולוגיים. בעוד שבתחילה היישום של מבני התובנה עשוי להיות מודע, לאחר זמן מה הם הופכים אוטומטיים ובעיקר לא מודעים, הם נשארים פעילים למרות שהמטופל לא יוכל להיזכר בתובנה שרכש במהלך האנליזה שלו.'(Sandler, 1990)
לסיום, הבניות בפסיכואנליזה הן מסגרות מארגנות שהאנליטיקאי והמטופל יוצרים יחד כדי להבין את האופן שבו המטופל מתפקד בהווה, במיוחד ביחס לעולמו הפנימי ויחסי האובייקט הפנימיים שלו. הן נבדלות משחזורים המתמקדים יותר באמת היסטורית ובעבר ההתפתחותי, אך קשורות אליהם, ושתיהן חיוניות ליצירת תובנה אנליטית. גישות עכשוויות בפסיכואנליזה, שמות דגש רב יותר על רגש וחוויה. לפי גישות אלה, הטיפול הפסיכואנליטי הוא הזדמנות לשחזר אך באופן שונה את העבר. החוויה הזאת שלו ארון וגלית אטלס כינו כ'הפעלות מצמיחה' – מאפשרת חוויה של העבר – עכשיו בהווה, באופן נסבל יותר.
Blum, H. P. (2011). Reconstruction in contemporary psychoanalysis [Bookitem]. In G. Pragier, T. Bokanowski, & S. Lewkowicz (Eds.), On Freud’s “Constructions in Analysis” (1st ed., pp. 44–57). Routledge. https://doi.org/10.4324/9780429477805-5
Freud, S. (1938). Constructions in Analysis [Article]. International Journal of Psychoanalysis, 19, 377–387.
Hinz, H. (2012). Constructions in psychoanalysis: On the “assured conviction of the truth of a construction” [Article]. International Journal of Psychoanalysis, 93(5), 1266–1283. https://doi.org/10.1111/j.1745-8315.2012.00584.x
Sandler, J. (1990). On Internal Object Relations [Article]. Journal of the American Psychoanalytic Association, 38(4), 859–879. https://doi.org/10.1177/000306519003800401
Sandler, J., & Sandler, A.-M. (1992). Psychoanalytic Technique and Theory of Psychic Change [Article]. Bulletin of the Anna Freud Centre, 15(1), 35–51.
