- פסיכולוגית האני
עם מותו של פרויד בשנת 1939 – היה ברור שישנם לפחות שני ענפים תיאורתיים המתחרים על ההגמוניה בתנועה: 'פסיכולוגית האני' – אותה הובילו אנה פרויד, היינץ הרטמן ורבים אחרים, והענף השני היא תיאורית 'יחסי האובייקט' אותה הובילה בלונדון מלאני קליין.
היום נדבר את פסיכולוגיית האני ובעיקר מושג מרכזי: הברית הטיפולית. למרות שזהו מושג שגור עד כדי מובן מאליו, זה בדיוק מה שאנחנו עושים במפעל: 'בין שעה לשעה' – לוקחים מושג שגור ומנסים לראות בו זווית שהיא עדיין חייה ומשדרת מחשבה שנשמעת לנו מקורית.
איך מתקשרת הברית הטיפולית דווקא לפסיכולוגית האני של אנה והיינץ?
נקודת המוצא של הזרם הזה – פסיכולוגית האני – היא הנחת הדחפים הנובעים מהאיד ודורשים מימוש. דרישת העונג של הדחפים היא ללא פשרה וגם ללא הפסקה.
ופה אנחנו צריכים להיזכר בשלושת המודלים של פרויד: המודל הטופוגרפי – שדיבר על מודע לא-מודע, סמוך למודע וקרום הצנזורה (פגישות 6,7). חשוב במקביל להיזכר במודל הדחפים (13,14) מוות ומין, והמודל השלישי הוא המודל המיבני: איד, אגו, סופר-אגו (פגישות 9-11) ומולם עקרון המציאות (פגישה 12).
השם: 'פסיכולוגית האני' – מטעה גם מילולית וגם בשל דגש יתר שנותנים לפעמים בתיאור של הזרם ל'אני'. החלק המשמעותי והבלתי ניתן להשמטה בזרם התיאורטי הזה הוא הדחפים. לאורך כל הפגישה, אבקש אותכם לחשוב את הדחפים, הסוטים, המלוכלכים, האלימים החייתיים.
עכשיו, פה, אפשר להכניס את האני – 'אגו' לתמונה.
ה'אני', על המשמעות הכוללנית של היותו ה'מודע', ה'אופי', הרציונל, האדם, האישיות של האדם שיושב מולי.
ה'אני' – קשור בעיקר לסתמי הוא נוצר מתוך הסתמי, הוא חלק של הסתמי וזאת המשגה פרוידיאנית חשובה ולא מקרית. להניח שה'אגו' הוא יחידה נפרדת זאת הנחה שגויה, לפי פרויד ופסיכולוגית האני. לכן במובנים רבים האגו מנסה קודם כל לרצות את האיד, את הדחפים, את התשוקות, ואת התוקפנות וכולי. ורק בשלב שני, אבל באמת מיידית, האגו מתמודד עם הסופר אגו ועם המציאות. הוא ממציא כל מיני דרכים לממש את הדחפים, אבל מבלי להגזים בהצתת גינוי מהסופר אגו, או מהסביבה המציאותית.
לאנשי פסיכולוגית האני – ובראשם לאנה פרויד, יש מושג מרכזי והוא הגנות. מה זה ולמה זה נקרא הגנה? אני חושב שדחף המוות, ובעיקר בביטוי שלו: והוא הרצון לקבל שקט, הוא העיקרון המוביל את החשיבה של פסיכולוגית האני מתחת לפני השטח, בנושא מנגנוני ההגנה.
מה זה אומר, השימוש הנרחב והתמידי הזה במנגנוני הגנה?
המשמעות היא שהאגו תמיד ממציא, מזייף, מניפולטיבי, מסתיר ולעולם לא יכול להיות כנה ואותנטי כפי שמורה לו הכלל הבסיסי של הפסיכואנליזה. הוא תמיד מתגונן.
הפירוש של מטפל, השייך למסורת האני, יכלול גם דחף, גם מוסר (אני-עליון) וגם מציאות במידה זו או אחרת. כל השמטה של אחד ממרכיבי השילוש המשפיע על האני יפספס את הקונפליקט.
ה'אני' – ישתמש במנגנוני הגנה: פרימיטיביים יותר כמו פיצול, השלכה, הכחשה, וכולי
מנגנוני ההגנה – ובקיצור 'הגנות' קיבלו לאורך השנים קונוטציה שלילית.
אני רוצה לתת לפניצ'ל (Fenichel, 1941) – איש פסיכולוגית האני להסביר מהם בשבילו מנגנוני הגנה, נדמה לי שההסבר שלו נשמע טוב יותר:
' המושג "הגנה" הוצג במקור על ידי פרויד במובן של "הגנה מפני רגשות"…. מאז, רכשנו הבנה עמוקה יותר של הקונפליקט הנוירוטי, ורואים בו כקונפליקט בין דחפים השואפים לפריקה (או פורקן, ק) לבין חרדה, או תחושת אשמה המתנגדים לפעילות יצרית כזו… החרדה מול מימוש היצר, או התעוררות המצפון בנוגע אליו, כמו גם ההתערבות ה"מענישה" הנוראה של הסביבה, יהפכו את ההנאה היצרית – לחוויה לא נעימה, סיפוק יהפוך לרגש לא נעים, וההימנעות מחוסר שביעות רצון זו, היא המניע האמיתי, לא רק של הפתוגני, אלא בכלל של כל הגנה מול דחפים.
לעתים קרובות ברור מאוד שההגנה מפני האינסטינקטים נעשית על ידי האגו המדחיק, לא רק בגלל הסכנה של "אובדן אהבה" או "סירוס", אלא גם בגלל מצבו של האדם של עירור האינסטינקט עצמו – מסיבות שההיסטוריה של הפרט עצמו יכולה להסביר – נחשב למסוכן. מה שמתואר לפעמים בספרות כ"פחד מעוצמת האינסטינקטים" באמת צריך להיקרא "פחד שרגשות (שליליים וחיוביים, ק) עזים עלולים להופיע ולהציף את ההתנהגות הרציונלית"…(Fenichel, 1941)'
>>>>>
בהמשגה של פסיכולוגית האני, הגנות הן למעשה הימנעויות מחוויה רגשית, מתוך חרדה שמא יופי גינוי מצד הסביבה, או הסופר-אגו. 'הגנות' משולות לחוסר היכולת לממש דחפים, ובמובן מסוים חוסר היכולת בכלל להנות, להיות ספונטני ואפילו להרגיש ביטחון בעולם.
ויותר מכך, ההגנות, אשר תמיד מלוות בהדחקה, מעוותות את ה'אמת', ואת הידע של המטופל על עצמו.
>>>>>>
נחזור לפניצ'ל:
>>>>>>>>>
' הונאה עצמית נוספת באשר למשמעות הרגשות של האדם עצמו מתאפשרת לבסוף על ידי עמדות פוביות.. כלפי אותם מצבים אשר גרמו במקור (דווקא, ק)להתרגשויות. …. איכות חווית הרגשות באמת משתנה באופן ספציפי. התפיסה הישנה של פרויד לפיה בתנאים מסוימים "התרגשות מינית" הופכת ישירות ל"חרדה" נראית לנו עדיין מתקבלת על הדעת. (Fenichel, 1941)'
בעקבות מנגנוני ההגנה מה שהיה מרגש נהיה לא מרגש – ואפילו מה שהיה רצוי נהפך למבהיל, או מגעיל. אז מה עושים עם ההגנות?
>>>>>>>>>>>>>
בספר 'פרויד ומעבר לו' של מיטשל ואישתו מרגרט בלאק (Mitchell, 1995) – יצא בעברית בהוצאת תולעת ספרים, הם כותבים: מנגנוני ההגנה, דומים לחומת ברלין, אשר אין טעם לטיפול שאינו מתייחס אליה. זה לא יעזור, לפי המטאפורה הזאת להציל או לסייע לעשרה אנשים לעבור ממזרח ברלין למערב. צריך לטפל בחומה עצמה אם רוצים להביא לשינוי. במילים אחרות: מנגנון ההגנה אשר האני של המטופלת מפעיל ביחס לשלושת המקורות התובעים יחס: דחפים, מצפון, מציאות, צריך לעלות למודעות האני שלה. הטיפול צריך להביא את המטופלת עצמה למודעות ביחס לאופי שלה, לסגנון האישיות שלה, לאופן הספציפי והאישי בו היא – דגש על היא– מטפלת בדחפים שלה. היא צריכה בטיפול לרכוש עמדה ספציפית לגבי המנגנון הנפשי שלה. פה מטרת הטיפול.
>>>>>
פה נמצאת הבשורה והחידוש של 'פסיכולוגית האני'. אל מי המטפלת מדברת? היא מדברת אל האזור היציב, הבוגר ונטול הקונפליקטים של המטופל. ואיך קוראים ליחסים האלו 'ברית טיפולית'.
הטיפול מתרחש ומתקדם במקביל, צעד צעד בשתי שכבות של נפש: שכבת נוירוזת ההעברה, ושכבת 'העבודה המשותפת', או בשם יותר מוכר: 'הברית הטיפולית'. ברגע שיש מעצור בשיכבה אחת, זו או אחרת הטיפול לא יהיה יעיל ולא תתרחש התקדמות אמיתית.
נפנה כעת לרלף גרינסון (Greenson, 1965) – מטפל בגישת 'פסיכולוגית האני'.
המונח של גרינסון הוא 'ברית עבודה'. בכל מקרה, צריך לזכור שזו שכבה פסיכולוגית של המטופל הרציונלי, הבוגר, שיש לו מטרה שכרגע מעוניין להבין ולשתף פעולה עם המטפל כאיש מקצוע.
>>>>>>>>>>>>>>>
' המונח, 'ברית עבודה', עדיף על מונחים מגוונים, שאחרים השתמשו בהם לציון הקשר הרציונלי, שאיננו נוירוטי יחסית, שיש למטופל עם המטפל שלו. החלק הסביר, החלק התכליתי הזה, של הרגשות שיש למטופל כלפי האנליטיקאי הוא שיוצר את הברית המשותפת. שם המונח, working alliance, נבחר משום שהוא מדגיש את תפקידו העיקרי: הוא מתמקד ביכולת של המטופל לעבוד בסיטואציה האנליטית. מונחים כמו 'ברית טיפולית', 'העברה רציונלית', ו'העברה בוגרת', (אכן) מתייחסים למושגים דומים. עם זאת, לתווית, 'ברית עבודה', יש את היתרון בהדגשת המרכיב החיוני: (והוא) יכולתו של המטופל לעבוד בצורה מכוונת במהלך הפגישה הטיפולית. ניתן לראות (זאת) בצורה הברורה ביותר כאשר מטופל, בעיצומה של נוירוזת העברה אינטנסיבית, עדיין יכול לשמור על יחסי עבודה יעילים עם האנליטיקאי. הגרעין המהימן של ברית העבודה נוצר על ידי המוטיבציה של המטופל להתגבר על מחלתו (או הבעיה שלו, ק), הנכונות המודעת והרציונלית שלו לשתף פעולה, ויכולתו לעקוב אחר ההוראות והתובנות של המטפל שלו. הברית בפועל נוצרת בעיקרה בין האגו ההגיוני של המטופל לבין האגו האנליטי של המטפל. המדיום שמאפשר זאת הוא ההזדהות החלקית של המטופל עם עמדת (המטפל, ק) האנליטיקאי, בזמן שהוא מנסה להבין את התנהגות המטופל.
'ברית העבודה' באה לידי ביטוי בסיטואציה האנליטית באותו אופן כמו האגו ההגיוני של המטופל: (כאשר) האגו המתבונן, המנתח, מתפצל מהאגו הריגשי שלו. (וגם) ההתערבויות של האנליטיקאי מפרידות בין ביטויי העבודה, לבין תופעות של ההעברה הנוירוטית, בדיוק באותו אופן, ההתערבויות שלו מפרידות את האגו ההגיוני מהאגו הלא-רציונלי. … מטופלים שאינם יכולים לפצל (מתוך האגו שלהם): אגו סביר ומתבונן, לא יצליחו לשמור על יחסי עבודה, ולהיפך. (Greenson, 1965)'
>>>>>
האמירה של גרינסון היא שאנחנו לא עובדים לבד. אנחנו נראה בהמשך שהענף השני: זה של יחסי האובייקט לקח את התנועה הפסיכואנליטית והטכניקה למקום שונה. אבל לפי פסיכולוגית האני, חלק מהעבודה היא משותפת, וזו בשל ההנחה שלמטופל בוגר, יש חלקים באגו שהם מחזיקים באינטליגנציה, ברצון להתקדם, להרגיש טוב, ובמשאלה להסתגל לסביבה. החלק הזה מייצר חוזה של עבודה משותפת עם המטפל, הוא מסתכל על עבודת המטפל, לומד אותה, ומעריך אותה כמקדמת או מפריעה להתפתחותו. וזאת במקביל.
אביא חלק מדוגמא קלינית של רלף גרינסון:
>>>>>>
' המטופל השלישי, בחור צעיר, נכנס איתי לאנליזה לאחר שבילה שנתיים וחצי אצל אנליטיקאי בעיר אחרת, מה שהותיר אותו כמעט ללא התקדמות. הוא השיג תובנות מסוימות, אבל היה לו הרושם המובהק שהאנליטיקאי לשעבר שלו, באמת מסתייג מהמיניות הבסיסית שלו, למרות שהאיש הצעיר הבין שהאנליטיקאים לא אמורים באמת להביע זלזול במיניות של המטופלים שלהם.
בראיונות המקדימים (עם גרינסון, ק) המטופל אמר לי שהקושי הגדול ביותר שלו היה לדבר על אוננות ולעיתים קרובות הסתיר במודע מידע זה. הוא הודיע למטפל לשעבר על קיומם של סודות מודעים רבים, אך למרות זאת הוא סירב בעקשנות לגלות אותם. הוא מעולם לא התמסר בלב שלם לאסוציאציות חופשית וסיפר לי על שעות רבות של שתיקה ארוכה. עם זאת, האופן שבו המטופל מסר לי את ההיסטוריה שלו, וההתרשמות הקלינית הכללית שלי, הביאו אותי להאמין שהוא ניתן לאנליזה למרות העובדה שלא הצליח ליצור ברית עבודה עם האנליטיקאי הראשון שלו.
… באחת השעות הראשונות על הספה הוציא המטופל סיגריה והדליק אותה. שאלתי אותו מה הוא הרגיש כשהחליט להדליק את הסיגריה? הוא ענה ברוגז שהוא יודע שהוא לא אמור לעשן בהתאם לטיפול הקודם שלו, ועכשיו הוא שיער שגם אני אוסר זאת. אמרתי לו שאני רוצה לדעת אילו רגשות, רעיונות ותחושות עברו בו ברגע שהוא החליט להדליק את הסיגריה. אז הוא גילה שהוא קצת נבהל במהלך השעה וכדי להסתיר ממני את החרדה הזו החליט להדליק את הסיגריה. עניתי שעדיף שרגשות ורעיונות כאלה יבואו לידי ביטוי במילים במקום במעשים, כי אז אני אבין יותר במדויק מה קורה בתוכו.
הוא הבין אז שאני לא אוסר עליו לעשן, אלא רק מציין שיותר מועיל לתהליך הטיפול אם הוא יתבטא במילים וב(תיאור של) רגשות. הוא הציב את האמירה הזאת בניגוד לאנליטיקאי הראשון שלו, שאמר לו לפני שהלך לספה שלא נהוג לעשן במהלך הפגישות.
אצל המטפל הראשון לא היה הסבר לכך והמטופל חש שהאנליטיקאי הראשון שלו היה שרירותי. בשעה אחרת המטופל שאל אותי אם אני נשוי. הגבתי בכך ששאלתי אותו מה הוא דמיין על כך. הוא חשף בהיסוס שהוא נקרע בין שתי קבוצות של פנטזיות, אחת שאני רווק שאוהב את עבודתו וחי רק למען המטופלים שלו; השנייה שהייתי גבר נשוי באושר עם הרבה ילדים. הוא המשיך בספונטניות ואמר לי שהוא מקווה שאני נשוי באושר כי אז אהיה במצב טוב יותר לעזור לו עם בעיותיו המיניות. אחר כך הוא תיקן את עצמו ואמר שזה כואב לחשוב עליי כבעל יחסי מין עם אשתי כי זה מביך וזה לא עניינו. (ואז) ציינתי בפניו כיצד, בכך שלא עניתי לשאלתו וביקשתי ממנו במקום זאת לספר את הפנטזיות שלו על התשובה, הוא חשף את הסיבה לסקרנותו. אמרתי לו שלא אענה על שאלות כשאני מרגיש שאנחנו יכולים להרוויח יותר על ידי שמירה על שתיקה ועל ידי מתן אפשרות שיתחבר לשאלה שלו.
בשלב זה המטופל התחיל לדמוע, ולאחר הפסקה קצרה, אמר לי שבתחילת הטיפול הקודם הוא אכן שאל שאלות רבות. האנליטיקאי הקודם, מעולם לא ענה, ולא הסביר מדוע הוא שותק. הוא הרגיש את שתיקתו של האנליטיקאי כהשפלה, וכעת הבין שהשתיקות שלו עצמו לאחר מכן, היו פעולות תגמול על העוול הזה שחש. כעבור זמן מה הוא ראה שהוא מזדהה עם הבוז לכאורה של האנליטיקאי הראשון שלו. …… יכולתי לראות כיצד הזדהות עם האנליטיקאי הקודם על בסיס פחד ועוינות הובילה לעיוות של 'יחסי העבודה' במקום לברית עבודה יעילה. כל האווירה של הטיפול הראשון, הייתה מזוהמת ברגשות ועמדות עוינות, חוסר אמון, ובנקמנות. זו התבררה כחזרה (העברה, ק) על התנהגותו של המטופל כלפי אביו, נקודה שהאנליטיקאי הראשון אכן זיהה ואפילו פירש. עם זאת, הניתוח של התנגדות ההעברה הזו לא היה יעיל, בין השאר משום שהאנליטיקאי הראשון פעל בצורה כזו שהצדיקה ללא הרף את ההתנהגות הנוירוטית שמקורה בילדותו של המטופל.'
>>>>>> >>
עצם העובדה שהמושג 'העברה', עם השנים, קיבל משמעות די מדויקת, מרמזת על כך שהיה צורך מבחינה טכנית ותיאורטית להבדיל אותו מהתנהגויות או אמירות אחרות שהן יחסית נטולות העברה. אנה פרויד, בתקשורת אישית (גרינסון ואנה פרויד היו ממש חברים קרובים, ק) שהתפרסמה לאחרונה בנושא ההבחנה בין יחסי העברה ויחסי לא-העברה, אמרה את הדברים הבאים: "תמיד למדתי לשקול העברה לאור עיוות של היחס האמיתי של המטופל למטפל, וכמובן, שסוג ואופן העיוות הראו את השפעות העבר (של המטופל, ק). אם לא היה 'קשר אמיתי' הרעיון הזה של ההשפעות המעוותות לא היה הגיוני".
>>>>>
שניה נתעכב על המשפט של אנה פרויד: העברה מוגדרת כהדפסה שהמטופל עושה ומשליך על המטפל – מתוך היחסים התלותיים של הורה-ילד, בעברו.
ברגע שאומרים את זה בעצם מבחינים ביחסים אחרים: יחסים בין שני אנשים שאינם מושפעים ורוויים בטראומות או בדפוסים קדומים. פשוט יחסים.
נסיים עם גרינסון (Greenson, 1974):
>>>>>
כל יחסי האובייקט מורכבים מכמה אלמנטים של חזרה מהעבר, אבל הקשר האמיתי, נטול ההעברה, שונה מהעברה במידת הרלוונטיות, ההתאמה, הדיוק והמיידיות של מה שבא לידי ביטוי. יתר על כן, תגובות נטולות העברה ניתנות לשינוי בקלות על ידי המציאות הפנימית והחיצונית כאחד; הן התנהגויות מסתגלות ומציאותיות.
המונחים "העברה", "לא-העברה", "חופשיות מהעברה" ו"יחסים אמיתיים" חייבים להיחשב באופן יחסי וכחופפים. (נכון,) כל העברה מכילה כמה חיידקים של המציאות, ולכל מערכות היחסים האמיתיות יש כמה אלמנטים של העברה. כל יחסי האובייקט מורכבים מתערובות ושילובים שונים של רכיבי העברה ואי-העברה. עם זאת, אני מרגיש שחשוב לערוך הבחנה ברורה ביניהם (Greenson, 1974).
>>>>
לסיכום: פסיכולוגית האני מציעה לחשוב גם על אלמנטים מציאותיים של שני אנשים ספציפיים מטפל ומטופל, שיש להם מטרה משותפת, לעזור למטופל להרגיש יותר חי, יותר מיני, יותר יצירתי ויותר אותנטי. לשם כך, שניהם בעלי אינטרס משותף לראות את מנגנוני ההגנה כפי שהם, את התועלת בהם אבל גם את המחיר של צמצום הדחפים והשטחת הרגשות. אין טעם, לוותר או לאבד את האני הרציונלי של המטופל בדרך, בלעדיו לא יקרה שינוי.
בפגישה הבאה ממש נעסוק בזה דרך מנגנון ההגנה המרכזי – מנגנון ההדחקה
Fenichel, O. (1941). The Ego and the Affects [Article]. The Psychoanalytic Review (1963), 28(1), 47–60.
Greenson, R. R. (1965). The Working Alliance and the Transference Neurosis [Article]. The Psychoanalytic Quarterly, 34(2), 155–181. https://doi.org/10.1080/21674086.1965.11926343
Greenson, R. R. (1974). The Theory of Psychoanalytic Technique (1st ed.).
Mitchell, S. A. (1995). Freud and beyond: a history of modern psychoanalytic thought (M. J. Black, Ed.) [Book]. Basic Books.
