-
התנגדות
השיח על התנגדות בפסיכואנליזה מעורר התנגדות בפני עצמו. אנחנו נמצאים בתקופה אשר בה לא מתקבל על הדעת, כך יש לי רושם, לדבר על התנגדות המטופל לטיפול. האם אין כזה דבר 'התנגדות'? אני חושב שיש. האם זה לא רלוונטי ליחסים שלי עם המטופלים שלי? לא, אני חושב שזה ממש רלוונטי.
אם כך, מדוע השיח והשימוש במונח 'התנגדות' מעורר כל כך הרבה התנגדות? אחת המחשבות שלי היא שהמטפל הדינמי כיום עושה מאמצים שלא לעורר 'התנגדות' – והוא מכוון על ידי התרבות, וגם מכוונן את עצמו לתמוך ולהיות פחות מורגש ופחות בעל קול מובחן בחדר. מדובר באידיאל מקצועי. אולי זה וויניקוט, שדיבר על היכולת להיות לבד כהישג התפתחותי, בזכות האמא שהיא סביבה ולא מורגשת? אולי זה המושג המולחם של קוהוט שביטל את החוויה 'אני' ו'אתה' ובמקומה דיבר על סלףאובגט – מותך. מצב חדש שבו אנחנו 'אחד'.
אולי זה נובע – מביון וההנחייה שלו למטפלים להגיע לשעה 'ללא זיכרון וללא תשוקה', אשר הובילה את דור המטפלים הדינמי למסלול שבו אין למטפל מטרה והוא מסתובב בחומר הקליני גם ללא תשוקה. – למען הסר ספק, אני לא חושב שלזה ביון באמת כיוון.
בשיחה היום נדבר על התנגדות סביב ההגדרות הקלאסיות – אני אנסה לאגד אמירה על המונח 'התנגדות' שתהיה פסיכואנליטית דייה, הולמת את פרויד ואת הדור הממשיך בתקופה הקלאסית (אנה פרויד ומלאני קליין) – וגם ובעיקר אנסה להעמיד תפיסה שימושית של המונח 'התנגדות'.
הגדרות המונח התנגדות
נתחיל בשלוש הגדרות של פרויד ואיתן גם נמשיך לאורך הפגישה היום:
- כל מה שמעכב את התקדמות העבודה האנליטית הוא התנגדות": זוהי הגדרתו המוקדמת והידועה ביותר של פרויד. בכתביו הקליניים המוקדמים (כמו "על תחילת הטיפול", 1913), הוא התייחס להתנגדות כאל עובדה תצפיתית גלויה — למשל המטופלת מדברת ולפתע שתיקה הקוטעת את שטף האסוציאציות החופשיות, או מטופלת מגיעה לבקש עזרה אבל מביעה התנגדות בלתי-רציונלית לפירוש.
מה אתם אומרים על הפיסקה הבאה. פרויד (1913):
'ישנם מטופלים אשר כבר מהשעות הראשונות מכינים בקפידה את הדברים שבכוונתם לומר – לכאורה כדי להבטיח ניצול טוב יותר של הזמן המוקדש לטיפול.
מה שנראה כמו ללהיטות הוא למעשה 'התנגדות'. יש להסתייג מכל הכנה מסוג זה, שכן היא משמשת אך ורק כאמצעי הגנה מפני עלייתן של מחשבות 'לא רצויות'.
גם אם המטופל מאמין בכנות רבה בכוונותיו הטובות, ההתנגדות תבוא לידי ביטוי בתוך שיטת הכנה מכוונת זו, ותדאג לכך שהחומר בעל הערך הרב ביותר לא יאמר.
עד מהרה יתברר כי המטופל מוצא דרכים נוספות למנוע מהטיפול את התכנים הנדרשים; כך למשל, הוא עשוי לשוחח מדי יום על הטיפול עם חבר קרוב, ולחשוף בפניו את כל אותן מחשבות שהיה עליו להעלות בפני הרופא. בדרך זו נוצרת בטיפול "דליפה", המאפשרת לחומר החשוב ביותר לחמוק החוצה. במצב כזה, יש מיידית להורות למטופל להתייחס לטיפול כעניין פרטי בינו לבין המטפל, ולהימנע מלשתף אחרים בפרטים, יהיו קרובים אליו ככל שיהיו, או סקרנים ככל שיהיו' (Freud, 1913)
>>>>
יש פה כמה רעיונות שאולי כדאי לחדד: ההתנגדות נמצאת במקום שבו כבר מתחיל הטיפול. היא אפילו יכולה לנהל את המטופל במהלך חייו שבין הפגישות. ההתנגדות מתבטאת בחוסר דיבור משמעותי. אבל אני רוצה דווקא להתמקד בהערה שהטיפול הוא עניין פרטי בין המטפל למטופל. פרויד מבקש ליצור עם המטופל מעין תא ווידוי פרטי – ומעודד אותו דווקא לעצור את הקשר הוורבלי עם הסביבה הקרובה לו.
נדמה לי שפה מופיעה 'התנגדות' חדשה שמקורה דווקא במטפל ובקליניקה כמרחב סגור ופרטי.
- התנגדות היא זיכרון לא נעים שמונע חשיבה אבל מוליך לפעולה. (acting out) בראשית דרכו (בתקופת השימוש בהנחת היד על המצח), פרויד תיאר התנגדות כהסתרה מודעת של חומר אסוציאטיבי, כאשר מטופלים זכרו אבל נמנעו מלבטא מחשבות בטענה שהן זניחות או חסרות חשיבות, והבחין בינה לבין מנגנון ההגנה שנתפס אז כלא-מודע.
בהמשך הדרך 1914 (Freud, 1914) – במאמר מכונן: 'זוכרים, משחזרים ומעבדים (עוד המלצות לגבי הטכניקה הפסיכואנליטית)' סימן נקודת מפנה, שבה גילוי "כפיית החזרה" שם קץ לאשליה, שמספיק לפרש למטופל את הגורם לסבל שלו, ולצפות שהוא ייקח את התובנה הזאת איתו החוצה להמשך חייו: פרויד הודה כי עצם מתן השם להתנגדות עדיין לא גרם לה להיעלם באופן מיידי. עד אז, הטכניקה האנליטית התיימרה להיות אמנות של פרשנות, שהתמקדה בראש ובראשונה בזיהוי ההתנגדויות ובהבאתן לידיעת המטופל.
כעת, הופיעה ההגדרה הטכנית המזוהה כיום עם הפסיכואנליטיקאים הקלאסיים:
מתוך ההבנה כי מדובר בתהליך מתמשך עם התקדמויות ונסיגות, הוא מסביר ש"ככל שההתנגדות גדולה יותר, כך יחליף ה'אקטינג-אאוט' (חזרה על דפוסים) את הזיכרון במידה רבה יותר" (עמ' 151).
כך הכיר פרויד בחשיבותו של תהליך ה"עיבוד" (working through): "יש להעניק למטופל זמן כדי להכיר לעומק את ההתנגדות שנחשפה בפניו, לעבד אותה ולהתגבר עליה – וזאת על ידי המשך העבודה האנליטית, חרף ההתנגדות, ובהתאם לכלל היסוד של האנליזה" (עמ' 155). פרויד שב והדגיש כי דווקא עיבוד ההתנגדויות הוא המעניק למטופל את הסיכוי הגדול ביותר לשינוי.
דגש נוסף, דווקא פירוש ההתנגדויות הבינאישיות ביחסי ההעברה, הוא שיקנה למטופל ביטחון לשחרר זיכרונות עמוקים.
לסיכום האופן השני של ההתנגדות, אגיד שיש מחשבות או זיכרונות מאירועים שהמטופל זוכר אבל לא אומר. כי הוא רוצה לשמור או לכוון את היחסים עם המטפל. אנחנו נראה מקרה כזה בהמשך.
- וזה ההגדרה היותר קיצונית של פרויד ביחס לטבעיות המונח 'התנגדות'. מנגנון ההתנגדות חיוני להגנה על השפיות ול'אריזה' של אישיות מובחנת: פרויד מסביר כי במהלך ההתפתחות, כאשר דחפים יצריים מוקדמים נחסמים ואינם מורשים לקבל סיפוק ישיר, מייצרים מסלולים חדשים ומטרות חלופיות.
דחפים מוסתים אלו, שעוברים סובלימציה או שינוי יעד, מתגבשים בתוך האני ומהווים את תכונות האופי (character-traits) של האדם. כלומר, תכונות האופי הן המבנים הנפשיים שנוצרו מלכתחילה כדי לבלום ולהתמיר את היצרים המקוריים. (Freud, 1940)
ועכשיו לציטוט קיצוני משהו:
' התגברות על התנגדויות היא החלק בעבודתנו הדורש את מירב הזמן והמאמץ. אך הדבר כדאי, שכן הוא מוביל לשינוי (מבני, ק) רצוי באני (האגו), אשר יישמר ללא קשר לגורל ההעברה (הטרנספרנס) ויוסיף להתקיים לאורך חייו של המטופל.
במקביל, פעלנו לביטול השינויים שנוצרו בהשפעת הלא-מודע; שכן בכל פעם שעלה בידינו לזהות את תוצריו של הלא-מודע בתוך האני, הפנינו את תשומת ליבו למקורם הבלתי-לגיטימי ודחקנו באני לסלקם. יש לזכור כי אחד התנאים המהותיים ב"ברית הסיוע" שלנו היה, ששינויים מסוג זה באני – הנובעים מחדירתם של יסודות לא-מודעים – לא יחרגו מעבר למידה מסוימת. '(Freud, 1940)
(פרויד החל לכתוב את החיבור בווינה באביב 1938, בזמן שחיכה לאישורי היציאה מאוסטריה לאחר סיפוחה לגרמניה הנאצית. הוא המשיך בכתיבה לאחר שהגיע ללונדון, ועד ספטמבר 1938 השלים כשלושה רבעים מהתוכנית המקורית של הספר. הפרק האחרון לא הגיע לידי סיום בשל מותו של פרויד מסרטן הלסת)
בהגדרה השלישית שכרגע הבאתי, הפסיכואנליזה מתוארת כשינוי מבנה האישיות של המטופל במידה ומבינים שהאופי הוא אוסף של התנגדויות ופשרות של האגו.
הרעיון הזה מתפתח בתוך פסיכולוגית האני.
רוי שייפר (Schafer, 1973), ממשיך את הקו הזה של פרויד. הוא מציע להמשיג מחדש את ההתנגדות מעבר לטרמינולוגיה השלילית והשיפוטית הרווחת, ומדגיש כי לצד היבטיה המעכבים את הטיפול, ההתנגדות מהווה גם אישוש חיובי (affirmation) ופעולה בונה של האדם השלם.
לשיטתו, ניתוח ההתנגדות אינו רק חקירה של מה שהמטופל "נגדו", אלא חשיפה של מה שהוא בעדו ומה שהוא פועל למענו או לכיוונו, באופן אקטיבי, במטרה להשיג ולאשש:
'שמירה על אוטונומיה ועל גבולות העצמי, הגנה על הערך העצמי והגאווה האישית, ביסוס נפרדות ואינדיבידואציה מול סכנת התמזגות מציפה (בייחוד מול דמות האם הארכאית), ו"אחיזה בשפיות" (hanging on to sanity) ובאיזון הרגשי לנוכח סכנות פנימיות וחיצוניות.
בהקשר זה, מרי והתנגדות – גם מול המטפל – אינם רק מעצור, אלא משמשים כ"מכשיר לצמיחה" ולהגנה על הזהות האישית, והעבודה האנליטית המלאה חייבת לפענח ולהעריך את המטרות החיוביות והמשמעויות הללו של פעולת ההתנגדות'. (Schafer, 1973)
סטרבה, (Sterba, 1940) מתחיל את המאמר במשפט זה: 'בנוסף לפירוש תכני הלא-מודע, חלק ניכר מהעבודה באנליזה טיפולית מוקדש לפירוש ההתנגדויות ומיסוסן.
רק באמצעות מיסוס ההתנגדויות ניתן לפרש את תכני הלא-מודע ולשחזר את העבר.'
סטרבה נותר פה סדר עדיפויות או קדימויות קודם ממוססים את ההתנגדות. הוא מייד יהיה יותר מדוייק ויכוון להתנגדויות העברה, ולאחר מכן יעלה חומר לא מודע שגם אותו יש לפרש.
מהן ההתנגדויות הללו? איפה הן ממוקמות? למשל האם הן בתוך המטופל? או בינו לבין המטפל? ומה משמעותן במבנה הנפשי ובחוויית החיים של המטופל? אלו תהיינה שאלות הבסיס שתלוונה את השיחה היום.
תאור מקרה
הוא כותב:
'המטופל בן עשרים ושבע, פקיד בנק, כאשר החל הטיפול האנליטי, הוא היה מחוסר עבודה. הוא ביקש לקבל טיפול בגין דיכאון, חוסר פעילות כללי, וכאבי ראש, שהיו לעיתים מכאיבים מאוד. עם זאת, התסמינים העיקריים היו קשיים באכילה, אשר הובילו לירידה ניכרת במשקל. הוא נאלץ ללעוס כל ביס מזון במשך זמן רב; בשר סיבי וקליפות פירות, הוא נאלץ לירוק החוצה, שכן כאשר ניסה לבלוע אותם, אחזה בו אימה שמא הוא עומד להיחנק.
יותר משנה, טרם תחילת הטיפול הוא חי רק מחלב ושוקולד. בתקופה הזאת אביו חלה ומת.
במקביל, התפתחה אצלו הפרעה מינית בצורה של שפיכה מוקדמת . המטופל סבל לעיתים קרובות מעצירות, וכן מגרד בפי הטבעת מאז התפרצות הנוירוזה שלו.
מבחינת מבנה אישיותו, השתייך המטופל לקבוצת בעלי האישיות הפסיבית-נשית; הוא היה כנוע מאוד, צייתן ביותר כלפי כולם, וחש פחד עז שמא יפגע במישהו. הוא היה פחדן באופן קיצוני; עם זאת, לעיתים – אם כי לא לעיתים קרובות – היה נתקף התפרצות של שנאה עיוורת כלפי אנשים שמהם פחד, ובמיוחד כלפי ממונים עליו, אך זאת רק בהיעדרם של אותם אנשים. בעת התקפי זעם ושנאה אלו, כשהוא נמצא במרחק בטוח מהאדם שגרם למורת רוחו, היה המטופל מבטא את רגשותיו בצורה אלימה ביותר; אך בפעם הבאה שפגש באותו אדם, היה שב ומתנהג בכניעות ובענווה כפי שנהג תמיד.'
עכשיו אני מעוניין לקורא את הטקסט הזה של סטרבה שוב מזווית קצת שונה:
אני רוצה לזכור שלמטופל יש דחפים ותשוקות ולא רק בעיות.
אני רוצה גם להזכיר את שלושת ההגדרות של פרויד. בקצרה: 1. התנגדות מעכבת את הדיבור ושטף הטסוציאציות ולכן מעכבת את העבודה האנליטית. 2. המטופל בולם בעצמו דברים שהוא היה רוצה לבטא אבל חושש לפגוע ביחסים. 3. ההתנגדות אורזת ומגדירה את האישיות באופן מסויים
אז המטופל של ריצארד מגיע לטיפול ומתלונן, הוא מדבר על קושי. המטופל מודאג ועצוב.
הוא מובטל אולי זאת בעצם ההתנגדות הראשונה שמופיעה בטקסט. עולם התעסוקה כרגע לא מאפשר לבחור בן עשרים ושבע לעבוד. הוא סובל מדיכאון ומערך עצמי נמוך – גם פה יש התנגדות אבל פנימית הוא צריך ללעוס והוא מתקשה לבלוע לפעמים צריך אפילו לירוק. הוא יורד במשקל. שוב התנגדות – והפעם גופנית. הוא גם סובל משפיכה מוקדמת שהיא סוג של התנגדות גופנית למשגל מתמשך.
ועצירות – גם היא התנגדות למערכת העיכול.
כל התסמינים הללו הם מנגנונים שהנפש של הבחור הצעיר פיתחה מול חרדות.
מאיפה ומתי החרדות הללו צמחו – הם צמחו בקשר המשפחתי מול האב והאם. ההנחה הקלאסית היא שלא יכול להיות אחרת. יותר מכך, הוא יתנגד לחקירה, כאשר ננסה לברר את האירועים הללו שגרמו למטופל פחד מלבלוע ולהיחנק, פחד מלהתענג ממין באופן מתמשך ורגוע, לפחד ליזום ולפעול ולהיות אדם אקטיבי, לבלום את ההתענגות משחרור של פעולת המעי – כאשר אם כן ננסה לברר את הדבר עם המטופל הוא יתנגד – כי היחסים ישתחזרו – גם התשוקות וגם הסכנות יתעצמו – אפילו רק כי נזמין אותו לדבר ולספר לנו ולחשוב איתנו.
שימו לב – לטקסט של סטרבה אשר אין לחשוד בו שהוא שייך לקומה הבינאישית: '. הוא היה פחדן באופן קיצוני; עם זאת, לעיתים – אם כי לא לעיתים קרובות – היה נתקף התפרצות של שנאה עיוורת כלפי אנשים שמהם פחד, ובמיוחד כלפי ממונים עליו, אך זאת רק בהיעדרם של אותם אנשים. בעת התקפי זעם ושנאה אלו, כשהוא נמצא במרחק בטוח מהאדם שגרם למורת רוחו, היה המטופל מבטא את רגשותיו בצורה אלימה ביותר; אך בפעם הבאה שפגש באותו אדם, היה שב ומתנהג בכניעות ובענווה כפי שנהג תמיד '(Sterba, 1940)
המטופל לא רק הרגיש בקונפליקט מול האנשים בסביבתו הוא גם עצר את עצמו מלהתקרב, להתעמת ולהתבטא. כל זה היה נוכח גם בקשר עם סטרבה
וזו נקודה חשובה – מה שנוצר בחיים בילדות שעוד מעט נפרט לגביה, השתחזר בדפוס החיים של הגבר הצעיר הזה, והשתחזר גם בטיפול – יש תנועה כמו של מטוטלת בין החוויה בסביבה האנושית המיידית למבנה הנפשי וחוזר חללילה מהמבנה הנפשי לסביבה האנושית ולחוויה בתוכה.
עכשיו מופיע פחד מהאנליטיקאי, תשוקה לאנליטיקאי, וחסימה בזרם החשיבה מולו ובנוכחותו של האנליטיקאי.
במילים של סטרבה: 'ניתוח המרכיב הליבידינלי של הסימפטום הוביל אותנו בחזרה לתצפית מילדותו, בהיותו כבן ארבע. האב נהג לדחוף בעצמו, בכוח, מזון אל תוך גרונן של אווזות שהיו שייכות למשפחה. באחת הפעמים נכח הילד הקטן בעת שאווזה אחת נחנקה בידיו של אביו במהלך תהליך אכזרי זה. בכל הנוגע לחרדה מפני חנק בעת אכילת מזון מוצק, ניכר כי חרדת הסירוס שלו הוסטה אל האזור האוראלי – וזאת כתוצאה מכך שהציב את עצמו בעמדה נשית פסיבית, מתוך הזדהות עם האווזה (האם) שנחנקה. '(Sterba, 1940)
המטופל פיתח שנאה ופחד משולבים וחבויים כלפי אביו ואימץ התנהגות פאסיבית כמו של אימו.
בהמשך תיאור המקרה – החל מגיל חמש עשרה המטופל נהג לאונן כדי להרגע כאשר הוא מפנטז על אימו, באחד המקרים חלה בשפעת סבל מכאבי ראש ולמחרת אביו קיבל התקף אפילפטי – הרצף הזה יצר אצלו אשמה כבדה כאילו התממשו משאלות רצח האב שלו.
עוד טקסט של שטרבה – בגוון של יחסי העברה:
'יום אחד, לאחר שהתפרץ שוב נגד הקפיטליזם ובזעמו הביע את הדעה שמצב העניינים לא ישתפר אלא אם כן ייתלו מאתיים מנהלי חברות, חלם המטופל את החלום הבא: האנליטיקאי עומד לצד שולחן הכתיבה שלו. הוא מקבל במהירות ומסלק מטופל אחר מטופל, כשהוא מדבר איתם בשפה הצ'כית. הוא מרוויח כסף רב. המטופל זיהה את שולחן הכתיבה כשולחנו של המנהל הקודם שלו. הוא תמיד שנא את העם הצ'כי, ושמי שלי הוא ממוצא צ'כי.
עבור המטופל, הקפיטליסט משמש כתחליף לאביו; שכן האב החזיק בכסף שהמטופל נאלץ לגנוב כדי לפקוד זונות (המייצגות את האם). במקרה זה, הכסף נושא את המשמעות הטיפוסית של הפין – כלומר, את כוחו המיני (הפוטנציה) של האב.
חלום שחלם המטופל בשלב מאוחר יותר של האנליזה אישר באופן בולט ביותר את המשמעות הסמלית הזו של כסף וסחורות. בעקבות התפרצות שבה העז להעליב את האנליטיקאי באופן גלוי למדי, הוא חלם ששוטר נוהג בו בגסות רבה. למחרת, בחלום, הוא הגיע לאותו מקום כדי למסור סחורה; וכאשר הגיש את הסחורה מתוך מזוודת הדוגמיות שלו, ראה שכל הפריטים הם איברי מין זכריים. חלום זה משקף את התפתחות אופיו הנשי-הפסיבי.
המטופל היה מסוגל לאמץ גישה כנועה – גישה שאפשרה לו לסלק כל ביטוי ישיר של שנאה – כיוון שגישה זו העניקה לו סיפוק ליבידינלי. סיפוק זה הושג בעבר באמצעות כניעה נשית-פסיבית לאביו, וחוויה זו התעוררה מחדש במסגרת ההעברה (טרנספרנס). '(Sterba, 1940)
סטרבה מדווח כי לאחר שנתיים המטופל השתחרר מהטיפול ללא כל הסימפטומים מהם סבל. זאת בזכות פירושים חוזרים ונשנים לסגנונות ההתנגדות שלו
האנליטיקאי משקף ומסביר למטופל כי ההתנהגות והחרדה שלו כלפי המטפל הן העתקה לא-מודעת של היחסים והשנאה כלפי האב ממהלך הילדות, וכי העתקה זו מופעלת כדי לחסום את התקדמות הטיפול ולהימנע מזיכרון ישיר וגלוי
באמצעות הפירושים, האנליטיקאי מפריד בין החלק הרציונלי-מתפקד באגו של המטופל שבוחן ומעריך את המציאות, לבין החלק שמנוהל על ידי הדחפים הלא-מודעים או מופעל כדי להדחיקם ולעורר חרדה
המטפל משתמש בלשון 'אנחנו' – האנליטיקאי יוזם ומעודד הזדהות במטרה לתמוך בחלק הבריא של האגו:
סטרבה: '.. ההזמנה להזדהות זו מגיעה מצד האנליטיקאי. כבר מתחילת הטיפול, האנליטיקאי משמיע הערות בנוגע לעבודה המשותפת שעליהם לבצע במהלך הטיפול. ביטויים רבים שבהם משתמש האנליטיקאי – כגון "הבה ניזכר במה שחלמת, חשבת או עשית שם" – טומנים בחובם הזמנה להזדהות עמו; הזדהות המשתמעת בכל פעם שהאנליטיקאי משתמש במילה "אנחנו" כדי להתייחס למטופל ולעצמו. הזדהות זו עם האנליטיקאי מבוססת, בראש ובראשונה, על רצונו של המטופל להחלים, ובמידה שנייה – על ההעברה החיובית. האחרונה ממלאת את התפקיד המשמעותי ביותר.'(Sterba, 1940)
וכל הפירושים הללו צריכים להיאמר שוב ושוב מכל מיני זוויות ובכל מיני מצבים – לזה קוראים 'עיבוד'
סיכום
ההתנגדות עברה דרך ארוכה: מ"תקלה טכנית" ומכשול שיש להכניעו, להבנה שהיא הביטוי העמוק ביותר של מבנה הנפש, ההגנות והאוטונומיה של המטופל. עבודה יעילה עם התנגדות אינה דורשת כפייה או שכנוע, אלא דווקא שותפות, גמישות טכנית, והבנה רחבה של האדם במערכות היחסים שבתוכן הוא חי. יש לנסות, לפי התאוריה הקלאסית לתמוך ולהעצים את החלק הרציונלי – בגלל שהקונפליקט בין הדחף לדמויות האהבה הראשונות: אבא ואמא, יצרו אצל המטופל עיוות בדמות של דיכאון, חרדה, חוסר תפקוד.
ברור שתופיע התנגדות. כנראה היא התחילה בצדק, במהלך תחילת החיים ומשתחזרת כל הזמן: על ידי ריק באסוציאציות, או חשיבה ו'אי-ביטוי' שלה – או אופי נוקשה שמקנה חיים של סבל .
Freud, S. (1913). On Beginning the Treatment. In The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud 12: (Vol. 12, Number 12, pp. 121-144-).
Freud, S. (1914). Remembering, Repeating and Working-Through (Further Recommendations on the Technique of Psycho-Analysis II). In The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud (Vol. 12, pp. 145–156). https://pep-web.org/terms
Freud, S. (1940). An outline of psycho-analysis. SE.
Schafer, R. (1973). The Idea of Resistance [Article]. International Journal of Psychoanalysis, 54, 259–285.