- העברת אידאליזציה
כל המסע הפסיכואנליטי אם זה כשיטת מחקר של נפש האדם ואם זה כשיטת טיפול מתחיל בבקשה מאוד פשוטה. כמובן 'פשוטה' במירכאות: תגיד את כל מה שאתה חושב תספר לי כל מה שעולה בדעתך. ברור לכל מי שניסה את זה, להגיד למישהו אחר כל מה שעובר לו בראש, שמייד קופצות מחשבות נגד שאינן מאפשרות דיבור אסוציאטיבי. היעילות של המחשבות המתנגדות היא רבה ועצומה. כי הן לא רק קוגניטיביות ומילוליות הן גם טעונות בחרדה: יש בהן בושה, אשמה, חוסר ערך עצמי, חוסר ביטחון, חרדה, ביטול, פחד מדחייה, ועוד. כל המחשבות המעכבות הללו, אם תרצו 'התנגדויות', רבות המשקל, פועלות ללא הרף על הנפש. מחשבות ההתנגדות הללו מצרות את נפש האדם, מעכבות את היצירתיות והביטוי שלו בכלל בחיים, מול כל סביבה אנושית – ולא רק בקליניקה. היום נדבר פסיכואנליטית, וליתר דיוק ברוח פסיכולוגית העצמי – על מנגנון אשר עומד מול ההתנגדויות והרגשות השליליים, ומאפשר חיים רוחניים ויצירתיים.
שוב, למי שרואה רק את ההרצאה הזאת ללא קודמותיה שעסקו במושגי מפתח של מושגי קוהוט (מפגשים 57-61): אמפטיה, עצמי, נרקיסיזם , זולתעצמי, והעברת ראי ניתן סקירה קצרה.
אנחנו בצבר של תיאוריות רגרסיביות. המשותף להן שלתינוק הנולד יש גרעין פוטנציאלים. הורות צריכה לאפשר ולטפח יותר מאשר לכוון את הילד. כך גם המעשה הטיפולי. התינוק נולד עם רפלקס יניקה, שמותאם ביולוגית לרפלקס ולחדוות ההנקה של האם. הארוע שילד ניזון ומתפתח הוא אירוע טבעי ובינאישי. והמטאפורה הזאת נמשכת לכל אורך החיים אנחנו בני אדם יונקים מאנשים שאנחנו מרגישים ביטחון וצורך לינוק מהם: אלה הם הזולתעצמיים – ובאנגלית selfobjacts כאשר יש זולתעצמיים – שהם בהגדרתם אנשים משמעותיים וחיוביים שסובבים אותנו – אנחנו מסוגלים לשמור על עמודת אהבת העצמי שלנו – עמודת הנרקיסיזם – בגובה מיטבי: לא גרנדיוזי ומסוכן, ולא ירוד ומדוכא. אנחנו מסוגלים ליצור, אנחנו מסוגלים לפנטז חיובית, אנחנו מסוגלים להתאהב, ואלו מנגנונים אישיים, נפשיים, ואישיותיים אשר יעמדו מול אותן מחשבות שליליות אשר פרויד ביקש ממטופליו להתחמק מהן: בושה, אשמה, חוסר ערך עצמי גינוי עצמי, וכולי….
היום נדבר על העברת אידאליזציה. העברת אידאליזציה הינה בנייה של אותו בסיס אשר ממנו יוכל הפרט לינוק את החלב הפסיכולוגי החיוני עליו דיברתי כרגע. אז אם אסכם זו גם העברה במובן הקליני בין מטפל למטופל, אבל זה גם באותה נשימה צורך טבעי נפשי של אדם.
>>>
קוהוט (1971). (Kohut, 1971)
'ההפעלה (כמו הפעלת מכשיר חשמלי שהיה כבוי, ק) הטיפולית של 'האובייקט הכל יכול' (אימאגו ההורה האידיאלי), אשר יכונה כעת כ'העברת אידיאליזציה', היא התעוררות במהלך הפסיכואנליזה של אחד משני ההיבטים של שלב מוקדם של התפתחות נפשית. זהו המצב שבו, הנפש לאחר שנחשפה להפרעה בשיווי המשקל הפסיכולוגי של הנרקיסיזם הראשוני, מצילה חלק מהחוויה האבודה של 'שלמות נרקיסיסטית חסרת גבול' (חווית התינוק השבע למשל, או חוויה של ילד רגוע ומהרהר, ק) על ידי שיוך החוויה לזולתעצמי ארכאי, ראשוני (מעברי), אימאגו 'הורה אידיאלי'. מכיוון שכל האושר והעוצמה שוכנים כעת באובייקט האידיאלי, הילד מרגיש ריק וחסר אונים כשהוא נפרד ממנו, ולכן הוא מנסה לשמור עמו על איחוד מתמשך.'(Kohut, 1971)
>>>>>
משפט דחוס שיש בו שניים שלושה מוקשים שנפרק, ושניים שלושה עקרונות שהם הבסיס לפסיכולוגית העצמי.
קודם כל 'אימגו – הורה אידאלי', האם באמת לא ניתן להגיד 'אובייקט' ההורה האידאלי מונח יותר רווח? לדעתי כן – וניתן לוותר על המילה אימגו. כמו שאולי אפילו ניתן לצמצם את המונח עצמי שמקביל למונח אגו, ולמונח נפש. אבל זו הצעה מרחיקת לכת – נישאר עם עצמי כחוויה כוללנית וקוגניטיבית של מה שאדם חווה, מרגיש וחושב על עצמו. מוקש שני הוא המונח נרקיסיזם ראשוני. לדעתי בהחלט ניתן היה לצמצם אותו למונח ותיק ושגור דחף החיים וליבידו, אבל שוב כנראה שיש סיבות טובות לקוהוט וממשיכיו להביא את המונח הזה דווקא. מונח פרואידיאני במקורו. בכל מקרה מדובר בריכוז רגשי האוהב והשומר של אנרגיה של אדם שממוקדת בעצמו.
ועכשיו לשני העקרונות החשובים של פסיכולוגיית העצמי: כל אדם, מעצם לידתו והעובדה ששרד בטיפולו של אדם בוגר שנקרא לו אמא או אבא, מחזיק זולתעצמי ראשוני שטעון באנרגיה של אהבה. לעזוב את הזולתעצמי האהוב הראשוני – אשר חלקים גדולים מאוד ממנו טרום מילוליים ולכן גם לא מודעים – לעזוב את הזולתעצמי הזה פרושו התפרקות נפשית. וכמובן אותו הדבר אם לא יותר גרוע – החרדה של להיעזב על ידי הזולתעצמי.
הקשר עם זולתעצמי זה, החתירה למגע איתו, ושימורו כחיובי הוא מנוע של האדם ליצור קשרים, להתאהב, לאהוב ובכלל להיות בקשר עם אנשים חיוביים בחייו.
ועקרון שלישי, שעוד נרחיב בו. מכיוון שהמערכת הזאת כל כך קדומה: הזולתעצמי הארכאי הזה בהכרח גדול ממני, גרנדיוזי, ואידיאלי – לכן הוא שווה חתירה למגע, חיקוי, לימוד, ואהבה. זו אני חושב, פסיכולוגית העצמי על רגל אחת.
>>>>>>
תיאור המקרה של קוהוט: לגבי מר א'
(הספר יצא בעברית בהוצאת תולעת ספרים – ואני מעודד את כל מי שמעוניין להעמיק לקרוא את פרק 2 הוא החלק התאורטי, ופרק 3 שהוא תיאור המקרה. שתי אזהרות לגבי התרגום שלי: מפאת קוצר הזמן הוא מדלג מאוד וממוקד בעניין שאני רוצה להציג פה: חשיבותה של הראייה הקלינית סביב 'העברת אידאליזציה'. אזהרה שנייה: התרגום שלי הוא תרגום דיבורי, ולפעמים אפילו מעוות מעט אם אני חושב שהמונח באנגלית מרחיק את השומע מהרעיון או מהנקודה החמה של הטקסט. וזה קורה הרבה פעמים. אז כאמור למי שמעוניין בתרגום מקצועי – הספר של קוהוט תורגם לעברית ושמו: 'האנליזה של העצמי : גישה שיטתית לטיפול הפסיכואנליטי בהפרעות אישיות נרקיסיסטיות' וזה כבר לדעתי תרגום נכון ולא כל כך טוב.
מר א' –
מר א', גבר בלונדיני גינג'י ומנומש באמצע שנות העשרים לחייו, היה כימאי חוקר בחברת תרופות גדולה. למרות שהתלונה הראשונית שאיתה הוא נכנס לטיפול הייתה שמאז גיל ההתבגרות הוא חש גירוי מיני לגברים, עד מהרה התברר שעיסוקיו ההומוסקסואליים אינם בולטים, ושהם תפסו מקום די מבודד באישיותו, והיוו רק אחת מתוך כמה אינדיקציות של פגם אישיותי יותר רחב ובסיסי. חשובות יותר … היו (א) נטייתו לחוש מדוכא באופן מעורפל, סחוט אנרגטית וחסר התלהבות (עם ירידה ביחס ליכולת העבודה והיצירתיות שלו בתקופות שבהן מצב רוחו (הירוד, דכאוני, ק) השתלט עליו); וכן (ב) כטריגר להפרעה הקודמת, פגיעות גדולה (ובעיקר די ספציפית) של ההערך העצמי שלו, המתבטאת ברגישותו לביקורת, רגישות למצבים שבהם חש שיש חוסר עניין בו או בהיעדר שבחים כלפיו.'
>>>>
שתי מילים שלי: לכל תאוריה יש מוקד משלה. בפסיכולוגית העצמי: תחושות של 'חוסר עניין בו' אינן תחושות של מה בכך. 'אני לא מעניין' – היא חוויה מרכזית בתיאור הפתולוגיה של פסיכולוגית העצמי. הרי מדובר בחסך בצורך חיוני: בהעברת שיקוף בה דיברנו ממש בפגישה הקודמת.
>>>
נמשיך עם קוהוט ומר א':
פגיעות גדולה (ובעיקר די ספציפית) של ההערך העצמי שלו, המתבטאת ברגישותו לביקורת, רגישות למצבים שבהם חש שיש חוסר עניין בו או בהיעדר שבחים כלפיו. ביחס לאנשים שהוא חווה כמעליו בוגרים ממנו או הממונים עליו. לפיכך, למרות שהיה אדם בעל אינטליגנציה ניכרת שביצע את משימותיו במיומנות וביכולת יצירתית, הוא חיפש ללא הרף הדרכה ואישור: מראש מעבדת המחקר בה הועסק, ממספר עמיתים בכירים, וכן מאבות הבנות שאיתן יצא. הוא היה רגיש במודע לגברים הללו ולדעתם עליו, ניסה להשיג את עזרתם ואישורם, וניסה ליצור מצבים שבהם הוא ייתמך על ידם. כל עוד הרגיש מקובל ומודרך על ידי אנשים כאלה, כל עוד הרגיש שהם מאשרים אותו, הוא חווה את עצמו כשלם, כמקובל וכבעל יכולת; ובנסיבות כאלה הוא אכן הצליח בעבודתו והיה יצירתי. עם זאת, במידה והיו סימנים קלים של אי הסכמה כלפיו, או של חוסר הבנה כלפיו, או של אובדן עניין בו, הוא הרגיש סחוט ובדיכאון, תחילה היה נוטה לזעום ואז להיות קר, מתנשא ומבודד, היצירתיות וכושר העבודה שלו הידרדרו.
>>>>
עצירה קלה: שוב התיאוריה מכתיבה את הבעיה את הסיבה לבעיה ואת הטיפול. מר א' הרגיש דיכאון, זעם שמזכיר אולי תינוק רעב וכועס, התנשאות – שוב משהו ילדותי נרקיסיסטי ובידוד. נחזור לקוהוט:
>>>>
בהעברה הטיפולית המגובשת שהתבססה באנליזה, כל נטיות התגובה הללו היו בבירור עדות ואיפשרו שחזור הדרגתי של דפוס קדמוני, מכריע, מסוים שהתרחש שוב ושוב והוביל לפגמי האישיות הספציפיים של המטופל (קוהוט נצמד לפרויד ודולה את התוכן מתוך ההעברה, ק). שוב ושוב, לאורך ילדותו, המטופל (שהיה הצעיר מבין שלושה ילדים: היה לו אח המבוגר ממנו בעשר שנים ואחות שניה המבוגרת ממנו בשלוש שנים) חש מאוכזב בפתאומיות ובאופן טראומתי מכוחו (מאונו, הייתי אומר) ומיעילותו של אביו. בדיוק כאשר ביסס אותו (מחדש) כדמות (פנימית – כאובייקט 'אבא') בעלת כוחות ויעילות כמגן.
כפי שקורה לעתים קרובות כל כך …(אלו) הזיכרונות הראשונים שהמטופל סיפק – לאחר ההעברה הישירה (ביחס לאנליטיקאי) והעקיפה (בנוגע לדמויות אב שונות בחייו: מנהל, אב של בת זוג וכולי).
…. הבולטים ביותר בין הזיכרונות הרלוונטיים של המטופל מאירועים מוקדמים יותר של רצף ההתייחסות לאביו היו אלה של שנותיה האחרונות של המשפחה במזרח אירופה, במיוחד ההיזכרות בשני אירועים שהשפיעו באופן מכריע על הון המשפחה, כשהמטופל היה בן שש ובן שמונה בהתאמה. האב, שבילדותו המוקדמת של המטופל (מר א'), היה גבר גברי ונאה והיה בעל תעשייה קטנה אך פורחת. אם לשפוט על סמך אינדיקציות וזיכרונות רבים, נראה כי עובדה מבוססת היא שאב ובנו היו קרובים מאוד מבחינה רגשית עד לנקודת האסון שהתרחשה כשהמטופל היה בן שש, כאשר הבן העריץ את אביו מאוד. על פי הידע המשפחתי, האב אף לקח את הבן איתו למפעלו בגיל צעיר (לפי המטופל, כבר לפני שמלאו לו ארבע), האבא היה מציג לילד פרטים על עסקיו, ואף מבקש ממנו – בשובבות, כפי שניתן לשער בדיעבד – עצות בעניינים עסקיים שונים, כפי שעשה שוב מאוחר יותר, אבל הפעם ברצינות, בארצות הברית כשהמטופל היה מתבגר (ועסקי האב כשלו). …
אגיד בקצרה שאביו בשנים הראשונות של מר א' היה איש עסקים מצליח באירופה. אבל המשפחה נאלצה לנדוד. לאחר הגירה הרפתקנית דרך דרום אפריקה ודרום אמריקה, המשפחה הגיעה לארצות הברית כשהמטופל היה כבר בן תשע, והאב, שהיה איש עסקים משגשג באירופה, לא הצליח לחזור על הצלחות הקודמת במדינה זו. … אולם שוב ושוב, האב שיתף את בנו בתוכניותיו החדשות ביותר ועורר את הפנטזיות והציפיות של הילד. פעם אחר פעם, האבא פתח מפעל חדש שבבנייתו גייס את התעניינותו והשתתפותו של בנו. ושוב ושוב העסק נמכר בבהלה (וכנראה בהפסד, ק) כאשר אירועים בלתי צפויים וחוסר ההיכרות שלו עם הסצנה האמריקאית חברו לחסום את מטרותיו.
למרות שאלו היו, כמובן, זיכרונות שמר א' תמיד היה מודע להם, הוא לא העריך קודם לכן את עוצמת הניגוד בין 'שלב האמון הגדול באב', שהיה מעורר אמון רב בזמן שרקח את תוכניותיו, למול 'שלב האכזבה הנואשת' שלאחר מכן מהאב, שלא רק איבד את עצביו מול קשיים בלתי צפויים, אלא שגם הגיב בהידרדרות רגשית ופיזית (דיכאון; מגוון תלונות היפוכונדריות שבגינן היה מרבה להיכנס למיטה) בהשפעת התבוסה
>>>>
הפסקה קלה. קוהוט כמו שאמרתי לדעתי בהרצאות הקודמות היה מורה בשיקגו ל'פרויד'. הוא לוקח הרבה מגישתו של פרויד, עוד רגע נראה עוד דוגמא. אבל כבר עכשיו קל לראות שהאמא איננה נוכחת ביחסים של האב ובנו, וקל לראות שהיחסים בין האבא לילד לא הולמים. מזכיר קצת פגיעה מינית. והאבא לא לוקח על עצמו תפקיד של 'אבא' – הוא לא זולת עצמי יציב.
נמשיך עם מר א':
>>>>>
'זיכרונותיו של המטופל התמקדו בתחילת תקופת החביון (גיל שש, ק) כתקופה המכרעת שבה נוצר הפגם המבני המהותי ( .. כלומר, ספציפית, פגיעה בבנייתו של סופר אגו אשר בקושי הוקם). אולם אין ספק שאירועים מאוחרים יותר (כישלונותיו של אביו בארה"ב) החריפו את הנזק; ובדומה לכך אין ספק שהחוויות המוקדמות עוד יותר של הילד – של היותו נתון לשינויים קיצוניים, פתאומיים ובלתי צפויים במצב הרוח של אביו במהלך התקופה הפרה-אדיפלית והאדיפלית; ובמיוחד, חשיפתו במהלך הינקות לחוסר האמינות של התגובות האמפתיות של אימו (זה נושא אשר אדלג עליו מפאת קוצר הזמן, ובשל העובדה שמדובר שוב בלקות ב'העברת מראה', ק) – גרמה לו רגישות וגרמה לפגיעות אשר (בשילוב עם מעט נטייה מולדת) אחראית לחומרתם ולקביעותם של הפגמים המבניים, (גם בהמשך) על ידי האירועים בתחילת תקופת החביון.
אני (קוהוט, ק) חוזר ואומר: למרות שהמוקד הפתוגני הספציפי של ההפרעה קשור לפיחות הטראומטי של הדימוי (האובייקט) של האב בתחילת החביון, אין ספק שהטראומות שהתרחשו בתקופה מוקדמת יותר של חייו – לא זכורות אך ברובן התבטאו על ידי רגישות מורחבת של המטופל לאנליטיקאי; אפילו פגמים קלים ביכולתו של האנליטיקאי להשיג הבנה אמפתית מיידית לכל הגוונים והניואנסים של חוויותיו ומצבי הרוח הנוכחיים שלו – הכשירו את הקרקע להשפעה הפתוגנית של הטראומות … ….
לפיכך, בגילויי ההעברה של הפגם המבני הספציפי שלו, הוא נראה היה כחסר שובע בשתי דרישות (עם גוון של עריצות וסדיסטיות) שהפנה כלפי האנליטיקאי האידיאלי: (א) שהאנליטיקאי יחזיק בערכים, במטרות ובסטנדרטים של המטופל (וכך להחדיר להם משמעות באמצעות האידיאליזציה שלהם); וכן (ב) שהאנליטיקאי יאשר באמצעות הבעת הערכה וחום של הנאה והשתתפות שהמטופל אכן עמד בערכים ובסטנדרטים שלו ופעל בהצלחה לקראת המטרה.
ללא ביטויי האנליטיקאי להבנתו האמפתית את הצרכים הללו….ערכיו ומטרותיו של המטופל נראו לעצמו נדושים וחסרי השראה והצלחותיו היו חסרות משמעות והותירו אותו בתחושת דיכאון וריקנות. .
לאחר שתיארתי את הפגם הפסיכולוגי המרכזי של המטופל ואת השלכותיו, אני פונה כעת לשלושה תחומים נפרדים, נלווים של הפסיכופתולוגיה של המטופל, אשר, עם זאת, קשורים הן עם הפגם הראשוני והן זה עם: (1) הפגיעות הנרקיסיסטית המפושטת של המטופל; (2) ההתמקדות של האני הגרנדיוזי שלו שהתרחש בעיקר בתגובה לאכזבות בדימוי ההורי האידיאלי; ו-(3) הנטייה לסקסואליזציה של החלקים הנרקיסיסטיים שלו.'
>>>>>>
הפסקה קצרה. העצמי הגרנדיוזי, שוב שייך יותר לרעב של המטופל בהורה משקף – העברת מראה
והסקסואליזציה של הדמויות ההוריות – למשל הסקסואליזציה של גברים למרות שבעצם הוא היה פעיל מינית עם נשים – שוב קשורות להערכתי לעניין שנדבר בו בשבוע הבא – להעברת תאומות לקויה. לכן אתמקד היום רק בסעיף השני: התמקדות באני הגרנדיוזי של המטופל כביטוי לפגיעה וכאב מול ההורה האידיאלי שמאכזב שוב ושוב. ובמילים פשוטות יותר נושא השיחה שלנו היום 'הצורך בהעברת אידיאליזציה' ןאני אדייק את עצמי ואומר 'הצורך בהעברת אידיאליזציה סדירה, מווסתת, ואותנטית'.
חוזרים לקוהוט:
>>>>>>>>>>
'2. … אני פונה כעת לבחינת נטייתו להשקעה רגשית מוגזמת בעצמי הגרנדיוזי שלו בתגובה לאכזבות (או דחיות) של האנליטיקאי האידיאלי (כמובן ש'אידיאלי' במירכאות כי מר א' נטה לעשות אידיאליזציות לעצמו, לבוגרים ממנו, לאחראיים עליו וגם למטפל, ק), ..
חוסר יציבות ביחסים הטיפוליים של דימוי ההורי האידיאלי (העברה אידיאלית) של יתר מושקעות רגשית חולפת של העצמי הגרנדיוזי הם מההתרחשויות השכיחות ביותר בטיפול באישיות נרקיסיסטית (להבנתי לא נכון להבין את הביטוי 'אישיות נרקיסיסטית כהפרעת אישיות – אלא כביטוי של קוהוט לאנשים הסובלים כיום מפערים בשלושת הצרכים ההתפתחותיים שלהם: מראה, אידיאליזציה ותאומות, ק) . הביטויים הקליניים הרגילים של אירוע זה הם: קור כלפי האנליטיקאי שהיה בעבר אידיאלי; נטייה לפרימיטיביזציה של מחשבה ודיבור (הנע בין ביטוי של עצבנות – מתח ועד לשימוש בניאולוגיזם – (מילים מומצאות, ק)); ועמדות של עליונות (התנשאות) עם נטייה מוגברת למודעות עצמית, לבושה ולדאגות היפוכונדריות….
(אצל מר א') הם אופיינו בהופעה של תוכניות גרנדיוזיות (כגון עסקאות לא מציאותיות בבורסה או פרוייקטי מחקר), המלוות בקרירות רגשית, גינוני דיבור (יהיר) (במיוחד, השימוש במילים בודדות בספרדית שלמד בגיל תשע) , ודאגות היפוכונדריות. עם זאת, היו שלבים שבהם המושקעות הרגשית של האני הגרנדיוזי שלו לא היה רק תוצאה חולפת של תגובה הגנתית: במשך תקופות שונות, במיוחד במהלך השנים הראשונות של האנליזה הארוכה שלו, המתחים הגרנדיוזיים-אקסביציוניסטיים שלו … היו קשורים בעיקר לנקודות קיבוע אדיפליות מוקדמות: במיוחד לאותם צמתים שבהם האב נעלם פתאום ולילד הייתה לזמן מה, פנטזיה שהוא אחראי ושהוא שולט במצב. עם זאת, הפנטזיות הללו נאלצו להתפוגג בפתאומיות, במיוחד מכיוון שאווירת החרדה הכללית במצב החיים הרעוע לא אפשרה את העיבוד המודע והקדם-מודע המשובב שלהן (חוויות שהיו קורות עם אבא כשהוא היה במצב מרומם, ק) – לעתים קרובות הן התרחשו באופן מותאם בחייו הבוגרים (של א') – במצבים של תמיכה ובשיתוף פעולה של מבוגרים ידידותיים. . ההשקעה האנרגטית של העצמי הגרנדיוזי מילאה תפקיד משמעותי לא רק בתחילת הטיפול, אלא גם, .. בשלבים המאוחרים יותר. כאשר, כתוצאה מכמה שנים של טיפול, השתפר תפקודו של המטופל, כאשר הערך העצמי שלו עלה, וכאשר יכולתו להגיב בצורה נאותה להצלחות וכישלונות הפכה יציבה יותר. למרות החלמתו הוא היה לעתים קרובות, ולמשך תקופות ממושכות מחזיק בתחושה של חוסר מציאות לגבי עצמו ולגבי חייו, שלא ניתן היה להסביר אותה לחלוטין על ידי חידוש ההסתגלות (לתנודות החיים במציאות, ק). רק כאשר הוא נזכר שוב בפנטזיות הישנות של להיות מבוגר בעוד שלמעשה במציאות אתה עדיין ילד, וכשהבין איך פנטזיות כאלה מפריעות ליכולתו לקבל את עצמו כמבוגר בעל מסוגלות – רק אז תחושת הקסם ואי-המציאות החלה להתרחק מחווית חייו המלאים הנוכחיים.'
>>>>>
לסיכום: אדם צריך מישהו קרוב בשנותיו הראשונות, ואם הוא פגוע נפשית, הוא זקוק למהלך של טיפול ארוך טווח. המישהו הזה – מכונה 'זולתעצמי', ויש לו תפקיד לא פשוט שמורכב משלושה מרכיבים בוזמניים: עליו להיות אידאלי, הוא צריך להיות 'יותר' מהמטופל, עליו לאפשר למטופל להרגיש 'יותר' (חכם, חזק, יצירתי, יפה, נועז, צודק) מאחרים, והמרכיב השלישי שלכאורה עומד מנגד – ה'זולתעצמי' הזה צריך להיות יציב ובמידה פרדוקסלית מציאותי. אבא של מר א' לא הצליח להיות יציב ומציאותי ולא אפשר לא' לפתח מבנה נפשי יציב, לא מושפע, לא תלוי בגברים אחרים.
הפעולה הטיפולית בהתאם של מטפל בגישת העצמי מורכבת מהעברת 'אידאליזציה' יציבה, מתפעלת אך גם בוגרת.
בשבוע הבא פגישה אחרונה על קוהוט ופסיכולוגית העצמי – נדבר על 'העברת שותפות' או 'תאומות' – ונסיים את הקומה הרגרסיבית.
>>>>>
Kohut, H. (1971). The analysis of the self : a systematic approach to the psychoanalytic treatment of narcissistic personality disorders [Book]. International Universities Press.
