- הדחקה
נקודת המוצא של פרויד הייתה המחקר על מטופלים היסטריים, שהוביל אותו לגילוי שניתן לייחס את תסמיני ההמרה (עלפון, שתוקים, אילמות, ק) , התופעות הדיסוציאטיביות והנטיות הרגשיות הפתולוגיות שלהם (מצבי רוח קיצוניים, בלבול, קירבה יתרה, וריחוק יתר, ק), כולם לחוויות טראומטיות בעברם שהפכו ללא מודעות.
>>
אני מבקש שנחשוב על זה רגע בצורה אמפטית. אני רוצה שנחשוב על המטופלת או המטופל שסבל מאפיזודה דיכאונית, או סבל מפרידה רומנטית מאוד כואבת, או שעבר שלושה ראיונות עבודה ובכולם הוא נדחה על כל המשתמע מכך, המבטים, הציפייה הראיונות, ההודעה המאכזבת. מקרים יומיומיים. בואו נחשוב את זה רגע. טראומה לא חייבת להיות גרנדיוזית כמו שאנחנו מתרגלים לחשוב בחודשים האחרונים. אני מדבר על טראומות פסיכולוגיות – ובטח גם על טראומות גדולות. וגם על טראומות של הילדות. טראומות משפחתיות. אנשים מגיעים לקליניקה עם מחשבות בלתי נסבלות. וזה הנושא שלנו היום.
>>>
ולכן כפועל יוצא מזה, גם בזמנו של פרויד (מזכיר מלחמת עולם ראשונה והתחלה של מלחמת עולם שניה), חוויות טראומטיות אלו המשיכו להשפיע על תפקוד המטופלים למרות מנגנון הגנה אקטיבי של "הדחקה", שהדיר אותם מהמודעות. לאחר מספר שנים, פרויד זנח את מאמציו לשחזר חומר מודחק באמצעות היפנוזה, במקום זאת אימץ את הטכניקה של "אסוציאציות חופשיות", שנותרה ליבת הטכניקה הפסיכואנליטית כיום. פרויד הורה למטופליו לעזוב את כל האג'נדות המוכנות ולנסות להביע כל מה שעולה בדעתם, עם כמה שפחות צנזורה על החומר הזה – ככל יכולתם. הוא סיפק להם מסגרת לא שיפוטית ויציבה לביצוע המשימה (הקשה, ק), והזמין אותם לשכב על ספה בזמן שהוא ישב מאחוריה. המפגשים נמשכו שעה ונערכו חמש עד שש פעמים בשבוע. שיטת האסוציאציה החופשית הביאה להחלמה הדרגתית של זיכרונות מודחקים של אירועים טראומטיים. במקור, פרויד חשב שהשחזור של אירועים כאלה בתודעה, תאפשר שחרור רגשי (ממש שחרור במובן של היכולת לשכוח, ק) ועיבוד של האירועים הללו (עיבוד הכוונה היא חשיבה, ק) ובכך תפתור את הסימפטומים של המטופלים (ההיסטריים, ק).
תרגול שיטה זו הוביל את פרויד למספר כיווני גילוי: ראשית, הוא המשיג מספר מנגנוני הגנה לא מודעים חדשים: – מנגנונים אשר התנגדו לשחזור של הזיכרונות על ידי אסוציאציה חופשית – והם הדחקה, שלילה, בידוד, השלכה, הפנמה, היפוך משמעות, רציונליזציה, אינטלקטואליזציה…היווצרות תגובה.
קו חשיבה נוסף, בתיאוריות של פרויד, היה גילוי המאפיינים של חשיבה מודעת ושל חשיבה לא מודעת. חשיבה מודעת, "התהליך המשני", מתקיימת על ידי "קתקסיס קשב" ונשלטת על ידי תפיסה חושית והיגיון רגיל בהתייחסות לסביבה הפסיכו-סוציאלית: "התהליך הראשוני" של ה"לא מודע הדינמי" הפעיל לחץ מתמיד על תהליכים מודעים, כנגד המחסום הפעיל שמרכיבות פעולות ההגנה השונות, ובמיוחד ההדחקה (Kernberg, 2004).
>>>>
המקום של הדחקה בין מנגנוני ההגנה הוא מקום מרכזי.
ההדחקה היא 'אבן הפינה עליה נשען כל המבנה של הפסיכואנליזה' (פרויד, 1914, עמ' 16). תאורית ההדחקה לא רק שזורה באופן אינטימי עם מושגים פסיכואנליטיים בסיסיים אחרים, אלא נחשבת למרכזית בעבודה הקלינית (Cohen & Kinston, 1984)
אם אנחנו חושבים שיש מודע ולא מודע וביניהם עובר גבול מסויים – אנחנו זקוקים להבין שיש מנגנון של הפרדה בין שתי התחומים: הוא מנגנון ההדחקה.
ניתן לראות שני מנגנוני הדחקה – או פעולות מדחיקות – לא נעשה הבחנה בניהם אבל כן נציין אותם:
- מניעת חומרים לא מודעים להפוך למודעים – תכנים של איד ושל דחפים אשר האגו עושה מאמצים לא לאפשר להם ביטוי ובכלל לא לחשוב עליהם.
- הפיכת מאורעות מודעים – ללא מודעים. תכנים טראומטיים אשר חשיבה ומודעות ביחס אליהם מעוררים סבל בדמות אשמה, בושה, חרדה, עלבון ירידת ערך עצמי…וכולי. מחשבות שעדיף לא לקחת אותם בחשבון וראוי, לכן, להשקיע מאמץ שלא לחשוב אותם. פה מנגנון ההדחקה מדלל את הרעילות של המחשבה הטראומטית. הופך את החשיבה הכואבת ללא כואבת, מה שיכול להיות משמעותי לרעה – לא משמעותי. ההדחקה היא אנטי-רעילות.
הבעיה להבנת מנגנון ההדחקה – אשר בה נתרכז בשעה הזאת, היא הצורה של החומרים המודחקים. כאשר האני – או שפשוט נקרא לו המטופל – מונע בכוח מחומרים מסוימים מודעות, הוא גם מונע מהם מעבר מחומר נפשי – לחומר מילולי. החומר במצב הלא מודע קיבל הרבה שמות ומושגים: כמו חשיבה ראשונית, דחף, תשוקה.. וזה לא אותו דבר כאשר המטופל שם אותו במילים או כאשר הוא שומע פירוש מילולי. ופה יש בעיה כי אם נגיד לו משהו באופן מילולי – המילים שלנו ללא כל ספק תהינה – לא מתאימות אפילו לצורת האחסון של החומר בלא מודע.
מצד שני כולנו מבינים שבמהלך ההתבגרות, ובמהלך החיים, אנחנו נדרשים תמידית, לבוא במגע כלשהו עם המשאלות והדחפים שלנו, ובאופן כלשהו לחשוב עליהם, וזה אמור להיות במילים.
'דרך זו להגדיר את המבנה הנפשי פירושה שהאפשרות של מבנה לקוי מתחילה עם תחילת החוויה. לפיכך, התיווך המוקדם ביותר של צרכים צפוי להיות המכריע ביותר… (זו הפעולה המתמשכת של חיים נפשיים, ק) תיווך לקוי של צרכים או דחפים בשלב מאוחר יותר, (בין אם בגלל טראומה משמעותית, או טיפול ותשומת לב לא מספקים מצד ההורים, או תפיסות ותגובות הוריות מעוותות) … משנה באופן מכריע את המבנה הנפשי, וכך, גם את יכולתו של האדם להתייחס (לעצמו, ק) ולאנשים.
אדם כזה מגיע לטיפול מכיוון שהוא מגלה שיש לו חוויות חיים מסוימות שאינן קוהרנטיות ותואמות את תפיסותיו ומטרותיו הכוללות, ומפריעות באופן פעיל בחיי היומיום שלו. מדובר בחוויות שלהן יש איכות של צרכים, ומשימתו של המטפל אינה שונה מזו של ההורה, אם כי השיטה שונה מאוד. המשימה היא להמיר את התפקוד המאורגן הזה (באופן מטריד ולקוי, ק) למשאלות המיוצגות בתוך יחס עצמי/אובייקט. אבל כבר מההתחלה, חווית הצורך של המטופל היא, מנקודת המבט של המטפל, משאלה ליצור מחדש את העבר. לעיתים קרובות המטפל ימשיג אותו כזיכרון לא מודע..' (Cohen & Kinston, 1984).
>>>>>>
אם נתאר זאת בקצרה, בחדר הטיפולים נראה שתי חוויות של טראומה. טראומה התפתחותית שהתוצאה שלה הוא אדם נוירוטי שאיננו מצליח לבוא במגע מילולי וחשיבתי עם הצרכים שלו.
וסוג שני של אנשים שעברו טראומה חיצונית והדחיקו אותה במטרה לא לחשוב אותה.
תפקיד המטפל הוא לאפשר ולעורר מעבר של חומרים מהלא מודע למודע – בשירות המודע והעצמי של המטופל.
>>>>>
המאפיין של דפוס ההתפתחות של אנשים נוירוטים הוא כישלון בשל יכולת מוגבלת או כישלון ספציפי, אולי בעקבות כשל זמני בטיפול עקב מחלה של ההורים, או הורים המטפלים במיניות בצורה גרועה במהלך הילדות וההתבגרות. בגלל (או בזכות, ק) פגיעה ספציפית כזו, הילד מסוגל למתן את הנזק של ההדחקות הראשוניות הללו על ידי יצירת הגנות נפשיות אשר בהמשך חייו מונעות הופעה מחדש של המצב הטראומטי. גם אצל מבוגרים, הנוירוזה הטראומטית החריפה הנובעת מאסונות מלווה בדרך כלל בהחלמה לכאורה באמצעות היווצרות הגנה והתוצאה ארוכת הטווח היא פסיכונוירוזה טיפוסית שתכונותיה נגישות רק לחשיפה פסיכואנליטית.
כאשר מטופלים כאלה נכנסים לאנליזה, על המטפל מוטלת משימה קשה לאפשר רגרסיה …. הנוירוזה מתפקדת כהתנגדות עוצמתית לחוויה מחדש של מצב טראומטי ספציפי כלשהו המאופיין בטרור עז, (חרדה עזה), חוויה של חוסר אונים ושל כאב (נפשי). לכן האנליטיקאי נקרא לתווך וגם לפרש במהלך תהליך העבודה. נדרש גישור כדי לאפשר ייצוג (מילולי, ק) של צרכים וצמיחה של מבנים נפשיים. תיווך זה… הינו חלק מהותי ממערכת היחסים האנליטית …(Cohen & Kinston, 1984)
הרולד בלום – פסיכואנליטיקאי אמריקאי בן זמננו – הולך צעד נוסף עם הרעיון שלא ניתן פשוט להיזכר ולכן צריך לשקם את הקשר בין הלא מודע למודע בעזרת הבניות. חיבורים מקוריים של המטפל והמטופל.
'שחזור (הבניה חדשה על בסיס העבר, ק), הסרת ההדחקה, ורכישה של תובנה לתוך קונפליקט לא מודע משתלבים זה בזה, ומאפשרים בשיתוף פעולה את התהליך האנליטי. אני לא רואה בהבניה תחליף לאחזור הזיכרון, אלא כעיצוב מחדש אנליטי של הזיכרון המשלב עבר והווה, ומאפשר ארגון מחדש מתקדם של האגו' (Blum, 1999).
בואו נקרא תיאור מקרה של בלום.
אישה בוגרת נכנסה לאנליזה לכאורה בגלל משבר זוגי, מרגישה שבעלה מהווה בשבילה כאב ראש עצום. היא רגישה לדחייה, היא תמיד חששה ממחלה ופציעה, ובילדות המאוחרת יותר הפחידה את הוריה באיומים בפגיעה עצמית.
לפני הטיפול, המטופלת לא קישרה את ההפרעה המבוגרת שלה (רגישות לדחיה, חשש ממחלה…, ק) לילדות, וזיכרון ילדותה היה זיכרון מעורפל ומפוצל. במהלך האנליזה שלה עלו עוד ועוד רסיסי זיכרון, כולל הערות מקוטעות של הוריה על מחלתה. פיסות זיכרון אלו שימשו עם נתונים אנליטיים אחרים כדי לשחזר את קווי המתאר של טראומת הילדות שלה. נוצר מבנה חדש של סיבה ותוצאה, וזה קידם תובנה לגבי הפנטזיות הלא מודעות שלה ושל קונפליקטים בילדות.
דלקת אוזניים חוזרת בין הגילאים ארבע עד חמש הצריכה אשפוזים חוזרים, עם כריתת שקדים וניתוח באוזניים. מחלתה נחשבה באופן לא מודע כנקמה ועונש על משאלותיה האדיפליות האסורות; זו הייתה טראומה אדיפלית ספציפית יחסית לשלב.
הקשר עם המטפלים וההזדהות עם המטפלים היו בעלי חשיבות קריטית עבור הילדה שעבר טראומה. אמא של מטופלת זו הייתה תזזיתית לגבי המחלות החוזרות והמפחידות של ילדתה, שכללו חום, כאבים, מצבי בלבול והאיום של סיבוכים כגון דלקת קרום המוח, ודלקת המוח. פנטזיות אונס של מתבגרים נקבעו גם על ידי מחלתה וההליכים הרפואיים שנבעו מכך. פנטזיות אלו היו קשורות גם להשפעות מחלתה על הוריה.
בכמה פנטזיות …(פנטזה על) מאהבת אישה אשר הצמידה את ראשה של המטופלת אל החזה שלה, בעודה מלטפת את שערה הארוך והיפה. שערה של המטופלת למעשה קוצר, וראשה היה מגולח, בזמן ההליכים הניתוחיים. מאוחר יותר היא רצתה שיהיה לה שיער מלא ארוך, לכסות את צלקות הניתוחים. הצלקות היו גם נגעים פסיכולוגיים שייצגו פגיעה נרקיסיסטית, נחיתות, מום וסירוס.
במהלך תהליך השחזור היא התלוננה על כך ששמתי את הראש שלה בתוך מלחצים: (זו) חזרה (של הטראומה הפעם ביחסי) העברה. באופן ספציפי, שחזרתי את האופן שבו גם הוריה עברו טראומה בשל מחלתה ומקרבתה למוות. (שימו לב איך בלום כותב כמו מטפל קלאסי. מטפל התייחסותי פשוט היה כותב שהוא חש דאגה, חרדה, חמלה וכולי) תגובות הוריה תרמו לפיצול שלה ולהזדהות שלה עם התוקפן והמנחם, לאכזריות ולחמלה, ולפרשנות הסדומזוכיסטית של מחלתה והטיפול הרפואי שקיבלה. כאן תהליך השחזור תרם לתובנה לגבי קונפליקט אינפנטילי לא מודע ולאופי הפנטסמי של ייצוגים תוך-נפשיים קדומים של עצמי ואובייקט.
שחזור זה היה הרבה יותר מורכב, התפתח בצורה הדרגתית …. הוא עטף היבטים מכריעים ביחסי האובייקט וההזדהויות של המטופלת. רבים מהפרטים של השחזור, למשל הבהלה של ההורים, אושרו על ידי קרוב משפחה, שגם תיאר את הנסיגה והעצב של הילדה (מידע שהיא לא זכרה). המיזוג של רסיסי הזיכרון של המטופלת עצמה עם מה שאולי שמעה מאוחר יותר מהוריה השפיע כנראה על תהליך השחזור.
..לשחזור הילדות יש מימד היסטורי. טיפול שלא מתייחס להיסטוריה, טיפול שמסתפק ב"כאן ועכשיו", ונרטיב שנבנה בהווה, מתחמקים מקונפליקטים בילדות ונמנעים מתכונות ומגמות אינפנטיליות של המטופל. האמת ההיסטורית היא משמעותית, והיא עושה הבדל כאשר החוויה הטראומטית של המטופל מובנית (עוברת הבניה) או שהמטפל מתייחס אליה רק כזיכרון מסך או פנטזיה.. פסיכואנליזה – טיפול מגלה וחושף כיצד תהליכים לא מודעים מארגנים ומייצגים חוויות קודמות (Blum, 1999),
>>>>
בלום לא מפרט במקרה זה מה קרה בהמשך לאחר ההבניות – ושחזורי הזכרונות:
אבל אם ניגש לתחילת התיאור קל לראות כיצד הרמת מסך ההדחקה מאיר באור שונה את ההבנה של המטופלת ביחס למצבה: ' אישה בוגרת נכנסה לאנליזה לכאורה בגלל משבר זוגי, מרגישה שבעלה מהווה בשבילה כאב ראש עצום. היא רגישה לדחייה, היא תמיד חששה ממחלה ופציעה, ובילדות המאוחרת יותר הפחידה את הוריה באיומים בפגיעה עצמית.'
>>>>>>>
לסיכום – מדוע יש להתמודד עם מנגנון ההדחקה:
ההדחקה עצמה באה לידי ביטוי לראשונה בזמן הנוירוזה בילדות. זה עוזר להפחית את החרדה של הילד הנוצרת בעקבות ביטוי של רגשות ליבידינליים ותוקפניים עזים כלפי אותם אנשים שבעצם הוא תלוי בהם.
הדחקה, כלומר הרחקת תשומת הלב מהרגשות החזקים הללו, מאפשרת לילד לשמור על קשרים משמעותיים עם הוריו ועם אחיו. אולם, כמו בכל אמצעי ההגנה, (הילדים) משלמים על כך מחיר. למרות שתהליך ההדחקה מתרחש בתקופה שבה חלה התפתחות ניכרת של התפקודים הקוגניטיביים, הפניית תשומת הלב מחוויות פנימיות חיוניות יוצרת מה שעשוי להיחשב כחסימה בהתפתחות. חסם זה בולט במיוחד באותם מצבים ,בשלבים מתקדמים יותר בחיים שעלולים לעורר תגובות ליבידינליות או תוקפניות יותר אינטנסיביות. במצבים רגילים, כלומר, מלבד זה הפסיכואנליטי, עצירה התפתחותית קשורה לתהליך ההדחקה, היא מגבילה את יכולתו של האדם, כאשר הוא מעורב ביחסים שיש בהם מעברים ליבידינליים ואגרסיביים הדדיים, הוא מתקשה לזהות כראוי את כוונותיהם של אנשים אחרים. בגלל החרדה והעכבה שממשיכים לפעול במצבים מיניים או תוקפניים לאורך תקופה של שנים, ישנה פגיעה ביכולת להבחין בין אותם פעולות ואמירות של אנשים אחרים, שנועדו להועיל, לבין אלה עם כוונה שלילית, למשל. בין ניסיון לתת נחמה, לבין כוונה לפיתוי (ולניצול)(Myerson, 1977) .
Blum, H. (1999). The Reconstruction of Reminiscence [Article]. Journal of the American Psychoanalytic Association, 47(4), 1125–1143. https://doi.org/10.1177/000306519904700406
Cohen, J., & Kinston, W. (1984). Repression Theory: A New Look at the Cornerstone [Article]. International Journal of Psychoanalysis, 65, 411–422.
Kernberg, O. F. (2004). Contemporary controversies in psychoanalytic theory, techniques, and their applications [Book]. Yale University Press. https://doi.org/10.12987/9780300128369
Myerson, P. (1977). Therapeutic Dilemmas Relevant to the Lifting of Repression [Article]. International Journal of Psychoanalysis, 58(4), 453–462.
