- העברה
היום נסקור את המושג השגור 'העברה' – אבל מייד נעבור לקוטב הקיצוני של המונח, שם נמצא המונח הפחות ידוע אשר נקרא בגרמנית:
Nachträglichkeit (מבטאים: נָכְטְרֵגְלִישְׁקַיִיט) – 'איחזור' – יהיה המושג שנגיע אליו ונבחן אותו בקליניקה שלנו. קשה לתרגם אותו ולהערכתי גם לא נכון לתרגם אותו יתר על המידה. המונח מכיל מילולית משמעויות של חוכמה בדיעבד, מבט לאחור, פעולה מושהית, משהו שקדם לדברים וכולי. אני חושב שקלינית המונח יותר ברור, נדמה לי שמטפלים מבינים אותו מבפנים, ונדמה לי שנצליח להחזיק אותו כמטפלים בפגישה היום. אני מתרגם את המונח למילה 'איחזור' – שמשמעותו בשפת המחשב – שליפה של נתונים מהעבר ושימוש בהם.
יש ב'איחזור' טיפולי – ב 'נָכְטְרֵגְלִישְׁקַיִיט', מימד רוחני, פילוסופי, אולי אפילו מיסטי. קשה להאמין לתופעה הזאת גם למטפלים ובטח למטופלים. אבל יש גם מימד פסיכולוגי-טיפולי- פרקטי, ונדבר עליו.
הגדרת היסוד של פרויד להעברה ותפקידה הדינמי
נתחיל בסקירה קצרה, לשם הרענון של תופעת ההעברה.
הראשון הוא פרויד (Freud, 1912) בעצמו:
'ברצוני בעמודים הבאים להוסיף כמה הערות שיסבירו איך זה שההעברה בהכרח נוצרת במהלך טיפול פסיכו-אנליטי, וכיצד היא ממלאת את תפקידה במהלך הטיפול. יש להבין שכל אדם, בשילוב של נטיות מולדות והשפעות שספג במהלך שנותיו הראשונות, רכש שיטה פרטית משלו לניהול חייו המיניים – כלומר, רכש תנאים מוקדמים להתאהבות שהוא מציב (טעם אישי, סלידה, משיכה, הערכה, ביזוי… וכל הרגשות הבינאישיים המביאים דחייה ומשיכה, ק) …… זה מייצר את מה שניתן לתאר כדפוס קבוע (או כמה כאלה), שחוזר על עצמו כל הזמן – מודפס כל הזמן מחדש – במהלך חייו של האדם, ככל שהנסיבות, ואופי האנשים הנגישים לו מאפשרים זאת.
עכשיו, (שימו לב לשפה של פרויד הוא נואם – הוא מדבר ולא כותב מרוחק, ק), התצפיות שלנו הראו שרק חלק מהדחפים הללו הקובעים את מהלך החיים המיניים עברו את התהליך המלא של ההתפתחות הנפשית (במילים פשוטות, רק חלק מהדחפים והנטיות התעצב לכדי מילים, לכדי מחשבה ולכדי מודעות, ק) . החלק הזה מכוון למציאות, עומד לרשות האישיות המודעת ומהווה חלק ממנה (Freud, 1912).
^^^^
העברה היא דפוס, היא אישית כמו טביעת אצבע, בחלקה היא בכלל ביולוגית – כמו שדיברנו על הביולוגיות של האנרגיה הנפשית – הליבידו, וחלק מההעברה היא אירועי חיים מוקדמים: ריח גוף, קולות, מגע, יחסים, וכל מה שניתן לתאר בתוך התא המשפחתי, מעין ביצה פסיכולוגית, שהמטופל בוקע ממנה כשהוא ייחודי ושונה מכל מטופל אחר. והעברה היא גם המנגנון שיקבע את היחסים האינטימיים: בגדול משיכה ודחייה, אבל גם סגנונות אישיים של משיכה ודחייה. וכל זה כמובן משחק תפקיד בקליניקה. מה זה אומר? האם זה אומר שכל מטפל, עם טכניקה טובה ואפילו חיבה ורצון, יכול להצליח עם כל מטופל? שאלה.
בתרגומים מקובל לקרוא להעברה שמשמעותה משיכה – 'חיובית', ולהעברה שמשמעותה דחייה 'שלילית'. אבל זה נותן בעברית גוון שיפוטי, אז בואו ננסה להמשיך להשתמש במילים הבסיסיות 'משיכה' ו'דחייה'.
ונחזור לפרויד (Freud, 1912):
סוגי העברה (משיכה ודחייה) וויסות ה"טמפרטורה" הטיפולית
'עלינו להבחין בין העברות 'משיכה' להעברות 'דחיה', להבחין בין העברה של רגשות חיבה מזו של רגשות עוינים, ולהתייחס באופן שונה לשני סוגי ההעברה. העברת משיכה ניתנת לחלוקה נוספת להעברה של רגשות ידידותיים או חיבה הניתנים למודעות, ולעומתם העברה נרחבת יותר של רגשות משיכה לא מודעים. לגבי האחרונים, האנליזה מראה שהם תמיד מגיעים למקורות אירוטיים. ….(Freud, 1912)'
פרויד (Freud, 1926) 'אם המטופל מתחיל את הטיפול שלו בחסות העברה של משיכה קלה ובלתי מובהקת, זה מאפשר לו לחשוף את זיכרונותיו בדיוק כפי שהיה עושה בהיפנוזה, ובמהלך הזמן הזה, הסימפטומים הפתולוגיים שלו עצמם שקטים (לדוגמא, הוא מסוגל לדווח על חרדה – מבלי לחוות אותה, דוגמא נוספת, הוא מסוגל לדבר על דיכאון, מבלי להיות מוצף ממנו, וכולי, ק) . אבל אם, ככל שהאנליזה מתקדמת, ההעברה הופכת עוינת או אינטנסיבית מדי, ולכן זקוקה להפעיל מנגנון הדחקה, הזיכרון מיד מפנה את מקומו ל-acting out (המטופל, מאבד את יכולת הדיבור שהיתה לו, אבל עדיין צריך להתבטא, ק). מכאן ואילך ההתנגדויות קובעות את רצף החומר שיש לחזור עליו. המטופל מוציא משריון העבר את כלי הנשק שבעזרתם הוא מתגונן מפני התקדמות הטיפול – כלי נשק שעלינו לפרוק ממנו בזה אחר זה.'
>>>
בחלק הזה פרויד מעניק לנו הדרכה קלינית. הוא מסמן את מידת הטמפרטורה של משיכה אשר עליה להתקיים בפסיכואנליזה: זה צריך להיות חיובי אבל לא יותר מידי. במידה והמשיכה הופכת לשלילית או אינטנסיבית מידי – המטופל לא מסוגל לחשוב ולהתבטא. אז מופיעה התנגדות – מונח עליו נדבר במושג 29 – 'התנגדות'
>>>>
מאפייני ההעברה במבט מורחב: מוזרות, אי-התאמה, וחזרה במקום זיכרון (איצ'גויאן וגרינסון)
איצ'גויאן – בספרו על הטכניקה הפסיכואנליטית:
'העברה היא יחסים בינאישיים מוזרים עם שורשים מתקופת הילדות, באופיים הם לא מודעים … ולכן גם לא רציונליים. העברה – כוללת בלבול בין העבר להווה, מה שנותן לה אופי של תגובה לא מתאימה, לא מותאמת, לא הולמת. … משמעות הדבר היא שלא ניתן להסביר את הרגשות, הדחפים והרצונות המופיעים ברגע הנוכחי וביחס לאדם (אובייקט) מסוים (אך ורק) במונחים של ההיבטים האמיתיים של אותם מערכת יחסים, אלא רק כאשר מייחסים אותם גם לעבר.
זו הסיבה שגרינסון (1967) אומר ששתי התכונות הבסיסיות של תגובת העברה הן שהיא חוזרת על עצמה, ושהיא בלתי הולמת (עמ' 155) – כלומר, לא רציונלית. לאור האפיון הפרוידיאני הזה, רוב המחברים מנסים להבין את ההעברה כתשלובת של פנטזיה ומציאות'. (Etchegoyen, 2018)
>>>
מימד חשוב ומובחן מציע איצ'גויאן – 'מוזרות'. תגובה מוזרה ולא מותאמת – היא העברה. העברה לפי זווית הראיה הזאת היא התנהלות שאיננה רציונלית.
בואו נעקוב דרך ההפניה של איצ'גויאן לרלף גרינסון.
גרינסון (Greenson, 1974)' חשוב להכיר בכך שבתגובות העברה, המטופל נוטה לחזור במקום לזכור; ובמובן זה, העברה היא תמיד התנגדות ביחס לתפקוד הזיכרון. עם זאת, על ידי חזרה, על ידי שחזור העבר, המטופל מאפשר לעבר להיכנס לסיטואציית הטיפול. חזרות על העברה מביאות לניתוח חומר שאולי לא היה נגיש אחרת. טיפול נכון בניתוח ההעברה יוביל לזיכרונות, שחזורים ותובנות, ובסופו של דבר להפסקה של החזרה.
ישנן דרכים רבות לסווג את הצורות הקליניות השונות של תגובות העברה. הכינויים הנפוצים ביותר הם העברה חיובית ושלילית. ההעברה החיובית מתייחסת לצורות השונות של אהבה, וההעברה השלילית מרמזת על מגוון מסוים של שנאה כלפי האנליטיקאי. יש לזכור שכל תגובות ההעברה הן במהותן אמביוולנטיות. מה שנראה קלינית הוא רק פני השטח.
כדי שתגובות העברה יתרחשו בסיטואציה האנליטית, המטופל חייב להיות מוכן ומסוגל להסתכן ברגרסיה זמנית כלשהי מבחינת תפקודי האגו ויחסי האובייקט. על המטופל להיות בעל אגו המסוגל לסגת באופן זמני לתגובות העברה, אך רגרסיה זו חייבת להיות חלקית וגם הפיכה, כדי שניתן יהיה לטפל במטופל באופן אנליטי ועדיין להתקיים בעולם האמיתי. אנשים שאינם מעזים לסגת מהמציאות, ואלה שאינם יכולים לחזור בקלות למציאות, כמו הפסיכוטיים, מהווים סיכוי גרוע לפסיכואנליזה.
פרויד חילק את הנוירוזות לשתי קבוצות על סמך האם המטופל יכול לפתח ולשמור על מערכת מגובשת יחסית של תגובות העברה ועדיין לתפקד באנליזה ובעולם החיצוני. מטופלים עם "נוירוזת העברה" יכלו לעשות זאת, בעוד שמטופלים הסובלים מ"נוירוזה נרקיסיסטית" לא.
פרויד השתמש גם במונח "נוירוזת העברה" כדי לתאר את עוצמתן והיקף תגובות ההעברה שבהן האנליטיקאי והאנליזה הפכו לעניין המרכזי בחייו הרגשיים של המטופל, והקונפליקטים הנוירוטיים העיקריים של המטופל נחווים מחדש בסיטואציה האנליטית. כל המאפיינים החשובים של הנוירוזה של המטופל יחוו מחדש או יפעלו (re-enacted) מחדש בסיטואציה האנליטית (פרויד).'(Greenson, 1974)
ומקור אחר שלו:
' לכל האנשים יש תגובות העברה; הסיטואציה האנליטית רק מקלה על התפתחותן ומשתמשת בהן לפרשנות ולשחזור. נוירוטיים נוטים במיוחד לתגובות העברה, כמו גם אנשים מתוסכלים ולא מרוצים באופן כללי. האנליטיקאי הוא מטרה עיקרית לתגובות העברה, אך כך גם כל האנשים החשובים בחייו של אדם.
לסיכום: העברה היא חוויה של רגשות, דחפים, עמדות, פנטזיות והגנות כלפי אדם בהווה, שאינם הולמים אותו, אלא מהווים חזרה על תגובות שמקורן ביחס לאנשים משמעותיים מילדות מוקדמת, המועברים באופן לא מודע לדמויות בהווה. שני המאפיינים הבולטים של תגובת העברה הם: היותה חזרה ושהיא אינה הולמת.'
>>>>
מעבר מ'העברה' ל'איחזור' (Nachträglichkeit): זרימת הזמן הדו-כיוונית בטיפול
עד כאן, חזרה כללית על המונח 'העברה': דפוסים שמקורם כל כך מוקדם עד שלא ניתן להבחין בין הביולוגיה לפסיכולוגיה בתוך הדפוס. בקליניקה אנחנו זקוקים למידה מסוימת של העברה של רגשות חיוביים, ואני מאמין שתמיד מטופלת מגיעה לקליניקה הפרטית עם מידה של תקווה ורגשות חיוביים, אבל גם עם פחדים ורגשות של דחייה – וגם זה העברה. מעצם המילה 'דפוס' – אנו מבינים שלא ניתן לשנות אותו באופן מלא – בטח לא במהירות ובקלות. ודבר אחרון שיוליך אותנו לביטוי המרכזי של השיחה – יש בהעברה מימדים לא מודעים, אינטנסיביים – אשר הם בעצם רישומים מהעבר שמשפיעים כרגע על ההווה, ובוודאי גם על המטופלת ישפיעו בעתיד.
^^^^^
המחשבה הזו שההעברה תשפיע בעתיד מובילה אותי לדבר על הרעיון מרחיק הלכת ביותר של פרויד: שנקרא בגרמנית Nachträglichkeit (מבטאים: נכטרגלישקייט).
יש פה מימד של 'במבט לאחור' אבל גם להיפך 'למפרע' – משהו שיש לו השלכה על העתיד. הוא תורגם לכל שפה בצורה שמדגישה אספקט מסוים. בעברית נהוג לתרגם אותו ל'בדיעבד', באנגלית למשל מקובל ביטוי אחר: 'תגובה מושהית',
אני מציע מילה אחרת שנדמה לי שהיא גם יותר יומיומית עכשווית, ואני חושב שהיא גם יותר מסייעת להבנה טיפולית קלינית והיא 'איחזור' – יש קובץ במחשב של טקסט נניח, ואנחנו שולפים את הטקסט מהמאגר 'מאחזרים' אותו, מביאים אותו חזרה – ואז יש לנו אפשרות גם לשנות אותו. זה דורש חשיבה שונה על המעשה הטיפולי. אם אנחנו רגילים לכך שהזמן נע בכיוון אחד לעבר העתיד, החשיבה פה היא שהזמן יכול לנוע בשני הכיוונים. העבר נוכח בהווה ומשפיע – גם באופן לא מילולי ב'העברה'. וההיסטוריה היא הרישום שלה ולכן ניתן לאחזר אותה, להחיות אותה ולהשפיע עליה.
תיאור מקרה של פסיכואנליטיקאית איטלקיה בשם פאולה מריון (Marion, 2012).
'גורג' הוא מטופל בשנות ה-50 לחייו, ממוצא זר. מתוך טיפול ארוך זה, ארחיב רק על קטע אחד שנראה לי כמבהיר את עבודתו של ה'איחזור' בתוך התהליך האנליטי.
'אבא' – הוא סימן ההיעדרות הגדולה בהיסטוריה של ג'ורג'. למרות שהוא (אבא של ג'ורג') הכיר בתינוק, הוא נפרד מהאם זמן קצר מאוד לאחר לידתו של ג'ורג'. הקונפליקט של ג'ורג' ממוקם בין מערכת יחסים אידיאלית עם העולם האימהי, לבין היעדר התייחסות גברית הניתנת להזדהות איתה. בעיית ההיעדרות האבהית מורגשת באופן חריף על ידי ג'ורג', שחי את ההיריון ואת והלידה שלו כביטויה של "מלחמת אזרחים", שהיא בסך הכל "מלחמת האזרחים" פנימית, שמתחוללת בתוכו, בין הסדר האימהי לסדר האבהי. מתחילת האנליזה, ג' הביא לי בעיה הקשורה למיניות: 'קושי בזקפה'.
בשלב מאוחר יותר של האנליזה, ג' מביא לי את החלום הבא: חלמתי שאני נמצא עם שניים או שלושה ילדים-בנים, וגם אני הייתי ילד. נכנסנו למוסך או למרתף שבו היה סוג של דוד שפעל על בנזין. השלכנו את עצמנו לתוך הבנזין, ואז נבהלנו כי הבנו שהתערובת עלולה להיות חומר נפיץ. הפיצוץ אירע, אבל הוא היה פחות חזק ממה שחשבנו שהוא יהיה. '
איך פאולה רואה את החלום?
' החלום מתאר סדרה של טרנספורמציות. מנקודת המבט של מערכת היחסים שלנו, (שימו לב, פרוש העברה, ק) המטופל מיישם שינוי פרספקטיבה (של היחסים בינו לבין המטפלת, ק), ומציג פרק חדש (הוא יכול לראות את עצמו כילד) ומשמעות חדשה ביחס לאובייקט האימהי. כאן הוא מייצג מצב מאוד רגרסיבי ומסוכן שקשור להתרגשות (עצומה, ק) בלתי מבוקרת, (זהו פרק חדש, ק) שבו חשוב שתגובת האובייקט (האנליטיקאי/הדוד) תרגיע אותו ביחס לתוצאות ההתרגשות שלו ('הפיצוץ אירע, אבל זה היה פחות אינטנסיבי ממה שחשבנו שזה יהיה'). האם ה'אידיאלית' שנכחה בתחילת הטיפול, שהפכה אז לאם המסרסת והפאלית (בעיות זקפה, ק), לובשת כעת צורה של דוד שעלול להתפוצץ אם המטופל ידליק אותו עם הבנזין המסוכן שלו – (זוהי) מלכודת הבולעת אותו וביחס לעובדה שאין לו אפשרויות להזדהות חלופית (יש רק אמא – אין אבא, ק). היסוד המשמעותי של החלום, לדעתי, נוגע לשחזור בהעברה של בעיה זו, הקשור ב: (1) מיניות של ילד; (2) הפנטזיות הקשורות בה; ו (3) הבעיה האדיפלית שהמטופל חייב להתעמת איתה. '
^^^^
אלו פרושי העברה שהיו יכולים בקלות להופיע במאמר בנושא 'העברה' – אבל יש בהם איכות נוספת של 'איחזור' – זה יהיה יותר ברור בהמשך, אבל זה נרמז במשפט האחרון של פאולה בציטוט הקטן: הבעיה האדיפלית שהמטופל חייב להתעמת איתה'
נמשיך לעוד חלום של ג'ורג' מאוחר יותר בטיפול:
^^^
בתקופה שלאחר החלום הזה, ג' לוקח אותי לחלום אחר, שבאותו זמן מותיר אותי מבולבלת ומאלץ אותי לשאול את עצמי מה ברח לי במערכת היחסים עם המטופל.
בחלק הראשון של החלום: "היה מקום שאני לא מזהה טוב . ידעתי שאני חייב לצאת למסע. היה מישהו, אולי חבר מהעבודה, ואז הייתה אישה. זה היה כמו מסע מחוץ לדנטה. שמתי לב שהכביש בו התחלתי לא הוביל לשום מקום. ואז עברתי לכביש אחר. האישה תמיד הייתה לידי. החלק השני של החלום היה יותר מבולבל; הייתי צריך לחקור עניין של זיהום מבנזין ופחם. לאישה שלידי נזל בנזין מהבגדים; חשבתי שאצטרך להיזהר לא להצית אותה."
כדי להבין את התקשורת של ג'ורג' ובמיוחד מדוע הוא חש שהוא בדרך הלא נכונה, הייתי צריכה לחזור בראשי לרגע בטיפול זמן קצר לפני כן, ולחלום אחר בפרט. זה היה חלום חשוב מסיבות שונות. החלום התחלק לשני חלקים:
"בחלק הראשון, המטופל היה במקום סגור, מבצר, ונאלץ להשתמש בחרב כבדה כדי להתמודד עם תקיפה של קבוצת אנשים שחורים. בחלק השני, הוא היה בעיר זרה עם בנו. היה צריך ללכת למקום מסוים. הוא אמר לבנו להיזהר כי העיר מלאה חורים שאפשר להיעלם לתוכם. ואז הוא מצא את עצמו לפני ארמון הבנוי מבטון אפור. הוא ידע שזה הארמון של אגודת המהנדסים".
ג' קישר את העיר לגיל ההתבגרות, לתקופה שבה רצה להתרחק מהבית, אך לא הצליח. אביו היה מהנדס, אבל לג'ורג' לא היה קשר טוב עם מספרים. המטופל עצמו הוא שהעיר על האנשים השחורים בחלק הראשון של החלום, ואמר שהם מייצגים את האחרות (זרות, ק), שהעליבה אותו (הוא היה ממוצא זר, ק). "גם המהנדסים מייצגים את האחרות, את האחרות של המספרים, אבל הם גם אלה שבונים כבישים, שמתקנים חורים." (בתוכי, אני חושבת על הסיפור הזה של החורים, איך הם יכולים לייצג בו-זמנית אמא עם חורים שאינה מכילה אותו, ואת החור של הפרידה של תקופת ההתבגרות שבו רצה לאבד את עצמו, אבל גם את החור שהותיר האב. )
ג'ורג': "כן, חשבתי על זה… החורים האלה. אולי הם גם החרדה שלי לא להצליח להיות אבא טוב לבן שלי – אני שלא היה לי אבא". אני אומרת לו: שיש לי הרושם שהוא מספר לי על הפחדים שלו מ'ליפול', אם הוא לא ירגיש נתמך על ידי בניסיונותיו להפריד את עצמו מהדמות האימהית; בחלק השני של החלום, הוא מזהה שנדרשת הוראה אבהית כדי שיפריד, כמו 'אגודת המהנדסים'.
ג'ורג': "כן, אני חושב שזה ככה. בחלום, גם הבניין הזה ייצג נקודה של אוריינטציה עבורי ועבור בני."
^^^^^
באמצעות דוגמה קלינית, ניסיתי להראות כיצד, לדעתי, 'איחזור' (Nachträglichkeit) מייצג תנועה בזמן, במידה מסוימת, במהלך הפגישות וגם במהלך התהליך האנליטי, שעליה מתבססת "האפשרות של פעולה טיפולית ספציפית של הפסיכואנליזה… והאפשרות לשנות ההיסטוריה שלנו".
הדוגמה הקלינית.. ממחישה את השזירה של 'טראומה' ו'מיניות', שהיא כל כך מרכזית בהגדרה הפרוידיאנית של 'איחזור'. המטופל, ברגע שבו הוא מתמודד בצורה הכי ישירה עם הסוגייה האדיפלית (הספציפית של חייו: אין אבא, אימא מושלמת, ק) – הוא משחזר היבט טראומטי ולא משולב (הכוונה – כמו בכל טראומה תוכן נפשי פעיל ולא רגוע. מה שנקרא לו גם 'לא מטופל', ק) של מיניות אינפנטילית באמצעות חלומות. למבוי הסתום של האנליטיקאית בהקשבה יש תפקיד חשוב בהבאת הטראומה לאור בתהליך ה'העברה'.
'איחזור' – Nachtraglichkeit מציע את יכולת השינוי במרחב הזמן. מדובר במהלך טיפולי שונה מטיפול שמתמקד בחזרה כפייתית של החוויה, או (לחילופין) בהתפתחות מתקדמת (של המטופל, ק).
במובן זה, לא ניתן להבין את ה'איחזור' במונחים של הופעתם של סימנים מחודשים מהעבר (העמדה הפרואידיאנית, ק), אלא ממקמת את החזרה והעבודה (הטיפולית) על הטראומה בזמן הווה (זמן ההווה – העכשווי – הטיפולי בקליניקה בין מטפלת למטופל, ק) של מערכת היחסים בהעברה, שמכה שוב ושוב ו'נושפת' על ההעברה הנגדית של האנליטיקאי על מנת לפתוח נתיב ל'הבנה'.
בהעברה, אנו חיים את השידור החוזר של היסטוריה שאינה שייכת לנו, אך בכל זאת אנחנו זומנו (או הזדמנו, ק) אליה, ושעלינו לעקוב אחריה במסע הלוך ושוב מתמשך בתפקידנו כשותפים לאותה הדרך.
ההעברה והפרשנות, כרגעים מאוד ספציפיים האופייניים לטיפול פסיכואנליטי, מייצגות גם את נקודות ההשפעה הגדולות ביותר ואת הניסוח המורכב ביותר של ממד ה'איחזור' – Nachtragheit. בתופעה הזו, למעשה, מתבטא הפיתול המסוים (של מימד הזמן) לו נתונה העבודה האנליטית, כמו גם הנוכחות המשותפת… המטופל מביא אל המטפלת (אירוע מהעבר, ק) בחיפוש אחר 'זמן אבוד'. 'הזמן האבוד' הזה מתפקד כ'שארית' וכדחף הדוחף לייצוג: למשל, 'ההסתערות על המבצר של אנשים השחורים' אצל ג'ורג'. התמונה הזאת, לאחר שהופיעה בסצנה האנליטית, חיפשה אוזן קשבת ועבודה נפשית (או עיבוד, ק). גם הקשבה, וגם, עיבוד, מאפשרים – לטראומה להתרחש בפעם השנייה (או פעם נוספת, ק). בפעם הראשונה האירוע קרה במהלך ההיסטוריה של המטופל ובפעם השניה (האירוע קורה, ק) במהלך התהליך האנליטי … בתוך יחסי ה'העברה'. מה שמאפשר להאיר את הסצנה. (הפעם) לא רק כפי שהיא הייתה בפועל. אלא כ'תאורה' אשר אנו מספקים למטופלים, המאפשרים (לנו יחד) לברוא אותה מחדש.(Marion, 2012)
>>>>>>>>
'העברה', סיכום:
בהרצאה היום הצעתי התבוננות מחודשת על מושג ה'העברה' הקלאסי בפסיכואנליזה, תוך הרחבתו והקצנתו באמצעות המושג Nachträglichkeit (שאני מעדיף לתרגם כ"איחזור").
הגישה האורתודוקסית, וגם הגישה הרווחת היום, רואה ב'העברה' מושג של עבר והווה. בהווה המטופל מתנהג כאילו העבר עדיין קיים.
לאחר סקירת יסודות ההעברה בדגש על חזרה לא-מודעת של דפוסים מוקדמים (פרויד), על תגובה לא-מותאמת או "מוזרה" (איצ'גויאן) ועל השחזור בפעולה במקום הזיכרון (גרינסון), ההרצאה עוברת עברתי למונח 'איחזור' ודרכו אני מציע תפיסה דו-סיטרית של הזמן הטיפולי. תפיסת ה"איחזור" רואה בהעברה לא רק העתקה סטאטית של רישומי עבר אל ההווה, ולכן בדיעבד גם לעתיד, אלא פעולה דינמית של שליפת הנתונים והחייאת הטראומה או החוויה הלא-מעובדת, בתוך הקשר הטיפולי ה"כאן ועכשיו". דרך תיאור המקרה והחלומות של ג'ורג' (מתוך עבודתה של פאולה מריון), מודגם כיצד המרחב האנליטי מאפשר 'איחזור' של טראומה ותכנים לא-מעובדים של ג'ורג', מאפשר להם להתרחש מחדש.
הפעם בנוכחות אוזן קשבת ותאורה טיפולית חדשה, וכך לשנות למפרע את המשמעות של העבר, ובדיעבד לברוא את היסטוריית המטופל מחדש, לעבר העתיד.
נפגש בעוד שבועיים 24. העברה נגדית
Etchegoyen, R. (2018). The Fundamentals of Psychoanalytic Technique (Pbk ed..) [Book]. Taylor and Francis.
Freud, S. (1912). The Dynamics of Transference. The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud: Vol. XII.
Freud, S. (1926). Freud, 1926 Inhibitions, Symptoms and Anxiety. In S.E (Vol. 20, pp. 75–176).
Marion, P. (2012). Some reflections on the unique time of Nachträglichkeit in theory and clinical practice [Article]. International Journal of Psychoanalysis, 93(2), 317–340. https://doi.org/10.1111/j.1745-8315.2011.00530.x
בין שעה לשעה
- העברה
טקסט: