המושג 'אהבה' זכה לפיתוחים ודיונים רבים בפסיכואנליזה. טוב שכך. המושג 'שנאה' לעומת זאת נותר מיותם ועזוב. אולי ניתן לומר שפסיכואנליטיקאים שונאים לשנוא.

שני המושגים הללו 'אהבה' ו'שנאה' מדברים על התכווננות למצב מוחלט אשר על פי רוב הינו קשה להגשמה ונחווה לעיתים רחוקות ולזמן קצר. שניהם מהווים השתוקקות לפורקן החוויה. האוהב משתוקק להתמזג עם אהובו או אהובתו והשונא מבקש להשמיד אותם.

שתי המשאלות הללו אינן ניתנות להגשמה מוחלטת מכיוון שבשתיהן ישנו מצב חריף מידי של התבטלות העצמי. באהבה אין קץ – האוהב מאבד את עצמו בתוך האהוב, האהובה או הדבר האהוב כמו אידיאולוגיה או דמות נערצת. בשנאה יוקדת, שוב העצמי מאבד את עצמו בפנטזיית החיסול של השנוא עליו. לאחרונה אנו רואים מעשים מטורפים הנובעים מאותו מנגנון של שנאה הרסנית.

כמטפלים וכמטופלים אל לנו לשנוא את העיסוק בשנאה שכן העיסוק בשנאה דרוש לשם התבוננות באותו מנוע רב עוצמה המצוי בכל אחד מאיתנו.

שנאה בראי הפסיכואנליזה

כריסטופר בולאס (בולאס, צלו של האובייקט, 2000 עמ' 132), כותב מרכזי בפסיכואנליזה בימנו, מתאר מצבים של שנאה יומיומית בטיפול. שנאה זו אשר בולאס מתאר הינה שנאה אשר האדם מעורר כחלק מדפוסי יצירת הקשר שלו. מדובר באנשים אשר מעוררים דחייה או עצבנות בקרב אלו אשר איתם הם באים במגע. המשוב החוזר אליהם הוא משוב של שנאה אשר מאששת את עצם קיומם והיותם בקשרים עם אחרים.

אולם השנאה הבסיסית, השנאה הקשה מנשוא הינה שנאה אחרת. מדובר בשנאה אשר מתעוררת כאשר היכולת של העצמי – של הנפש המדוברת – לעזוב ולהתנתק מהגורם השלילי איננה באה בחשבון. כאשר לא ניתן לשכוח, לא ניתן לסובב את הגב וללכת הלאה. כך, השנאה הינה למעשה מאסר עולם בכפיפה עם הגורם המכאיב.

מה גורם לשינאה היוקדת להתרחש ולתחזק את עצמה: שני גורמים שהם אחד. המשותף להם הוא חוסר היכולת ללכת הלאה ולהיפטר מהם: אימא ועצמי.

האימא הראשונית הינה דמות אשר אנו תלויים בה בראשית חיינו. כאשר דמות זו איננה מצליחה להשביע אותנו פיזית ורגשית, כאשר איננה מסוגלת לווסת אותנו להרגיע אותנו ולהחזיק אותנו למצב נפשי מייטיב של פנטזיה חיובית על העולם, אזי אנו נאלצים להתמודד עם זעם, כאב ופחדים דמוניים. אולם אלו רגשות אשר אינם נרגעים שכן אותה האם מחוללת או יותר נכון לא מצליחה למתן אותם.

בוורסיה קצת יותר מתקדמת אנו מזהים בעצמנו חלקים בלתי נסבלים. שוב, מדובר בחלק מתוכנו. כמו צל המשוטט בעקבות הגוף. שוב איננו מסוגלים להתנכר באופן מוחלט לחלקים כואבים ושליליים אלו.

ניתן לומר שהיכן שתמצא שנאה ימצא גם עצמי שנוא ולא אהוב.

האם ניתן להגיד מילה טובה על השנאה?

כן. השנאה אומנם כופתת אותנו לרע הבלתי נסבל אולם היא איננה דכאונית. אפשר אפילו לומר שהשנאה – קשה ככל שתהיה – מגינה עלינו מפני הדיכאון.

יש בשנאה חיות באשר היא בלתי משלימה עם הכיעור האנושי, עם חוסר הצדק, ועם החלקים השליליים (כל אחד בגוון שלו) שלנו עצמנו.

אילו היינו יכולים לפרוס את השנאה לאור היום, היינו יכולים לראות בה צדדים אחרים, היינו יכולים למצוא דרכים לעקוף אותה, לעבד אותה ולעמעם אותה. הרבה אנרגיה נפשית היינו חוסכים בדרך זו.