1. מרחב

חלל אינסופי, מרחב אשר בו אין מקום ברור או שניתן לזהות. ריקנות מוחלטת וחוסר משמעות מתמשך – האם נוכל לדמיין את עצמנו במצב כזה? ככל הנראה שלא. אנחנו לא יכולים להגדיר את עצמנו ביקום ריק לחלוטין ממקומות. רק הרעיון של חלל חסר גבולות עלול לעורר בנו חרדה אפוקליפטית. כשאנחנו אבודים איפשהו בעולם, כשאנחנו 'בחוץ' ואנחנו לא מוצאים מקום לישון בו, או כשאנחנו מוצאים את עצמנו חסרי בית, אנחנו חווים 'פאניקת מקום'. אלה הן חוויות של "להיות בשום מקום" ו "ללכת לאיבוד" – כנראה חוויות בלתי נסבלות המאופיינות על ידי דיסאוריינטציה, געגועים, דיכאון, ו'אין' (קייסי, 1993).
'בית' הוא הביטוי הבסיסי של כל המקומות אשר נבדלו מן החלל האינסופי. זהו הבסיס, המקום שבו אנו מטעינים במשמעויות רגשיות וקוגניטיביות. מקום שאותו אנו מכתירים כמרכז העולם הסובייקטיבי שלנו, אתר ההזדהות.
איננו מסוגלים לנוע קדימה, אחורנית, ימינה או שמאלה, ללכת דרומה או צפונה וכן הלאה, אלא אם כן אנו מציינים (או בונים) נקודת התייחסות. 'בית' הוא נקודת ההתייחסות והשייכות הראשונה והבסיסית – המשבצת הראשונה, המטען, האתר המרכזי הנותן משמעות לביטויים: 'הולך' ו'חוזר '. הבית הוא המקור התרבותי, הוא מרחב המשפחה וכור ההיתוך הן מבחינה פיזית והן פסיכולוגית. כמקור ועריסה של היסטוריה אישית ונרטיב יש בו בהכרח סממנים של אובדן וגעגועים (Seiden, 2009).

2. שליטה

אבל מה הופך מקום להיות – "בית"?
בבית יש כמה סגולות מיוחדות וחיוניות: ראשית, זהו מקום של זהות ושייכות. המקום הזה יכול להיות 'הבית שלי' או 'ביתו', אך לעולם לא יוכל להיות 'בית' בלבד – מקום סתמי לא מזוהה ושייך. הבית תמיד פרטי. שנית, הבית הוא מקום השגרה והמוכר. אנחנו רגילים למרחבים שלו, למראות, לריח לנימוסים ולטקסים המתקיימים בו. המגע שלנו עם הבית הוא יותר 'לא מודע' מאשר במקומות אחרים שבהם אנו ערניים יותר. בסופו של דבר, בסופו של יום, זה המקום שבו אנחנו הולכים לשכב ואמורים להיות מסוגלים לעצום את העיניים להירגע ולישון. זה מקום שבו אנחנו צריכים להרגיש בטוחים, אחרת יש שאלה אם המקום הזה יכול להיחשב "הבית שלנו" (לצערנו, אנשים רבים בגילאים, מינים, לאומים ומעמדות חברתיים שונים – יותר מאשר אנו מוכנים להודות – אינם חווים באופן עמוק דיו" חוויית הבית" או אפילו יכולים להיחשב" חסרי בית". זאת למרות שהם חוזרים באופן קבוע לאותו מקום וישנים באותה המיטה). התכונות האלה של הבית, יציבותו, המשכיותו ומוכרותו, נוטים לחוות את "הבית" ברקע של המודע שלנו, מקום ברור מאליו ונעלם מהעין. כמו אוויר, אנו שמים לב לבית רק כאשר הוא חסר. לבסוף, הבית הוא מקום של שליטה ופרטיות (כפי שציינתי קודם). הבית יכול להיות מוגדר ככזה רק כאשר אנו שולטים בפתחים שלו: בדלתות ובחלונות.
אם אנחנו לא יכולים לשלוט על הדלתות או על שערי המקום, אם אנחנו לא יכולים לצאת החוצה כרצוננו, או לא יכולים למנוע מאחרים להיכנס, כנראה שהמקום הזה לא "בית". אותו הדבר עם החלונות והיכולת שלנו להחליט מה וכמה להציג או להסתיר מעינו של ה'אחר'.

באותו אופן, 'בית' הוא 'אנטי-טבע'. זה מקלט מן הטבע, מהחום או הקור, מאורות או מחושך, מרוח, מגשם, מבעלי חיים וכן הלאה. שוב, הבית הוא סמל של שליטה אנושית מול ה'טבע'.
הפסיכואנליזה כמעט ולא התייחסה ל"בית" כמושג מובחן, אבל בהחלט לא הרחיקה לכת מה"בית" וכוח הכבידה שלו ניכר בכתביה. אנו, פסיכואנליטיקאים, באופן אוטומטי, ובכל אסכולה, מכוונים לחוש ולחזות את הצבעים, הריחות, המקצבים, והצלילים של הבית – בית המקור של המטופל. חלקנו אפילו יגידו שאנחנו שותפים בבניית בתים חדשים עם כל מטופל. כל הענפים הפסיכואנליטיים יסכימו על שני דברים: א. חשיבותן של חוויות 'בית' בעבר כמקור ומבנה בסיסי של האישיות (העברה). ו ב. הבית כצביר של חוויות ודמויות המעצבות את יחסינו לחיים ולסביבות (הפיזיות והאנושיות). אני מדבר על: שייכות, בטחון עצמי, כשירות חברתית ושליטה, כחוויות בסיסיות שיש לקוות שנרכשו בבית המוצא והועברו ממנו למצבים, ליחסים חדשים ולסביבות חדשות.

3. אנחנו

אבל לתאר את הבית רק מתוך החלקים הפנימיים שלו, יהיה לפספס חלק חשוב לא פחות. הבית הוא אתר של פיצולים והשלכות. בכל פעם שאנחנו סוגרים את הדלת, אנו משאירים (משהו / מישהו) בחוץ, כשאנחנו סוגרים את החלון אנחנו מתעלמים או מסתתרים. תפיסה זו של 'אנחנו' נרכשת במחיר ה'הזרה' של האחר. הביטחון הביתי מושג על ידי השלכה פסיכולוגית אלימות ותוקפנות על "האחר", תחושת ההישג על ידי שמירת "האחר" הרחק מחוץ למעלותיו של הבית. אנחנו רואים את זה ברמה המשפחתית, ואנו רואים את זה במישור הפוליטי שבו גבולותינו מבוצרים כדי להגן על המולדת.

אם נחזור התחלה – התבייתות היא אנושית. אני בקושי יכולה לדמיין מישהו שאינו יליד של בית במובן זה או אחר. אפילו הומלסים-חסרי בית נוטים גם הם ליצור בועה פרטית, או שטח קטן "שלי". כך גם כל אחד מאיתנו.
אני מציע, באותו כיוון לבדוק את פעולות הביות שלנו, היכן ה'בית' שלנו מלווה בפיצולים ובהשלכות – מתי זהו מקום אשר בו אנו מגדירים בני אדם כ'אחרים' ודוחים אנשים באמצעות שיח מקצועי, תעודות אקדמיות, שפות אקדמיות ועוד סוגים שונים של "אנחנו". מתי אנחנו עושים הפרדות ושיפוטים של מצבים נפשיים כגרועים יותר, כנמוכים או גבוהים יותר וכעמוקים או רדודים. אני מציע שבכל מקום אשר נזהה אותו כ'בית', נוכל לבדוק האם אותו 'בית' נבנה במחיר של הזרת ה'אחר' אותו אנו מדירים.

מקורות:

Casey, E. S. (1993). Getting beck into place. Toward a renewed understanding of the place-world. Bloomington & Indianapolis : Indiana university press.

Heidegger, M. (1997). Bulding, dwelling, thinking. In N. Leach, Rethinking architecture. A reader in cultural theory (pp. 100-124). Lon: Routledge.

Seiden, H. M. (2009). On the longing for home. Psychoanalytic Psychology, 26(2), 191–205.