בשבוע שעבר דיברנו על השלב האוראלי – ובחרנו ממנו פעולה פסיכולוגית שקראתי לה הבלעה ובלעז Introjection. היום נדבר על השלב האנאלי – על שם האנוס וכבר אני מרגיש מתח, כי השפה עוקפת במילים משהו ולא אומרת את המילים 'פי הטבעת', 'תחת', 'ישבן', 'רקטום' – כבר יש פה סוג של דחייה, אפילו מהמילים. בעצם אנחנו נכנסים וממשיכים ברצף המושגים של התיאוריה הפסיכו-סקסואלית של פרויד: אוראלי-אנאלי-פאלי-חביון וגניטלי. כל אחד מהמושגים הגדולים האלו יקבל התייחסות קטנה אחת לשבוע.
+++++
לפני שאנחנו מתחילים, לטובת מצטרפים חדשים, וגם סתם למי שזקוקה למקם את עצמה על המפה הפסיכואנליטית – אני רוצה לתאר את המבנה הפסיכואנליטי: יש כל מיני אופנים לתאר את התנועה הפסיכואנליטית, אחת המקובלות היא עץ, הגזע הוא פרויד, ויש לו ענפים מסתעפים, וגם שורשים, אני פחות אוהב את המטאפורה הזאת, כי היא מסובכת וגם לא מדוייקת ומוטה על ידי המתאר.
אני מתאר את התנועה הפסיכואנליטית כמבנה בן ארבע קומות, עם מרתף. תסתכלו בציור שלי בפייסבוק – נעשה בטכנולוגית AI שעושה לנו את החיים קלים. אני מבקש שתדמיינו שבכל קומה יש קליניקות פעילות, יש כניסה ויציאה של מטופלים בכל קומה, יש מסדרונות, עמדת מזכירות, פינות המתנה, פינות קפה למטפלים, חדרי הרצאה ירחונים מקצועיים, כיתות לימוד, ספריה – יש את זה בכל קומה בו זמנית. כל התיאוריות והתיאורטיקנים שאני מביא במפעל הזה 'בין שעה לשעה' פעילים. גם תאורטיקנים מהמרתף פעילים, לדוגמא אדלר – מכון אדלר מכירים? יונג – יש אנליטיקאים יונגיאנים. והרעיון הוא שניתן לשוטט בין הקומות, לקרוא, להאזין, להחליף דעות. אז בקומת המבואה אלו פרויד והאורתודוקסים – או הפרואידיאנים והניאו-פרואידיאנים. פרויד היה מאוד קבוצתי ודיאלוגי. כתב הרבה, התייעץ, החליף דעות והשקיע הרבה מאמצים להקיף את עצמו באנשים. הוא היה אדם של 'אני' אבל לא פחות של 'אנחנו'.
במרתף, אלו אנשים אשר יצאו, או הוצאו מהתנועה בשנים הראשונות אבל ממשיכים להשפיע: יונג, אדלר, פרנצי וסאליבן שציטטתי בשבוע שעבר. בקומה השנייה, עם מותו של פרויד, 1939, נפתחה תקופה קלאסית של ניסיון להקפיא את הטכניקה ולהציב סטנדרטים. זו תקופה מאוד משמעותית ומשפיעה מבחינה של המשגות – יצירת מושגים – מייצגות אותה אנה פרויד ותאוריות האני, מלאני קליין ותיאוריית יחסי האובייקט. אולי מתוך חרדה להתפרק, אולי מתוך האדרת דמותו של האב פרויד – הפרקטיקה והטכניקה התקשחו, נחקקו חוקים, ונוצר אולי ריחוק מהמטופל. הקומה השלישית היא ריאקציה לתהליכים הללו. זאת הקומה של הרגרסיביים, וויניקוט, ביון באנגליה וקוהוט בארצות הברית. הפרקטיקה האנליטית משתנה מאוד, המטופל נתפס כתינוק בעל פוטנציאל והמטפלת כאימא מותאמת. בקומה הרביעית שוב שינוי, פה נמצאת הגישה ההתייחסותית ובמידה רבה גם האינטרסובייקטיבית ואינטרפרסונלית. המוקד עובר מהמטופל, לפסיכולוגיה כפולה שמבררת ומטפלת ביחסים של שני אנשים: פסיכולוגיה של שניים. זה על רגל אחת, לפעמים אני מציין קומה ראשונה או קומה שלישית, כשאני מנסה לשייך את הטקסט לאופי של זרם תאורטי כזה או אחר.
בדרך כלל, המושגים של המפעל המתגבש פה 'בין שעה לשעה' מסודרים לפי הקומות.
אנחנו היום בקומה של פרויד והאורתודוקסים: בשלב השני של התאוריה הפסיכוסקסואלית: השלב האנאלי.
++++
פאולה היימן: לשלב הטרום-גניטלי השני, פרויד ייחס מאפיינים מסוימים, המדגישים את חשיבותו לכל יתר ההתפתחות העתידית.
התינוק אינו יודע גועל או בושה, ובגרנדיוזיות נרקיסיסטית מעריך מאוד את הצואה שלו, כחלק מגופו. הוא מכניס אותה בחזרה לשם הנאתו, ובכך שהוא מוסר אותה לאימו, הוא מעניק לה את המתנה הראשונה שהוא יכול להפיק מתוך המשאבים שלו. בניגוד לארגון (האישיות, ק) האוראלי, הארגון הסדיסטי-אנאלי קשור במיוחד עם יצר השליטה והסדיזם. הוא מאופיין באמביוולנטיות בכל הנוגע לאקטיביות ופסיביות, לגבריות ונשיות, ובהנאה מהחזקה כמו גם מההוצאה. וזה יכול להימשך לאורך כל החיים (Heimann, 1962).
+++
בואו נעבור רגע לפרויד (Freud, 1908) עצמו:
'האנשים שאני עומד לתאר כרגע, ראויים לציון בשל שילוב קבוע של שלושת התכונות הבאות: הם מסודרים במיוחד, חסכנים, ועקשנים. כל אחת מההגדרות הללו מדברת למעשה על קבוצה קטנה או על סדרה של תכונות אופי הקשורות זו בזו. 'מסודרים' – מבטא את הרעיון של ניקיון הגוף, וגם של מצפוניות בביצוע מטלות קטנות, ו(גם תכונות הקשורות) באמינות. ההיפך של התכונה יהיה 'לא מאורגנים' ו'מזניח/מוזנחים'. (התכונה השניה, ק.) החסכנות, עשויה להופיע בצורה המוגזמת של קמצנות; והעקשנות (התכונה השלישית, ק), יכולה להגיע אף להתרסה, שאליה מצטרפים בקלות זעם ונקמנות. שתי התכונות האחרונות – חסכנות ועקשנות – קשורות זו לזו באופן הדוק יותר מאשר עם (התכונה) הראשונה – סדר/ (להיות בסדר, ק). (חסכנות ועקשנות, ק) הן גם המרכיב הקבוע יותר של המכלול כולו. עם זאת, נראה לי שאין עוררין על כך ששלושתם שייכים בדרך כלשהי יחד' .
+++
בואו נחשוב קלינית: המטופל הקמצן, הסגפן ביחס לעצמו וביחס לאחרים וגם ביחס אלינו. איך זה יתבטא בקליניקה?
אני לוקח אותנו, לרגע קצר, אחורה לפגישה החמישית שלנו, (יש את הטקסט גם בפייסבוק שלנו למי שרוצה) – ואני מדבר על הכלל הבסיסי של הפסיכואנליזה: זהו הכלל שאנחנו מסכימים עליו בפגישה הראשונה או בהתחלת הטיפול: יש כמה ניסוחים לחוק: זה הניסוח של לפלנש ופונטליס: "החוק הבסיסי של הפסיכואנליזה: המטופל מתבקש לומר את מה שהוא חושב ומרגיש, כאשר הוא לא בוחר כלום ולא משמיט כלום, ממה שעולה בתודעתו, גם כאשר הוא מרגיש שזה משהו שלא נעים להגיד אותו, או משהו מגוחך, או דבר לא מעניין או משהו לא רלוונטי." ((Laplanche & Pontalis Jean-Bertrande, 1988)עמ' 178).
מה יקרה למטופל אנאלי? הוא ייעצר, הוא יבחר, הוא ישחק עם ה'יציאות' שלו בתוך עצמו לפני שיוציא.
אני בוחר לשיחה שלנו היום – בתופעה יומיומית בקליניקה: המטופל שותק. לא מוציא החוצה.
ברור ששתיקה בקליניקה זכאית להרבה פרושים מהרבה כיוונים. אבל היום בפגישה הקצרה שלנו – נתאר לעצמנו את המטופל כאילו שהוא לא נותן לנו את החומר ולא מאפשר לנו ולעצמו להתנקות ולאוורר; ננסה לחשוב גם על המשמעויות של שליטה שיש בכך וגם על המשמעויות הסאדיסטיות. ננסה לשחק עם זה ככה.
אני פונה לאדוארד גלובר – פרואידיאני, מ'הקומה הראשונה – הפרואידיאנית' לחלוטין:
++++
אני מצטט (Glover, 1955) : מטרת היווצרות הסימפטומים, היא למנוע פריצת דרך לתודעה, ולמימוש של החשק המיני המודחק, אשר נצמד יתר על המידה אל נקודת הקבעון. לכן, באופן בלתי נמנע, כאשר האנליטיקאי מתחיל לשחזר את השלבים ביצירת סימפטומים, אותן הגנות אגו פועלות, כפי שהן עיצבו לראשונה את הסימפטום. ניתן לזהות את השפעת נקודות הקיבעון על ההתנגדויות בחומר האסוציאטיבי ובתגובות המטופל. מבין התצפיות הרבות שאנו עורכים, בשלב הפתיחה של האנליזה, מבלי לתקשר אותן בבת אחת למטופל, סוגים שונים של אסוציאציות ועמדות שונות לחפצים ופעילויות מופיעים ראשונים בקלות. והתגובות הקלות ביותר לצפייה הן אלו שנגזרות ממרכיבים ליבידינליים או מהצורה המתאימה של סדיזם אינפנטילי. ניתן לחשוב, למשל, על תגובות ועמדות אנאליות טיפוסיות, קצב איטי, עצירה או מהלך עיקש של אסוציאציות (הפוך מאסוציאציות 'חופשיות', ק. מטופלת שמגיעה עם רשימה, או מחלקת את הפגישה לשלושה חלקים עם כותרת ויעדים, ק), גישה של טינה או חוסר רצון להיפרד מהמחשבות, בישול ארוך מאוד של רעיונות, דחף לתת דווקא נרטיב שלם או מעוגל, כעס ביחס להפרעה (של המטפל, ק), דחיית הפרשנות, רגישות לשינויים בזמני הפגישה, תגובות לתשלום שכר טרחה וכדומה. . עדות לאותם סוגי תגובות, ניתן למצוא ביחסים החוץ-אנליטיים הנוספים של המטופל, לכל אותם הדמויות החיצוניות, או ביחסו לפעילויות, מקצועות או היררכיות מקצועיות, לסמכות שמעליו, לכפופים לו וכו'.
++++++++
פיטר בלוס (Blos, 1972) – מחזיק בעמדה ששתיקה היא מצב של שני הצדדים מטפל ומטופל. יש בזה הגיון מסויים.
גברת Z הייתה בשנה הרביעית של האנליזה שלה וזה עתה חזרה מטיול הפלגה של שבוע. השעה הראשונה הייתה מלאה בתלונות שלה על עצירות, כוויות שמש קשות, תרופות לא מספקות ואוכל גרוע. זה התפרש (על ידי, ק) כתגובת הגנה על כך שנעדרה מהפגישות (שלנו). למעשה, הערתי שהיא אומרת, 'תראה, אני יודעת ששברתי את הכללים בכך שעזבתי. אבל (תראה) אפילו לא היה לי טוב, אז אל תכעס עליי״. היא הודתה בכך, ולאחר מכן המשיכה לדבר בשמחה ובהרבה יותר ספונטניות על הטיול והנאותיו. היא תיארה איך לילה אחד ישנה לבדה על סיפון הסירה מתחת לכוכבים, וכמה יפה זה היה. פתאום היא עצרה את עצמה, שתקה לרגע, ואמרה לי בקול נמוך ועצוב שהיא מרגישה שדיברה יותר מדי. לאחר מכן היא השתתקה שתיקה ארוכה. אחרי כמה דקות שאלתי אותה מה קרה. היא ענתה שבמהלך הדברים שלה, היא נעשתה פתאום מודעת לשתיקתי וחוותה אותה כדחייה;(הרגישה) שאני, המטפל שלה, לא הבנתי ולא התעניינתי.
באופן תיאורי, אם כן, המטופלת חווה באופן ברור את השתיקה שלי כדחייה. בתגובה למחשבה הזו היא קטעה את עצמה ונסוגה לפני שאצליח לצחוק מההתלהבות שלה ולפגוע בה. כדי לבסס את הפרשנות הזו, היא נזכרה מאוחר יותר שהוריה הגיבו ביחס להתלהבותה לעתים קרובות, בשתיקה לא מובנת, כמו גם בהערות מפחיתות ערך ובלעג. כעת נראה שהשתיקה שלי הייתה כמו מסך ריק שעליו הקרינה המטופלת תגובת העברה. אני חושב שראוי לדווח על מהלך תגובתי למהלך עניינים זה. למעשה, הקשבתי בעניין לתיאור החי של המטופלת לגבי הלילה מתחת לכוכבים, וזה עורר אצלי זיכרון בחוויה נעימה דומה שלי. השתיקה הפתאומית שלה קטעה בגסות את מצב הרוח (הטוב) הזה והרגשתי מוטרד, על אחת כמה וכמה בגלל שההאשמה שלה כלפי הייתה לא מציאותית ולא מוצדקת. שתיקתה, אם כן, גרמה לי לקחת צעד נפשי אחורה ממנה. …. זה נתן לי רמז חדש ושימושי לגבי האופן שבו המטופלת הזאת הרחיקה באופן אמביוולנטי גברים, שהייתה אחת התלונות העיקריות שלה בתחילת הטיפול.
++++++++
אני רוצה לסיים בעמדה מלאת חן של פאולה היימן (Heimann, 1962) שציטטתי בהתחלת הפגישה:
פאולה: המיקום האנטומי של אזור פי הטבעת הוא מאחורה בגב, מרוחק מהמרכז ונסתר. הוא נמצא לכן מחוץ לקשר הבינאישי של התינוק עם אימו, וגם לא פחות אצל מבוגרים אנחנו תלויים בעיקרון בעימות (קונפורטציה, ק) של הסובבים אותנו בקשר אליו.
++++++++++++++
(בעצם היימן אומרת משהו פשוט :אין לנו קשר ישיר עם פי הטבעת או האחוריים, ואנחנו חשופים להערות של הסביבה בקשר לכך: נדבק לך משהו מאחורה, יש לך חור במכנסיים, רואים לך. תחשבו כמה זה דורש אמון באנשים אחרים, סביב סוגיות רגישות שאין לנו שליטה עליהן. ותחשבו כמטפלים, על האזורים הללו שהמטופל נחשף בפנינו מבלי שהוא עצמו חשוף אליהם ורואה אותם. יש הרבה מאוד רגעים כאלו בקליניקה, שהמטופל נבוך כי הוא חושב שאנחנו רואים משהו, רגיש, חשוב, שהוא לא יכול לראות בעצמו …ק)
++++++++++++++++++++
היא אומרת עוד משהו:
לגבי שני ההיבטים של החוויה האנאלית, עקרון ההתפתחות הצמוד לאימא של החשק המיני ושל אהבת האובייקט, שאפשר לקשר אותו לשלב האוראלי, אינו חל על התפקוד האנאלי. (כי התינוק לא רואה את האם כאשר היא מנקה אותו ומורחת לו משחות מאחורה, ק) . לכן דחפים אנאליים אינם מתאימים לביסוס או לגיבוש של יחסי אובייקט. לגבי אנליות, האובייקט מיותר, אם לא גרוע יותר, ואנו יודעים מהתבוננות ישירה ומתוך התבוננות אנליטית שהתערבויות עם או יותר נכון חדירות לתפקוד האנאלי נרשמות כהתקפות.
+++++
היימן מתארת מתוך התבוננות בילדים קטנים איך בשלב שטרם היציאה המבט שלהם מתכנס פנימה, והם ממש מרוכזים בעצמם.
היא אומרת עוד משהו מקורי שלה: מתוך הסתכלות על ילדים אני לא רואה שזה שכיח שילדים יסתכלו על הצואה שלהם וישחקו איתה – אני לא חושבת שהילד ממש גאה ואוהב את הצואה שלו. הוא לא יגע בזה כמו שהוא יגע בכל דבר אחר.
כאן היא עושה מהלך מעניין מבחינה תאורטית וקלינית. היימן אומרת שבשלב האנאלי אנחנו למדים להתרכז לפני שאנחנו מפיקים משהו ומוציאים אותו. ואז אנחנו נהיים רגישים לגבי התוצר. היא נותנת דוגמאות של אנשים שכותבים וצריכים להגיש משהו כתוב: עבודה, מאמר, ספר, שיר – כל דבר שהוא כתוב.
++++
היימן: : אני מעוניינת להציג מקרים מתוך ניתוח של 'עכבות כתיבה', מכיוון שהן יראו בבירור את ההופעה (המחודשת, ק) של בעיות מיניות מגיל הינקות, עם דגש מיוחד על תחייתו השלב האנאלי. תחושות של אשמה על עצירות יצירתית, תחושות של סחבת ועל חוסר סדר- דיכאון משולב באשמה עם תחושת בדידות – פחד מעונש על גניבה (ספרותית, ק) והפקת חומרים חסרי ערך – צורך באכילה מנחמת ממשיכת לשלב האוראלי – יהירות לגבי יכולות הכתיבה – תחושה של עקרות, על חוסר היכולת להביא 'תינוק' לעולם , כל האלמנטים הללו משחזרים רגשות, דחפים ותכנים של השלב האנאלי. …..בניגוד לדפוס היחסים שנקבע בחוויית ההאכלה משד האם, ומאוחר יותר כשהילד לומד לדבר, – דפוס העבודה הנגזר מהשלב האנאלי דורש נסיגה (של היוצר, ק) מהקהילה, בדידות ואוטונומיה מלאה במעשה היצרני. .
+++++++
אני רוצה לסכם את המפגש שלנו על השלב האנאלי כפי שהוא נוכח בקליניקה. כמובן שאלו מחשבות 'רכות', זמניות ולא 'מוצקות'. כאשר המטופל מדבר – הוא מחליף חומרים, יש בזה מימד אוראלי בוודאות, אבל גם מימד אנאלי.
השלב האנאלי חשוב מבחינה תרבותית, כמו שהיימן מציעה: מפה מגיעים רעיונות בשלים, אומנות, כתיבה יצירה – אבל הוא כולל גם מימד של בדידות והתרכזות ב'עצמי'. כשהמטופל מדבר ומוסר אסוציאציות – אנחנו קוראים לזה שטף דיבור. כאשר יש שתיקות, אפשר לחשוב אותן ואת ה'יציאות' לאחריהן כתופעה אנאלית. זה לא אומר מיידית שזו התנגדות, אלא אפילו שלב של התפתחות, של ניסיון של המטופל להתרכז בעצמו ולגבש משהו לפני שהוא מוסר אותו.
היימן גם מאירה בא' – את הרגישות ואת חוסר האונים, ואת רמת הביטחון שאנחנו צריכים לחוש כדי לחשוף בפני אדם אחר – המטפל במקרה זה את האיזור האחורי והאנאלי שלנו, ועד כמה זה מלווה במבוכה וסיכון.
Blos, P. (1972). Silence: A Clinical Exploration. In Psychoanal. Q (Issue 41).
Glover, E. (1955). The technique of psycho-analysis [Book]. International University Press.
Heimann, P. (1962). Notes on the Anal Stage [Article]. International Journal of Psychoanalysis, 43, 406–414.
Laplanche, Jean., & Pontalis Jean-Bertrande. (1988). The language of psycho-analysis (J.-B. Pontalis, Ed.) [Book]. Polestar Wheatons .
Freud, S. (1908). Character and Anal Erotism. Standard Edition, (9):167-176
