2. היפנוזה
לפני כמה חודשים עובד סוציאלי פרסם פוסט, בפורום על עובדים סוציאליים ישראליים. בפוסט בו הוא מותח ביקורת על כך שבישראל אין לעובדים סוציאליים קליניים אפשרות לטפל באמצעות היפנוזה, והוא גם קורא לפעולה לשינוי החוק. מבלי להיכנס לסוגיה הזאת: המשאלה להיפנוזה קיימת אלפי שנים. עוד לפני המדע הזה שאנחנו ממשיגים פה.
פרויד בעצמו למד להפנט מברויאר ושרקו. מקובל להגיד שהפסיכואנליזה מחליפה את ההיפנוזה. מקובל לחשוב שהיכן שיש היפנוזה אין טיפול פסיכואנליטי. במידה מסויימת זה נכון – נדבר על זה. אבל כמובן שזה במידה מסוימת לא נכון. בכל מקרה לעבוד בפרקטיקה של היפנוזה היא המשאלה של מטפלים כמו העובד הסוציאלי בפייסבוק. ומצד שני להיות מטופל על ידי היפנוזה, או על ידי מצבים של טראנס כימי או על ידי היפנוט – זו משאלה של מטופלים רבים. אני חושב שבדיבור שלנו היום פה – ננסה לא לשלול מיד ובאופן מלא את הקשר שלנו למושג הזה 'היפנוזה' וניקח קצת זמן לדבר על המושג הזה כיום ובקליניקות שלנו.
- מהי היפנוזה?
בסוף שנת 1885 פרויד מקבל מלגה ומגיע לשלושה חודשים ללמוד היפנוזה אצל דר שארקו – בבית החולים בפאריז הסלפטאייר. פה בעצם מתקיימת נקודת הראשית של הפסיכואנליזה, והפרידה המהירה של פרויד מההיפנוזה.
ניתן להגדיר היפנוזה כשיטה וכמצב נפשי. כשיטה, ההיפנוזה היא טיפול המתרחש בשלושה שלבים: בשלב הראשון המטפל מרגיע את המטופל, הוא מורה לו להתמקד בחפץ, ולהתעלם משאר המימדים בסביבה, כך הוא מעביר את המטופל למצב של טרום שינה כאשר יש למטופל עדיין יכולת להאזין למטפל – הוא לא ישן לגמרי, השלב הזה מאופיין בהיענות ואמון מקסימליים של המטופל במטפל. יש המכנים זאת רגרסיה למצב יחסים של אם-תינוק. בשלב השני: המטפל מוסר למטופל מסרים משכנעים. קוראים לזה גם סוגסטיה. להפסיק התנהגות מסויימת, למשל התנהגות כפייתית מכל סוג, להרגיש משהו, למשל שובע או גועל משתיית אלכוהול, או לספר משהו שהמטופל זוכר אבל מדחיק. בשלב השלישי – המטפל מעיר את המטופל כאשר השניים מצפים להמשכיות הסוגסטיה.
אולם מצב היפנואידי – הינו מצב מנטאלי, הוא אמור להיווצר בעקבות היפנוזה – אך הוא גם יכול להיווצר ללא התערבות חיצונית. אנשים הלוקים למשל בהיסטריה – מונח מהעבר שנדבר עליו בשבוע הבא בפגישה השלישית, או אנשים שיש להם אישיות מפוצלת, ואנשים פוסט-טראומטיים, אנשים כאלו לדוגמא יוצאים וחוזרים למצב היפנואידי.
אודי בוננשטיין, פסיכולוג ישראלי, אומר: "למעשה, להיפנוזה ולפסיכואנליזה יש יותר קווי דמיון מאשר הבדלים. כמו היפנוזה, הפסיכואנליזה רוויה בתהליכים סוגסטיביים, לרבות אסוציאציה חופשית, המסגרת הטיפולית (שכיבה על הספה, טון הדיבור של המטפל, הזמן הקבוע) והתיאוריה עצמה". (Bonshtein, 2012).
גם ההיפנוזה וגם הפסיכואנליזה מסמנות כיעד מרחב נפשי לא מודע, המתקיים במקביל. בשתי הפרקטיקות יש הרפיה של המטופל, בשתיהן יש מיקוד קשב ספציפי, ובשתיהן יש העצמה של המטפל, במילים אחרות בשתיהן יש רגרסיה. ושתי הפרקטיקות שואפות לתיקון מסויים על ידי שינוי פנימי, שיוביל לשינוי חיצוני של הפחתת סימפטומים. חייבים גם להגיד ששתי הפרקטיקות מגיעות מיוזמה של המטופל. מטופלים מאוד היו רוצים ללכת לישון ולקום חדשים. השאלה היא אם המטופל באמת יוזם, האם הדבר מחייב שהמטופל בשליטה ובהסכמה מלאה. כרגע, נראה שיש בשניהם, בטיפול פסיכואנליטי וגם בטיפול היפנוטי סוג של ויתור על שליטה.
- מצבים שבהם יש היפנוזה עצמית
היפנוזה עצמית ידועה כשיטה לטיפול במצבי כאב כרוני, למשל. היפנוזה עצמית ידועה כשיטה ניואג'ית של 'עשה זאת עד שתהיה כזה'. אבל היא גם ידועה כמצב נפשי יומיומי: למשל אנשים שיש להם שימוש הרגעתי במסכים, מצבים כפייתיים – כמו אכילה, למשל. היפנוזה היא מצב של ירידה במודעות – למשל בנהיגה כאשר אנחנו שוכחים את הדרך שכרגע עשינו, או שוכחים לרדת במחלף. במצבים של חלימה בהקיץ, אנחנו נכנסים בעצם למצב היפנוטי, ואנחנו מצמצמים קשר עם המציאות. כאשר אנחנו צופים בסרט, אנחנו מסכימים להיכנס למצב של רגיעה ואנחנו מתנתקים בהסכמה מהסביבה – מתעלמים משכנינו שבשורת הקולנוע או דברים שקורים בבית – כאשר אנחנו צופים בטלוויזיה.
אבל גם בקליניקה יש אלמנטים היפנוטיים. בריהוט השקט, בתמונות שאנחנו תולים, בשפה הרכה, בקול המרגיע, במבט הממוקד וכולי וכולי. למשל, פתאום מטופל שואל התמונה הזאת חדשה? משהו במרחב ההיפנוטי שלו זז.
- מצבים שהמטפל מהפנט את המטופל
מייקל דיאמונד (Diamond, 2019)– הוא פסיכואנליטיקאי שמשלב היפנוזה, נקרא קטעים ממאמר שכתב לאחרונה ב 2019 – על היחסים בחדר הטיפול: טיפול פסיכואנליטי ובהיפנוזה
מתחילים באמירה חזקה, שימו לב:
היפנוט היא בעצם מילה נוספת למשהו בסיסי ביחסי אנוש, הסופר והפסיכואנליטיקאי הבריטי אדם פיליפס (2000) מציע שכל מה שאנשים עושים ביחד "דומה" להיפנוזה. מכיוון שלהתפתות ולפתות זה "למעשה כל מה שאנחנו יכולים לעשות (אחד לשני)", אולי היפנוזה היא "התיאור הטוב ביותר עד כה… [של] מה שקורה בין אנשים,… הורים וילדים, רופאים וחולים, או עמים ומנהיגיהם" (עמ' 9–10). מהזווית הזו, ומכיוון שישנן דרכים רבות להפנט אנשים (למרות שהפרוידיאנים המוקדמים נרעדו מעצם הרעיון), בכל זאת ניתן לשאול, "מה יש בכל פסיכותרפיה או פסיכואנליזה שמבדיל אותה מהיותה סוג של היפנוזה?
…אני מאמין שתהליכים היפנוטיים משתתפים כמעט בכל תהליך טיפולי. ישנם פיתויים דיאדיים ניסתרים בלתי נמנעים המועברים באופן לא מודע מראשית החיים (לידה, ק) ולאורך התפתחות האדם, …. פרויד (1938) עצמו האמין שהאם "הופכת למפתה המקורית" (עמ' 198) באמצעות טיפול בגופו של הילד….
…פיתוי, או הכוונה ניסתרת, כיצירת תוכנית פעולה, לרוב בערמומיות או בסתר, אינן צריכות להיות מילים גסות, והן לא בהכרח משרתות את האדם האקטיבי. המונח (סוגסטיה, ק) כפי שאני משתמש בו מסמל את הדינמיקה הלא מודעת יותר הפועלת עבור שני חברי הדיאדה הטיפולית. (מטפלים) מהפנטים, על ידי מילים והתנהגות בלתי מודעת במידה רבה, הם מחדירים למפגש ההיפנוטי תמריצים לרמות ארכאיות של מעורבות יחסית המשרתות תוכניות כאלה (Diamond, 1987, 1988; Shor, 1962). לפיכך, כפי שהמקרים של אריקסון (מילטון אריקסון, אבי ההיפנוזה הטיפולית המודרנית, ק) מראים לעתים קרובות, על ידי דיבור כאילו המטופל הוא ילד ועל ידי משחק תפקידים של דמות הורית, עד חיובי, מורה חכם, מרפא יודע כל, מגן, מנחם או אפילו מאהב, המהפנט מסוגל לעתים קרובות לזכות באמון, באמונה, בהערצה, בנאמנות, במסירות ובאהבה המאפשרים השפעה על "דינמיקות בלתי-מודעות שלא היו נגישות" (מאסרמן, 1941, עמ' 177). תקשורת היפנוטית עקיפה יותר משחררת לעתים קרובות את הפנטזיות הסימביוטיות של המטופל, כמו גם את הרצונות והצרכים שלו, על ידי יצירת "אשליה של להיות מובן (לגמרי) תוך שלילת הנפרדות בין המטופל למטפל" (Diamond, 1988, עמ' 150).
…. כמובן, הפיתוי המיטיב נשען על ההתערבויות המיומנות אך עדיין ניתן לומר – ה"מניפולטיביות" של המהפנט (או מטפל, ק) במובן של ניהול וניצול מיומנות של רגרסיות האגו ופוטנציאל הטראנס של המטופל לתועלת טיפולית. בקיצור, הובלה סמויה, כזאת היא בשירות הפעולה המשחקית, של מה שניתן לחשוב עליו כפן של חלימה ועזרה כאחד, לעתים קרובות גם למטופל וגם למטפל בדרגות שונות.
- מצבים שהמטופל מהפנט את המטפל
ישנם מצבים בטיפול שהמטפל מרגיש משותק, רדום ומשועמם. המטופל לא מעוניין להביא את המטפל למצב של ניתוק ושיתוק – זה ברור. אבל הדיבור של המטופל עלול לייצר מצב כזה. דוגמא של מטפלת בשם ג'יין פלנרי:
אדם (שם שלי, ק) היה גבר באמצע שנות העשרים לחייו עם אופי די פרנואידי. הכחיש את התוקפנות שלו, רק 'רוצה למצוא חן', הוא ראה את עצמו כקורבן פסיבי. כשהוא דיבר בטרוניה על כמה יחס רע הוא קיבל בקול הילדותי המונוטוני, מאנפף והמתבכיין שלו, לעתים קרובות הלכתי אחורה לשעמום. הרגשתי תקועה, לא יודעת מה לומר לאיש הזה, משתוקקת לסיום הפגישה. הרגשתי שהקול שלו מחורר אותי, בזמן שהוא הכחיש כל רגשות תוקפניים, מדבר על כך שהוא פשוט ממשיך לעשות כמיטב יכולתו למען אנשים אחרים אבל הם לא רוצים אותו, במקום זאת תמיד תוקפים אותו ומציקים לו. רגשותיי היו מעורבים, כאילו הוא אכן האשים אותי, ובצדק, בכל צרותיו. הרגשתי אחריות כלפיו מתוך רצון להיות לו 'לאמא יותר טובה', יחד עם דחף חזק יותר לבעוט בו מיד ממני. הדבר הזה האחרון היה לי יותר קשה להרגיש. הרגשות האלה היו עבורי שכפול של רגש דומה שהיה לי כלפי אובייקט העברה חשוב מילדותי המוקדמת.
בפגישה אחת, כמה חודשים בטיפול, אדם החל להתלונן שוב על הבוסים שלו בעבודה, איך כולם – והבוס המיידי שלו בפרט – הטרידו אותו והציקו לו. הוא ניסה כמיטב יכולתו ועשה עבודה טובה אך לא זכה להכרה. הרגשתי תקועה, לא יכולתי להציע שום דבר בעל ערך, וממש נמאס לי ממנו. כשנאום התוכחה נמשך, פתאום הבנתי שלא הייתי שם. תשומת לבי נסחפה ומצאתי את עצמי חושבת בהנאה על גלויה שקיבלתי זה עתה באותו בוקר מבני הבכור, בן גילו של האיש הזה, שחי אז באמריקה. הוא שלח לי אותה ללא סיבה אחרת מלבד העובדה שזה משך את תשומת לבו והוא נזכר בי. הוא חשב שאהנה מזה, כמו שאכן נהניתי. הרגשתי מוזנת מהיחס האוהב שלו ומהביטוי הספונטני שלו. הבנתי שלזמן קצר, בפנטזיה, נהניתי מחברתו של האיש שהוא הבן שלי, מהחום של ההרגשה והספונטניות האמיתית שלו ומהחום שלי כלפיו. זה מיקד אותי מחדש באדם כשהבנתי שאני מרגישה מאוד חסרת סבלנות אליו ורק רציתי שילך. כשהתחלתי להרהר ברגשותיי ושמעתי אותו מדבר על איך הבוס שלו רוצה להיפטר ממנו, זיהיתי את עצמי עם הדמות הסמכותית הזועמת והדוחה הזו.
זה נגמר טוב, כי זה מוביל להתערבות שמשנה את הסיטואציה הבינאישית של המטפלת ואדם.
ג'יין ממשיכה:
השעמום שלי מול אדם נבע ממקורות שונים. האחד היה ההשלכה שלו לתוכי של האובייקט הפנימי העוין והתוקפני הזה שאיתו אני באמת הזדהיתי, כהעברה משלימה. מה שאני הבאתי לזה, וגרם לי לשמר את הבעיה, היו הרגשות שלי כלפי אובייקט העברה חשוב מהילדות המוקדמת שלי, שאדם היה נראה מבחינה חיצונית מאוד דומה לו. זה גרם לי לקונפליקט שעבדתי עליו בטיפול שלי. המרכיב האחרון היה תחושת חוסר ההתאמה שלי, הרגשתי חסרת תועלת, חסרת אונים וסחוטה לאור העוינות והחסימה הבלתי מתפשרת שלו.
- מצבים שבהם הטיפול מתרחש במרחב מהפנט, באופן יזום
פה אני חוזר שוב למאמר של דיאמונד בקטע בו הוא משלב את המרחב הפוטנציאלי של וויניקוט (מושג 45).
.. אני נזכר באימרה של ג'ורג' ברנרד שו: "אם אינך יכול להיפטר מהשלד [המשפחתי] … עדיף … שתלמד אותו לרקוד!"
כמובן, הטון המוביל של הריקוד הטיפולי – משחק בתוך מסגרת – יכול להשתנות מאוד, מההנאה החושית של הטנגו, ועד למשמעת המוחזקת של הואלס, המקצבים החשמליים של ההיפ הופ, או ההספד של מארש ההלוויה. עם זאת, כאשר לבני אדם מותר לשחק, הכל יכול לקרות; לפיכך, בעדכון המבריק שלו לחשיבה האנליטית הקלאסית, רופא הילדים והאנליטיקאי הבריטי דונלד ו. וויניקוט (1971) התייחס למשחק כזה כ"קסם" שיכול להתרחש רק באינטימיות של מערכת יחסים, שנמצאה כאמינה. אף על פי שהמילה "קסם" עדיין עשויה להיות מילה דוחה הן בפסיכואנליזה והן בהיפנוזה, אך כאשר היא (המילה קסם, ק) מובנת באופן וויניקוטיאני היא מייצגת אפשרות משפרת חיים המתעוררת בתוך האינטימיות של מערכת יחסים אמינה – כגון הורות "טובה מספיק" או פסיכואנליזה …. בלי קשר, במילותיו הבלתי נשכחות של לירוי "שאצ'ל" פייג' האגדי(שחקן בייסבול אמריקאי, ק) , "[אנחנו] לא מפסיקים לשחק כי אנחנו מזדקנים; אנחנו מזדקנים כי אנחנו מפסיקים לשחק".
ויניקוט האמין שמשחק, הוא המציאות האמיתית היחידה, מכיוון שהוא משקף את ההשפעה ההדדית של המציאות הנפשית האישית וחווית השליטה באובייקטים ממשיים. המשחק, משמש כמתווך ל"עצמי האמיתי", והוא מובן כתוצאה מכך, כצורת התקשרות (attachment) ממשית שבה המציאות והמשחק הופכים לזוג אידיאלי שגורם זה לזה לפעול. "להיות" ו"להמשיך להיות" (שני מושגים של וויניקוט שקשה לתרגם את השני going on being, ק) תלויים בקיומו של האדם האחר המסוגל לשקף בחזרה את מה שנותר לא משולב. כדי להפוך ל"אמיתי", ילד – וגם הילד בתוך המטופל – חייב או חייבת להתגבר על מאמציו הנואשים לשרוד מבחינה נפשית, במיוחד באמצעות צורות נוקשות של ציות המעכבות את המשחק והיצירתיות.
בתיאור מעט קיצוני של הסתגלות ובריאות נפשית, ויניקוט (1971) הציע תרופת נגד לחולי נפשי שמוגדרת כנורמליות שמאופיינת בציות יתר. בניגוד לנורמליות צייתנית, הוא דוגל ב"פסיכופתולוגיה יצירתית" או "חיות", שבה אדם נמצא ביחסים טובים יותר עם התהליך הראשוניים שלו (לא מודע, דחפים יצרים, ק), משהו הדומה לעבודת החלומות. המטרה הטיפולית אם כן, היא להיות ביחסים ידידותיים יותר עם מה שהוא כינה "כאוס יצירתי", חיוניות שהיא הישג התפתחותי עמוק – בקנה אחד עם ההיררכיה של מאסלו – המאפשרת לגלות מה, אם בכלל, עושה את החיים שווים לחיות אותם. אכן, פסיכותרפיה קשורה לשני אנשים שמשחקים יחד, ופסיכואנליזה היא "צורה מאוד מיוחדת של משחק" (Winnicott, 1971, p. 41). מול הדגש הפרוידיאני של פרשנות המדגישה את הבנת האנליטיקאי את הלא מודע של המטופל, ויניקוט מחשיב את המשחק ואת היכולת לשחק כחשובים יותר. מרחב המשחק הטיפולי מאפשר את התפתחות היצירתיות של המטופל במקום להעדיף את חוכמתו של המטפל. כתוצאה מכך, משימתו של המטפל דורשת לעיתים קרובות, עזרה ביצירת ושימור מרחב משחק, אשר הוא הכרחי מבחינה התפתחותית בו המטופל יכול לגלות משהו בעצמו. כאשר משחק אינו אפשרי, עבודתו של המטפל חייבת להיות מכוונת להבאת המטופל ל"מצב של יכולת לשחק" (Winnicott, 1971, p. 38). אני חושב שמבחינות רבות, זה מה שההיפנוזה עושה – כלומר, היא מרחיבה את היכולת לשחק במרחב דמיוני.
Bonshtein, U. (2012). Relational Hypnosis [Article]. International Journal of Clinical and Experimental Hypnosis, 60(4), 397–415. https://doi.org/10.1080/00207144.2012.700613
Diamond, M. J. (2019). Gazing Back, Playing Forward: Contemporary Psychoanalytic Musings on the Relational Essence of Hypnotherapeutic Action [Article]. The American Journal of Clinical Hypnosis, 62(1–2), 12–30. https://doi.org/10.1080/00029157.2019.1580558
Flannery, J. (1995) Boredom in the Therapist: Countertransference Issues. British Journal of Psychotherapy 11:536-544
