- סובלימציה
אני אתחיל בתרגום מאוד עצמאי שלי להלן דויטש, וכן, ממש אפשר לקרוא לו פאראפרזה. המילים המדויקות נמצאות כמובן בטקסט שלה לפי ההפניה. אז הלן דויטש – השנה 1927 – בנאום שלה בכנס הפסיכואנליטי העשירי: 'גבירותיי ורבותיי, נושא העיסוק שלנו המטפלים באוריינטציה פסיכואנליטית, הוא אנשים סובלים, והסבל שלהם הוא זה שמביא אותם מתחת ל'מיקרוסקופ' של ההתבוננות הפסיכואנליטית שלנו.
אנו רואים אושר, הנאה, יחס חיובי לחיים, רק כשהם נובעים כתוצאה מהמאמצים הטיפוליים שלנו, אנו מגלים כך את המסלולים שהובילו להשגת אותו מצב חיובי, ואז כאשר האושר או ההנאה הושגו אנחנו מאבדים בהם את העניין המקצועי שלנו. זה יכול לקרות בגדול – נגמר הסבל, אין בעיות, יש שינוי במציאות חיי המטופל, ומסיימים טיפול, זה יכול להיות בקטן במהלך השעה שמטופלת מספרת משהו חיובי ופוגשת עיניים ואוזניים פחות ערניות לעומת רגע קודם ורגע אחרי כן שהיא מתלוננת על סבל או בוכה. אז אנחנו מרוגשים ודרוכים.
הרצאה זו אינה מוקדשת לספקולציות לגבי מה משמח בני אדם או לשקול האם הפסיכואנליזה יכולה לתרום לאושר האנושי. במקום זאת ננסה להפנות את תשומת הלב שלנו לתהליכים נפשיים נורמליים, ובפרט לאותו חלק מהם שעל הסף שלו מסתיימת בדרך כלל ההתבוננות האנליטית הישירה. אלו התהליכים שהמטופל מדווח שהוא עצמו מרגיש כתחושת אושר. ההגדרה שלי לנושא שאולה אפוא מהגישה הפנומנולוגית. – כלומר מהחוויה של המטופל': פארפרזה לדויטש (Deutsch, 1989)
>>>>>>>>>>>>>
האם הטיפולים שלנו מוכוונים לצמצום הסבל? או שהם מוכוונים לעידוד הסיפוק, השימחה, וההתרגשות (אקסטאזה בשפה של דויטש)?
או שבכלל צריך להתחיל מהמונח 'סובלימציה'? נתחיל באמת מ'סובלימציה'
>>>>>>>>>>>>>
המונח סובלימציה חומק מהעין שלנו בקליניקה אבל נדמה לי שמרחף באוויר. לאחרונה התפתח דיון ער בקבוצת מטפלים בפייסבוק בשאלה האם מטפלים בילדים, מנסחים יחד איתם בהתחלה את מטרות הטיפול. בדיון הזה הקול של המטפלים אשר מנסחים את מטרות הטיפול היה רווח יותר. היו שאמרו שזה חלק מהחוזה, היו שאמרו שיש פה חובה אתית, אנשים דיברו על הזמן שעובר, אמרו שטיפולים ללא מטרה הם גם טיפולים ארוכים ללא סוף – הם העלו את המושג יעילות: שהוא אינטראקציה של הגשמת מטרות רבות יותר בזמן קצר יותר. והיו עוד דעות.
הרבה מטפלים רואים בטיפול מהלך לינארי שיש לו מטרות, השאלה היא מה נמצא בקצה הקו, במילים אחרות מהו ה'יעד'?
היום נדבר על יעד אפשרי: סובלימציה, ולצידה יעדים אחרים כמו אושר וריגוש.
'ההגדרה הנפוצה ביותר מתייחסת לסובלימציה כהסטה של הליבידו ממטרות אינסטינקטואליות (מטרות משפחתיות, כאן ועכשיו, אמא, אבא, אח, אחות, ק) למטרות שהן מקובלות או מוערכות יותר מבחינה חברתית או תרבותית… בהגדרה זו, סובלימציה היא למעשה מקרה מיוחד של התקה, … היתרון של גישה זו היה בכך שהיא קבעה בבירור שההישגים הגבוהים ביותר של האדם – אמנות, מדע, דת – …לעתים קרובות מקורם בנטיות ליבידינאליות. (Hartmann, 1955) '
'סובלימציה תמיד הייתה רעיון חמקמק במחשבה הפסיכואנליטית. הסיבה לכך היא שהפסיכואנליזה היא למעשה שיטה טיפולית קלינית, בעוד שהמונח 'סובלימציה' מסמל את ההיפך מנוירוזה – (מסמל סוג של 'בריאות, ק)' (Kaplan, 1993).
פונטליס ולה פלאנש (Laplanche & Pontalis, 1988) 'תהליך שהונח על ידי פרויד כדי להסביר פעילויות אנושיות שאין להן קשר גלוי למיניות, אך מניחים כי הן מונעות מכוח האינסטינקט המיני. סוגי הפעילות העיקריים המתוארים על ידי פרויד כסובלימציה הם יצירה אמנותית וחקירה אינטלקטואלית. אומרים שהאינסטינקט עובר סובלימציה במידה שהוא מוסט לעבר מטרה חדשה, לא מינית, וככל שמושאיו הם בעלי ערך חברתי.'
מצד שני, הם מודים שלמרות שיש שימוש בביטוי 'סובלימציה', עדיין אין הרבה ספרות ועיסוק במושג.
>>>>>>>>>>
נתחיל בטיפול שבמהלכו המוצלח הושגה 'סובלימציה' – וגם נעקוב מעט אחר הרעיונות של המטפל בכיוון הזה:
המחבר (פסיכואנליטיקאי אמריקאי ממוצא לבנוני) האני: 'מציג את שלב הסיום של טיפול "מוצלח" בן שמונה שנים של פסיכיאטרית נשואה בת 31, כדי להדגים את היווצרותו של מבנה נפשי חדש, מבנה המוביל לשחרור ופיתוח יכולת הסובלימציה ותרומתה החיונית של הסובלימציה לפתרון של בעיה חמורה, ומושרשת עמוק של: פרידה ואובדן.
בעיה זו הייתה נטועה בפרידה טראומטית בגיל שנתיים וחצי כאשר אמה השאירה אותה לטיפולה של שכנה למשך שמונה חודשים. מהלך הטיפול הראה את התקדמות השינויים הנפשיים, שינויים שהתגבשו בשלב הסיום. השינויים היו תוצאה של עבודה מתמשכת של התנגדותה העיקשת של המטופלת לבסס ברית טיפולית יציבה. היא הפכה מודעת בהדרגה לדפוסי ההשלכות שלה ולשיחזורים (הבלתי נשלטים) של הפרידה הטראומטית שלה, בהעברה. האנליזה העצמית של האנליטיקאי אפשרה לו לנתח את ההעברה הנגדית שלו, להזדהות איתה בנוגע לרגשות של נטישה, חוסר אונים ושל זעם, לחוש אמפטיה עמה ולעזור לה עם פרשנויות מוטטיביות בזמן (דיברנו על פרשנות מוטטיבית בפגישה 8 – מושג של טראצ'י: פרשנות שבעקבותיה המטופל קולט שיש שני מטפלים: זה שמופנם, וזה שבמציאות, ואת ההבדל ביניהם, ק ), (וזה בתורו מקנה לה אפשרות) לבלום תהליכי הדחקה ולאפשר לה להיות מודעת. התוצאה: מידה רבה של אנרגיה עצורה הפכה זמינה לאגו שלה, (כתוצאה מצמצום ההדחקה, ק) כדי לאפשר לה להבנות סובלימציה וליצור מבנה נפשי חדש בעולמה הפנימי. היווצרותו של מבנה זה זרזה על ידי תפיסתה את האנליטיקאי כאובייקט 'חדש' וסללה את הדרך לעיבוד מחדש של יחסיה עם האובייקטים ההוריים שלה.
הודות למבנה המופנם החדש הזה, היא הצליחה לעבור מהיאחזותה הנוקשה באנליטיקאי כדמות העברה ש'נאלצה' (נאלצה מילה חריפה וחשובה, ק) להחזיק בה או לא יכלה לעזוב ללא תוצאה קטלנית, אל ההבנה שהפרידה ממנו כייצוג של אובייקט פרימיטיבי מופנם (אמא) היתה בלתי נמנעת. היכולת החדשה שלה להיפרד מהאובייקטים הפרימיטיביים שלה אילצה אותה להיות מודעת לרגשות האובדן שלה, לכאב ולסבל שהיא תצטרך לסבול ולנכונותה לקבל אותם. מה שהיא קיבלה זה לא ההפסד אלא רק הבלתי נמנעות שלו. הכרה זו עוררה את התהליך של אבל, אשר ניזון מהמניע לשחזר ולהחזיר את האובייקטים האבודים (אמא). מניע זה בוצע על ידי היכולת לעשות סובלימציה (זוכרים התקה של הליבידו, לאובייקטים יותר מקובלים, ולפעולות יותר מקובלות, ק), המבוססת על המבנה הנפשי החדש שנבנה. היכולת לעשות סובלימציה הניעה אותה לגבש ולהעשיר באופן יצירתי את המבנה הנפשי הזה, מה שאפשר לה לבקש וגם להשיג את מטרות היצירה מחדש, ושיקום עצמה כפתרונות טובים יותר לחוויית האובדן.(Hani, 1999)'
>>>>>>>>>>
בדוגמא של האני יש מטופלת שהיא אמנם אשת מקצוע – פסיכיאטרית, אבל עברה טראומת ילדות והיא סוערת מאוד וגם פוגענית בכל פעם שיש רגע שמדליק את פצע הנטישה: סיום פגישות, חופשה מתוכננת והדדית, סיום טיפול וכו – הפרטים במאמר. פה הסובלימציה, לפי המטפל היא מבנה פנימי אשר ישרת אותה גם בעתיד לנתח את ההתנהגויות של עצמה. הסובלימציה היא שלב של התפכחות והבנה שלטוב ולרע, המטפל לא יהיה לעולם מושלם, לא יספק לעולם את מה שבדיוק היה חסר בזמן שבגיל שנתיים וחצי אמא עזבה למספר חודשים, והוא גם בכאן ועכשיו – מצומצם ביכולת שלו לספוג את הזעם, האכזבה, ומצד שני הערגה, האהבה והקירבה הפיזית שהאובייקט אימא מבטיח ומפתה לקבל. סובלימציה בהבנה הזאת היא התפתחות, של קבלת התסכול, של השבת אנרגיות אבודות ומבוזבזות בציפייה לסיפוק אימהי ( גם מבחינת המטופלת וגם מבחינה אוניברסאלית). המבנה החדש – סובלימציה – הוא אומנם מבנה של פשרה, אבל הוא גם מבנה של יצירתיות, שכן הוא מתודלק על ידי אנרגיות ליבידינליות ומיניות שהתפנו לטובת תפעולו. הטיפול בעצם מייצר אותו אומנם אבל המטופלת והמטפל נפרדים בהבנה שלאורך המשך החיים (היא בת ארבעים בלבד) המבנה הזה ימשיך לתפקד עצמאית. שימו לב אין פה דברים 'גדולים' כמו דת, מדע ואומנות אשר מקבלים ערך וחיזוק קהילתי, אבל יש פה כן מעורבות חשובה שאין לה תחליף – של מטפל אנליטיקאי – שספג תוקפנות אלימה במהלך שמונה שנים – אך התעקש והצליח לבנות דמות מופנמת חדשה אצל המטופלת שאיננה – טוטאלית שלה, אלא משלבת גם אותו כמישהו אחר, איש תרבות, בעל מערכת כללים.
>>>>>>>>>
הלן דויטש : 'במסגרת החלוקה הגסה של מצבים נפשיים נורמליים למצבים של הנאה וסבל, ניתן לסווג את כל התחושות החיוביות ביחד. סיפוק, הנאה, התענגות, כל התחושות, בקיצור, המופיעות כתגובה לחוויות חיצוניות, שהן כביכול נעימות ובכך ניתן לומר שהתחושות החיוביות שהן תגובתיות, למעשה צריכות להשתלב עם מוכנות פנימית אליהן מצד האגו המקבל…
תחושת השימחה, שאנו מציעים לעסוק בה, חייבת להיות קשורה לאישיות כולה, והיא מחייבת שיתוף פעולה הרמוני של כל מרכיבי האגו. האגו בחוויה ממשית זו חייב לתפקד כמכלול מאורגן היטב. אם התרחשות תחושת האושר הזו תלויה בהרמוניה של כל האישיות (במהלך החוויה הממשית) עלינו לראות בה חוויה פנימית, במידה רבה ולכן תלויה רק במידה מועטה בחוויות חיצוניות. אנסה להראות שלמעשה יש לחפש את המקור של כל תחושת אושר אמיתית במקור הפנימי שלה; היחס לעולם החיצון מספק רק את ההזדמנות (לסיפוק- או לסבל) לבוא לידי ביטוי, ואת הדרך שבה הם מתבטאים. תחושות חולפות של עונג וסבל שאינן קשורות לנסיבות חיצוניות מוכרות לנו בדרך כלל כמצבי רוח, וניתן תמיד לבסס באופן פסיכואנליטי את התלות הסיבתית שלהם במקור פנימי.'
>>>>>>>>>>
סיכום ביניים: אמנם יש אירועים בחיים שהם שליליים וחיוביים: אבל היחס הוא מפגש בין הגירוי למבנה הפנימי, ולכן תמיד לכל אירוע, לכל אמירה, לכל דיווח של מטופל – יש הקשר פנימי, נפשי, של מבנה האישיות שלו. הכל בעצם ניתן לאנליזה.
נעבור למקרה שמתארת דויטש, של התפרצויות שמחה במהלך דיכאון:
>>>>>>>>>
'מטופלת סובלת מדיכאון. הקדרות הכרונית שלה נקטעה על ידי מצבי אושר שהיו עזים ….. מאז היותה ילדה עליזה, היא הפכה בגיל ההתבגרות למתבגרת 'עצורה'. היא בחרה ללמוד תיאוסופיה, ובחלקה מקריאת ספרים תיאוסופיים וחלקה מ'התאחדות מסורה עם עצמה', (מדובר במצב מנטאלי דתי נוצרי – קומיוניון, של התאחדות עם ישו והאל, ק). כך היא השיגה תחושה מבורכת של נפרדות ועליונות מעל כל הדברים ה'קטנוניים והארציים'.
מאוחר יותר היא הפכה לסוציאליסטית, והיא נסחפה כל כך בעניין הזה, עד שלפעמים היא השיגה שוב מצבים של אושר עילאי תוך כדי נאומים מרהיבים. מאוחר יותר היא מצאה את עצמה ללא מטרה מרכזית בחיים, אבל מדי פעם קריאה בספרים טובים, במיוחד ספרים פילוסופיים, הכניסה אותה למצב של אושר נשגב. מצבים אלו היו לזמן קצר ולא השפיעו על הדיכאון שהתפתח בהדרגה מתוך אותו הליך של מופנמות שהתרחש בשלב ההתבגרות שלה, ועד מהרה חזר שוב.
האנליזה הראתה קשר היסטרי טיפוסי לאביה, והדחקה מוחלטת של המיניות. המטופלת מעולם לא חשה במודע דחף חושני, ותשוקות מיניות היו זרות לה. את ראשית מצבי האושר שלה ניתן היה לאתר באופן אנליטי (רק) עד רגע המופנמות הראשונה בגיל ההתבגרות. זה היה אקט של מאבק נגד פנטזיות מיניות, והפיכתן המוצלחת לאהבת אלוהים, ואחר כך לאידיאליזם (סוציאליסטי). השאיפות המיניות שלא מסופקות במלואן בסובלימציה, (פה אנחנו רואים עמדה ממש אחרת למושג, 'סובלימציה') המשיכו להתעורר במהלך הדיכאון ונמשכו עד שההדחקה שוב הושגה זמנית.
רגשות האושר שלה היו (פריצות של) אקסטזה במהלך תהליך סובלימטורי אינטנסיבי כמו שמוכר לנו, מהשתפכות של משוררים, אמירות של קנאים פוליטיים, אקסטזות דתיות וכו'.
כל הנאה אסתטית, בין אם היא נובעת מהתבוננות בנוף או בחפץ אמנותי, מקריאת שיר או האזנה למוזיקה, תמיד מסומנת בתחושת זהות בין האגו לעולם החיצון. היא נובעת מאמפתיה בין האגו – לרשמים המציפים אותו מבחוץ פנימה. את הגורם יוצר האושר יש לחפש בתחושת הזהות (דויטש נוקטת במילה אחדות, ק) הזו.(Deutsch, 1989)'
>>>>
מה דויטש אומרת לנו על האושר? דויטש אומרת שהאושר פורץ כאשר האדם נסוג לעמדה מאוד ילדית ונרקיסיסטית – כאשר האני שלו – החלק המודע והחושב והמרגיש – לא נמצא תחת איום או מתקפה חיצונית או פנימית. מבחוץ האני לא מאוים כי האדם מחזיק בעמדות מוסריות מקובלות, וגם מבפנים יש לו שקט כי הסופר אגו שלי לא מבקר אותו. זה לא יכול לקרות כאשר הדחפים המיניים לא עוברים סוג של שינוי מטרה, או כאשר יש ביקורת פנימית והתקפות על ערך העצמי.
מצד שני – האושר מחייב מצבים של אחדות עם גורם חיצוני (ממש כמו בילדיות המוקדמת תינוק-אמא). אנשים שנסוגו לבדידות והימנעות – גם הם לא יצליחו לחוש 'אושר'.
דויטש: 'לפיכך מצב האושר הוא תחושת אגו שמקורה פנימי, המקור שלה נרקיסיסטי (אהבת עצמי); היא מתממשת כאשר גבולות האגו הורחבו על ידי יצירת אחדות בין האגו לעולם כתוצאה של אהבת אובייקט, סובלימציה או השגת אותה אחדות באגו עצמו (רגע אשר בו אין קונפליקטים פנימיים).
תחושת האושר יכולה להתעורר רק כתוצאה סופית של שאיפה למטרה, והיא כפופה לחוקים פנימיים שמכתיבים את אופייה כרגש חולף לחלוטין. אחריו יש התחדשות, אכזבה, ושאיפה חדשה. ההרמוניה הפנימית, שאנו רואים בה קנה מידה לבריאות הנפש, יוצרת גם סיפוק נפשי. (אבל), כמצב (של רוגע) קבוע, יש לצפות לכך רק כאשר החתירה והשאפתנות פסקו והנפש ויתרה על הישג לטובת השלווה. אז האדם נגאל מסכנת האכזבה ומכאב הרצון. אבל הוא חייב גם לוותר על תחושת האושר, שכן זו האחרונה, קשורה תמיד בהשגה (של משהו חיצוני) ולא עם הקיים(Deutsch, 1989).'
>>>>>>>
אם נתחיל לאסוף ולסכם: סובלימציה היא תהליך, טבעי, התפתחותי, אשר בו יש הסטה של מיניות ודחפים ילדותיים לכיוון יותר בוגר ומקובל חברתית. לכן, מראש בהגדרת המושג הזה יש טביעת אצבע משמעותית לחברה.
יש אפילו כאלה שיגידו שעצם זה שאנחנו מדברים במילים בחדר הטיפול – זה כבר בפני עצמו – מרחב שעבר סובלימציה (אני שם פה רפרנס למאמר מקיף של סיבטרזה למי שרוצה להרחיב (Civitarese, 2016))
כי מילים הן תחליף, וחוקי הדקדוק מחייבים אותנו – גם מטפלים וגם מטופלים לאיפוק, לחשיבה. ושהמילים עצמן, המשלב השפתי – רמת השיחה – הן עדות לתרבות שאנחנו מגיעים ממנה. זאת עמדה מאוד רחבה שאי אפשר למעשה לעבור מעבר לגבולות הללו.
ובכל זאת, אנחנו נתקלים בקליניקה בשיבושים אפילו שיש שפה: סימפטומים, דחפים והתמכרויות, מצב רוח דיכאוני, חרדות, בדידות.
הרטמן אומר שסובלימציה היא התקה. התינוק – הילד מתיק את האנרגיה המינית שלו למטרה חדשה. האם כמטפל בקליניקה אני עוקב אחורה או עוקב קדימה. האם אני מתחקה אחר מעברי האנרגיה בעבר כמו שדויטש עשתה, וגילתה שבשלב שבין ילדות לנערות המטופלת שלה החליטה לרסן את השימחה הטבעית שלה ולהיות דתיה ועצורה? או שכמטפל יש לי גם כיוון קדימה. האם אני מזהה השקעות אנרגיה, בשפה פסיכואנליטית השקעות ליבידינאליות, שגורמות למטופל סבל, ומעודד אותו לעצור, לנתק, ולהשקיע במקום אחר? למשל – לבחון את הזוגיות שלו? לבחון את הדבקות שלו בקו מקצועי שלא מצליח לו? אולי אפילו לא רק לבחון קשרים וניתוקים אלא להמשיך קדימה – להמליץ על כיוון? להמליץ על חיים עם מטרה (שוב, דויטש מסיקה שמטרות הן חיוניות למעגל השימחה-אכזבה-תקווה-הגשמה-שימחה)
ולבסוף, האם – שוב בעקבות דויטש, יש לנו תפקיד ועניין דווקא להסתכל ולבחון את דפוסי השימחה של המטופלת: התפרצויות אקסטזה – שאינן קשורות למציאות, שמחות נדירות, במהלך של דכאון? וכולי שאלות יומיומיות.
Civitarese, G. (2016). On sublimation [Article]. International Journal of Psychoanalysis, 97(5), 1369–1392. https://doi.org/10.1111/1745-8315.12530
Deutsch, H. (1989). On Satisfaction, Happiness and Ecstasy [Article]. International Journal of Psychoanalysis, 70, 715–723.
Hani, A. (1999). Capacity for Sublimation Liberated and Developed in the Termination Phase: Clinical Illustration and Theoretical Discussion [Article]. Canadian Journal of Psychoanalysis, 7(1), 79–96.
Hartmann, H. (1955). Notes on the Theory of Sublimation [Article]. The Psychoanalytic Study of the Child, 10(1), 9–29. https://doi.org/10.1080/00797308.1955.11822547
Kaplan, D. (1993). What is Sublimated in Sublimation? [Article]. Journal of the American Psychoanalytic Association, 41(2), 549–570. https://doi.org/10.1177/000306519304100210
Laplanche, Jean., & Pontalis Jean-Bertrande. (1988). The language of psycho-analysis (J.-B. Pontalis, Ed.) [Book]. Polestar Wheatons .
