מידי שבוע אני מביא פיסות תיאוריה – אבל אני מאוד משתדל, להתרכז בסיטואציות טיפוליות שהן כאן ועכשיו 2024.
הרבה מטופלים מגיעים עם האמירה 'אני חייב', 'אני צריך', 'אני יודע שאני אמור'. נשמור על הדמויות הללו בראשנו וניגש לתיאוריה הפסיכוסקסואלית של פרויד, ולמישהי שקראה עליו תגר – קארן הורניי. וגם נקרא מקרה קצר ברוח העמדה הזאת. אני מוצא את הדיבור והחשיבה על מטופלות שבאות עם תלונה וסימפטום – תוך כדי חשיבה על תקופת החביון והתיאוריה של הורניי – כמאוד יעילים ויומיומיים בקליניקה.
++++
פרויד (Freud, 1926) בחיבור ידוע עכבה סימפטום וחרדה:
נראה כי המשימה העיקרית בתקופת החביון, היא להדוף את הפיתוי לאונן. מאבק זה, (המאבק לא לאונן, לא לדחוף לסיפוק עצמי, ראו פגישתנו הקודמת על אומניפוטנציה בשלב הפאלי, ק) מייצר סדרה של סימפטומים המופיעים בצורה אופיינית ושונה מאוד אצל אנשים שונים, ובאופן כללי יש להם אופי של טקסיות. חבל מאוד שאיש עדיין לא אסף אותם וניתח אותם באופן שיטתי. בהיותם התוצרים המוקדמים ביותר של הנוירוזה, הם יכולים בצורה הטובה ביותר לשפוך אור על המנגנונים המופעלים בהיווצרות הסימפטומים שלה. הם כבר מציגים את המאפיינים שיופיעו בצורה כה הרסנית במידה ותופיע מחלה (פסיכולוגית) קשה. הם נוטים להיקשר לפעילויות (שאחר כך יתבצעו כמעט אוטומטית) כמו ללכת לישון, להתקלח, להתלבש ולהסתובב; והם נוטים גם לחזרתיות ולבזבוז זמן. מדוע זה צריך להיות כך? כרגע כלל לא ברור; אבל סובלימציה של רכיבים אנאלי-אירוטיים ממלאת בה תפקיד שאין לטעות בו. (Freud, 1926)
++++
מה פרויד אומר? חרדה, דיכאון, הפרעת אישיות, הפרעת אכילה, דימוי עצמי, לא מממש את הפוטנציאל שלו, אובססיבית, התמכרות – כל דבר שתקראו לו סימפטום, הוא למעשה חסימה של אנרגיה מינית. והתקופה הזאת 'חביון' – היא כל כולה חסימה של אנרגיה מינית. לכן, היא חשובה. היא המקור ליצירת הסימפטומים. אם נלך עם המטופלים שלנו לשם, נזהה איך הסימפטום בו אנו מטפלים נולד. זה ביחס לחיבור עכבה, סימפטום וחרדה, יש תרגום הדוק ומצויין של ערן רולניק בהוצאת רסלינג, ומי שיקנה את הספר גם יקבל בונוס מאמר מופת של ערן רולניק 'בשבח החרדה' שסוקר את התפתחות הרעיונות של פרויד וממשיכיו בנוגע לחרדה.
++++
קארן הורניי (Horney, 1945) 'בניגוד לפרויד, המסקנה שאני הגעתי אליה היא שפרויד טעה שהדחפים מין ומוות משותפים לאנשים בריאים ולאנשים נוירוטיים. 'המושגים שאני הגעתי אליהם בעניין זה היו, בקצרה, שקיימים דחפים כפייתיים, שהם ייחודיים לנוירוטיים; הם נוצרים מרגשות של בידוד (isolation), חוסר אונים, פחד ועוינות, והם מייצגים דרכי התמודדות עם העולם למרות רגשות (שליליים, ק) אלו; הם מכוונים בעיקר לא לשביעות רצון – אלא (דווקא, ק) לבטיחות; האופי הכפייתי שלהם נובע מהחרדה האורבת מאחוריהם. שניים מהדחפים הללו – הכמיהה הנוירוטית לחיבה ולכוח – בלטו בתחילה, לשמחתי, והוצגו בפירוט ב"אישיות הנוירוטית" (ספר קודם של הורניי, משנת 1937)'.
+++
כותרת הספר של קארן הורניי שאני קורא ממנו היא: "הקונפליקטים הפנימיים שלנו – תאוריה קונסטרוקטיביסטית של נוירוזה". כמובן שנוכל רק לטעום מעט ממנו. אבל בכל זאת הייתי רוצה שנגיד משהו על שלושת הנחות המוצא שלו: 1. הקונפליקטים הפנימיים נובעים מפחד. (לא מרצון – מפחד, ק) 2. הם נוצרים ופועלים ביחס לאנשים בסביבה: משפחה, כיתה, קהילה. וזו הסיבה גם שהבאתי את הורניי למפגש שעוסק בתקופת החביון. 3. ניתן לרפא אותם בטיפול. שוב אתן להורניי לדבר בעד עצמה:
+++++
קארן הורניי(Horney, 1945) ' מדוע בכל זאת אני קוראת לתיאוריה שלי בונה (constructive)? אני קוראת לה 'בונה' כי היא מאפשרת לנו לראשונה להתמודד ולפתור חוסר תקווה נוירוטי.
אני קוראת לה בונה יותר מכל, משום שלמרות ההכרה שלי בחומרת ההיסתבכויות של הנוירוטיים (תסביכים, ק), היא מאפשרת לא רק למתן את הקונפליקטים הבסיסיים, (מייד נדבר עליהם, ק) אלא לפתור אותם בפועל, וכך מאפשרת לנו לעבוד לקראת אינטגרציה אמיתית של האישיות. לא ניתן לפתור קונפליקטים נוירוטיים על ידי החלטה רציונלית. (פה היא מדברת כנגד מודל התובנה: 'שהמטופל יבין' – אינסייט, ק), ניסיונותיו של הנוירוטי למצוא פתרון אינם רק חסרי תועלת אלא (אפילו) מזיקים. אבל קונפליקטים אלה, כן יכולים להיפתר על ידי שינוי התנאים בתוך האישיות שהביאו אותם (את הקונפליקטים, ק) להיות. כל עבודה אנליטית שנעשתה היטב, משנה את התנאים הללו, בכך שהיא הופכת את האדם לפחות חסר אונים, פחות מפחד, פחות עוין ופחות מנוכר לעצמו ולאחרים. (שימו לב לארבעת האלמנטים הללו: לפחות חסר אונים, פחות מפחד, פחות עוין ופחות מנוכר לעצמו ולאחרים, ק) הורניי ממשיכה:
הפסימיות של פרויד, בכל הנוגע לנוירוזות ולטיפול בהן נבעה מחוסר האמונה העמוקה שלו בטוב האדם ובצמיחה האנושית. האדם, כך הוא הניח, נידון לסבול או להרוס. באינסטינקטים שמניעים את האדם, (לדעת פרויד, ק) אפשר רק לשלוט, או במקרה הטוב "לעדן" (היא כותבת "לעדן" במירכאות, ק). האמונה שלי (ממשיכה הרוניי, ק) היא שלאדם יש את היכולת וגם את הרצון לפתח את הפוטנציאלים שלו ולהפוך לבן אדם הגון, ושאלה מתדרדרים אם מערכת היחסים שלו עם הזולת ומכאן ביחס לעצמו פגועה וממשיכה להיות נפגעת. אני מאמינה שהאדם יכול להשתנות ולהמשיך להשתנות כל עוד הוא חי. והאמונה הזו (שלי, ק) גדלה (ככל שההבנה שלי, ק) העמיקה.'
++++++
הבאתי את קארן הורניי לפגישה שלנו בנוגע לתקופה הלאטנטית. אני מזכיר אלומת הגירוי הליבידינאלי, או בעברית פשוטה אלומת העניין והריגוש: עוברת חמישה שלבים: אוראלי – כשהריכוז הוא בפה בנשימה ביניקה תוך תלות מוחלטת של תינוקת בת שבועות בהוריה, אלומת הריכוז עוברת לשלב האנאלי (פגישה 17 לפני שבועיים), ממשיכה לשלב הפאלי – שם יש עוררות של אברי המין והיכולת החדשה – שתימשל לאורך כל החיים – לספק את עצמי. מדובר לא רק בסיפוק עצמי בחיכוך או בליטוף, אלא כל יכולת שהיא לספק את עצמי, בפנטזיה, בדיחה פרטית, לעשות לעצמי יום כיף, לקנות לעצמי משהו בשביל הכיף וכולי. בשלב הרביעי – שאנחנו נמצאים בו היום, אלומת העניין עוברת ליחסים חברתיים. משהו בגילאי בית הספר היסודי – שעוסק בזהות העצמית שלי ביחס לחברה. איפה אני ממוקם? מה אני שווה? מה אני מקבל מהחברה? מה אני נדרש? וכולי.
אני חושב שבקליניקה, מדובר בדלת רחבה וחשובה להבנת המטופל, והקונפליקטים הפנימיים שגורמים לו סבל. הזיכרון מתקופת בית הספר היסודי – הרבה יותר זמין וראשוני, הרבה פעמים אירועים ויחסים בינאישיים כפי שהתרחשו בכיתה, במגרש המשחקים, בתנועת הנוער וגם במשפחה עם האחים – רודפים את המטופל ומשתחזרים בחייו הבוגרים. המעבר האנרגטי מריכוז בעונג עצמי – ליחסים חברתיים – ראוי לתשומת לב, וכשהוא משובש – הצלקות ניכרות לעיין.
איך נשמעת התאוריה של הורניי בכותרות – במסגרת הזמן שלנו?
+++++++++
הורניי(Horney, 1945): 'קונפליקטים ממלאים תפקיד גדול לאין שיעור בנוירוזה ממה שמקובל להניח. עם זאת, קשה לזהות אותם, – בין השאר בגלל שהם בעצם לא מודעים, אבל יותר מזה בגלל שהנוירוטי עושה כל מאמץ כדי להכחיש את קיומם. מהם, אם כן, האותות שיצדיקו אותנו לחשוד בקיומו של קונפליקט בסיסי? הסימפטומים: למשל עייפות במקרה הראשון, או הגניבה במקרה השני (דוגמאות של הורניי של אנשים נורמטיבים, שכרגע אין מקום לתאר, ק). העובדה היא שכל סימפטום נוירוטי מצביע על קונפליקט בסיסי; כלומר, כל סימפטום הוא פועל יוצא פחות או יותר ישיר של קונפליקט. נראה בהמשך מה מעוללים קונפליקטים לא פתורים לאנשים, איך הם מייצרים מצבים של חרדה, דיכאון, חוסר החלטיות, אינרציה, ניתוק וכו'.
+++++
הורניי(Horney, 1945): 'טוב, זה מוביל אותנו לשאול: האם יכול להיות קונפליקט בסיסי העומד בבסיס כל הקונפליקטים המסוימים הללו ואחראי במקור לכולם?
כפי שאני רואה זאת, הקונפליקט הבסיסי נע סביב אובדן יכולתו של (המטופל) הנוירוטי לרצות משהו בשלמות מכל הלב, כי עצם המשאלות שלו מפוצלות, כלומר הולכות לכיוונים מנוגדים.'
+++
עד כאן הורניי: התמונה נהיית עוד יותר מורכבת מכוון שכבר בגיל הינקות התינוק סופג מהוריו עדות להיותם 'צבועים' – כמובן כי הוא מזהה שהם בעצמם, בעלי קונפליקטים משלהם, ושהם מתנהגים מול אחרים בצביעות.
לזה הורניי נותנת שלושה סגנונות או פתרונות אשר אדם יסגל לעצמו:
- 'תנועה לכיוון אנשים' – כאשר הבנאדם מאמין שאחרים הם מקור לנחמה, ושככל שיתקרב לאנשים ויהיה איתם בקשר החרדה שלו תצטמצם. אדם כזה יחפש הכרה, קירבה וזוגיות שתושיע אותו מהבדידות. אלו אנשים שינסו להשתלב בחברה.
- 'תנועה בניגוד לאנשים' – בעוד האדם מחפש הכרה ועזרה מאחרים, האדם הנוירוטי ינסה להשיג זאת בכח. ינסה לשלוט בהם, ינסה להפחית את האיום ויתנגד למודלים של נורמליות לחוויה של 'להיות כמו כולם. הוא יחפש כח – כמו ניהול למשל, יהיה תחרותי וישתדל לנצח, ישאף לכך שיעריכו אותו מבחינה חברתית, יהיה הישגי ישווה עצמו להישגים של אחרים, יהיה לו עניין עם הערצה שלו או של הקרובים לו. כמובן כמובן שניתן לתאר מה קורה כשכיוון הזה 'בניגוד לאחרים' – משתבש. אז האדם מרגיש שהוא נכשל לעשות את מה שהוא 'צריך' לעשות. נקרא עוד מעט תיאור מקרה מתאים לאנשי ה'צריך'.
- 'תנועת התרחקות מאנשים' – אנשים אשר מחשש לביקורת, השפלה, ומהנזק שאנשים אחרים עלולים לגרום להם, עשויים בהחלט להתרחק מאנשים באופן מלא, או להחזיק חלקים רגישים של עצמם במרחק בטוח. אנשים כאלו יתבודדו יותר, יעניינו את עצמם, יהיו מיוחדים בעיני עצמם, יהיו עצמאיים במיוחד, אנשים שהמוטו שלהם 'אם אין אני לי מי לי', או 'בניתי את עצמי בעשר אצבעותיי – אף אחד לא עזר לי'. הם ישאפו לבצע עבודה מושלמת רק כדי להימנע מביקורת או אפילו שיח עם הסביבה. הם יהיו ביקורתיים לאנשים אחרים כי זה ישמש להם סביבה נוחה לא להתקרב. תהיינה להם מטרות אישיות וברורות. הם ירגישו שהם מכירים את עצמם הכי טוב. החשש המובהק הוא להיקשר יותר מדי לאחרים, שמא אחרים ישיגו עליהם שליטה, או שיווצרו יחסי תלות שלהם באחרים (פחות בעיה שאחרים יהיו תלויים בהם), או שידחו אותם, ושיפגעו בהם בצורה נוראית. המתרחקים מאנשים מרגישים מאוימים ולא ראויים, האדם הנוירוטי המתרחק מאנשים יסתפק במועט יחסית, הוא יגביל את השאיפות והרצונות החומריים שלו. אנשים כאלו יעמדו בתור אחרונים, בתחנת האוטובוס, בבופה של בית המלון, כשיציעו משהו חיובי בעבודה וכולי…. זה נראה כמו צניעות אבל זה כבר נוירוטי.
+++
אני עובר לתיאור מקרה, מספר שמתאר טיפול ברוחה של הורניי. אבא קשיש, שני בנים מבוגרים. המטופל רונלד כבר נשוי בעצמו ובעל משפחה.
(Solomon, 2006): ' רונלד האמין שבמידה והוא ימשיך להתאמץ, הוא יוכל סוף סוף לזכות באיזה סימן לאהבתו של אביו, אם כי לאורך חייו של המטופל, אביו הראה בעקביות את היעדר כל חיבה, רוך או סוג של אישור כלפיו. אירוע מסוים מתאר באופן מדוייק את המוגבלות החמורה של האב. רונלד חיפש זמן ארוך אחר מתנת יום הולדת מתאימה לאביו שתשמח אותו במיוחד. הוא הניח את המתנה מול הכיסא הקבוע של אביו בבוקר יום ההולדת. הוא, כמובן, היה בטוח שהפעם, כאשר אביו יראה את המתנה, ברור שהוא יהיה מוקיר ואסיר תודה, על המחשבה העמוקה שבוודאי הושקעה בבחירת המתנה. אבל, אביו התיישב על הכיסא, כאשר המתנה מולו וגלויה לעיניו, אכל באיטיות את ארוחת הבוקר שלו מבלי לומר מילה, וכשקם לעזוב את השולחן, הוא פנה לאשתו של רונלד והודה לה על המתנה המתחשבת. שום דבר שדומה להכרת תודה, לא נאמר לאחר מכן לרונלד. אביו התייחס אליו שוב כאל הבן "הבלתי נראה". למרות שרונלד היה אזרח שומר חוק, בניגוד לאחיו הצעיר, שהיה חבר בכנופיית אופנועים ומשתתף קבוע בקטטות. כנראה שבעיני אביו רונלד לא היה "גבר מספיק", לזכות בכבוד שאחיו הצעיר זכה בו. המסר של האב היה שהמטופל היה צריך להיות מתאגרף, כפי שהיה האב בימיו הצעירים, או לוחם רחוב שיכור; אז הוא יהיה נאהב. מבולבל, רונלד נסוג לתוך משחקי מחשב אלימים של אומנות לחימה ולאכילת יתר. בסופו של דבר הוא הפך די שמן וגם סכרתי. נראה היה שהוא בדרכו להגשים את רצונו של אביו, שלא יתקיים או שיתאבד, מכיוון שהוא לא עמד בציפייה האידיאלית של אביו לגבריות. רונלד, האמין שהוא היה 'צריך', להתנהג אחרת – במטרה להרגיש הערכה מאביו.
הורני מניחה על סמך ניסיונה הקליני שאדם שסובל מהפרעת האופי 'צריך', מחזיק בנפשו סוג של דימוי של 'עצמו–מושלם' (במירכאות כמובן, ק). ואומר לעצמו באופן לא מודע: "שכח מהיצור המביש שהוא אתה בעצם; ככה (כמו המושלם, ק) אתה צריך להיות; להיות העצמי האידיאלי הזה – זה כל מה שחשוב. אתה צריך להיות מסוגל לסבול הכול, להבין הכול, לאהוב את כולם, להיות תמיד פרודוקטיבי" – (הורניי אומרת ,ק) אם להזכיר רק כמה מהתכתיבים הפנימיים האלה. מכיוון שהם בלתי נמנעים, אני קוראת להם "עריצות הצריכים" (Horney, 1950a, עמ' 64–65). "צריך" הם כללים, פקודות, שליטים, וגזירות השוכנים באופן לא מודע בתוך העצמי. אי אפשר לעקוף אותם או להפטר מהם (במידה ואתה סובל מ'עריצות הצריך', ק). כמו קסם, הם אומרים למטופל הסובל מה הוא "צריך להיות מסוגל לעשות, להיות, להרגיש, לדעת – ושמים גם טאבו על איך ומה אסור לו להיות" (Horney, 1950a, p. 65). אביא כמה מהמאפיינים הספציפיים של התכתיבים הפנימיים, כלומר ה"צריכים": האדם ש'צריך' לעולם לא ירגיש עלבון, עצוב, מיוסר או חרד; הוא תמיד צריך להיות לא מבולבל ו/או ספונטני. "הוא צריך (לקבל) לדעת, להבין ולחזות הכול" (Horney, 1950a, עמ' 65). (Solomon, 2006)
לאדם עם הפרעת "אני-צריך" לא אכפת אם המטרות שלו באמת ניתנות לביצוע, הוא יכול להציג (בקליניקה, ק) "התעלמות מוחלטת מהתנאים שבהם ניתן היה להגשים אותן" (Horney, 1950a, p. 66). הפקודה: "צריך", למשל, עשויה לדרוש מהמטופל להיות תמיד אמפתי וחומל, בין אם יש לו תכונות כאלו או לא. (ראו למשל שיח פרוגרסיבי, או שיח נכון פוליטית במדינות מערביות – ותחשבו מה זה עושה לאדם הפרטי, ק) "צריך" הן אמונות ששום דבר אינו בלתי אפשרי להיות או לעשות. לכן מטופל בעל הפרעת האופי הזאת, חי חלק ניכר מהזמן בדמיונות, הוא ימגר כל מגבלה או חולשה…
++++++
אנחנו נתקלים בקליניקה, בעוצמות שונות בביטוי 'אני צריכה' – או 'אני חייב' – זה יכול להופיע גם בגוון שלילי: 'די! אני צריכה להפסיק…' – אבל זה אותה אוריינטציה של להיות נגד אנשים. במונחים של התאוריה של הורניי מדובר בקונפליקט בסיסי: המטופל מגלה לנו שיש פער, ויש קונפליקט, בין מה שהוא רוצה לבין מה שהוא צריך.
העונג וההנאה נסוגו עמוק ולמטה בפני ה'צריך'. השלב הבא יהיה לחשוב את הדבר בשילוב הסביבה האנושית. זהו סוג של 'אני נגד החברה', או לחץ שפשוט הפך כיוון 'החברה נגדי' ולכן אני לא בסדר – 'אני צריך לעשות כך וכך או להשתנות לכיוון כזה או כזה'. במקרים חמורים הלחץ גובר וגובר ומתבטא בחרדה ואפילו דיכאון.
רונלד 'צריך' להביא מתנה ממש מדויקת לאבא שלו, זה שוב ושוב לא מצליח, ולא עומד בסטנדרטים ש'צריך', והוא רוצה שאבא שלו יעריך אותו כגברי – זה לא מצליח, הוא רוצה להרגיש שווה ערך לאחיו – זה לא הולך לו. מה שקורה למעשה הוא תהליך מתמשך של הרס עצמי שכולל אכילה רגשית, נסיגה לפנטזיות – מרכיב מרכזי בתאוריה של הורניי ביחס לנוירוזה, והייתי אומר דיכאון.
Freud, S. (1926). Freud, 1926 Inhibitions, Symptoms and Anxiety. In S.E (Vol. 20, pp. 75–176).
Horney, K. (1945). Our inner conflicts : a constructive theory [Book]. W.W. Norton.
Solomon, Irving. (2006). Karen Horney & character disorder a guide for the modern practitioner [Book]. Springer Pub. Co.
