- פיצול
הנושא שלנו היום הוא פיצול.
פיצול כשם עצם וגם כפועל – משהו שעושים ללא הרף – הינו מושג מרכזי בתיאוריה הקלייניאנית הקלאסית. בעצם פיצול הוא הדרך הפרימיטיבית אשר בה מנסה התינוק בן יומו להבין את העולם, בהיעדר מושגים. ולכן הוא יסווג את עולם התופעות – כל ה'דברים' לזוועות מול תענוגות, ויתייחס אליהם בהתאם: כשהוא שונא או אוהב.
כהרגלי המושג 'פיצול' יקבל זווית צרה, אשר אשתדל שתהיה מעוררת חשיבה קלינית, ככל האפשר יום יומית.
גיליתי שהמשימה לדבר על פיצול – בקליניקה, לאורך חמישים דקות, וגם שהשפה שלי תהיה פשוטה – היא משימה מאוד שאפתנית. אנסה להביא את המושג דרך עיניהם של פסיכואנליטיקאים מהזרם כמו רחל בלאס, בטי ג'וזף ומיכאל פלדמן.
לפני שננסה לדבר על 'פיצול' באופן פשוט, חשוב להגיד שהקלייניאנים יהיו ברורים יותר אם אנחנו נוטשים לרגע את התפיסות שלנו: מטפלת-מטופל, תוצאות טובות בטיפול, צמיחה, התבגרות וכולי…
כדי להבין מאמרים קלייניאנים , אני מוצא שצריך לקבל שלושה עקרונות מקדימים:
- הפגישה הקלייניאנית חותרת לחקר האמת. אדם מגיע לאנליזה קלייניאנית למטרה אחת: להרחיב את היכולת שלו לחשוב. המעבר הקליני הוא מ'בלבול' ו'חוסר הבנה' – לחשיבה בהירה והתייצבות מול האמת (אם זה נשמע לך מפחיד – זה כנראה בגלל שהבנת). המטופל הקלייניאני, במילים אחרות, מבקש 'תעזור לי להבין'.
- המציאות היא דמיון – והדמיון הוא מציאות. כש'אני' נוקט עמדה כלפי דבר – אדם או חפץ, 'אני' (כל אדם) מייצר קרוסלה מסתובבת של מחשבות אשר מחצית מהסיבוב שלה בחוץ ומחצית מהסיבוב שלה בתוך נפשי. הוא מפצל לא רק את החוץ, הוא לא רק תופס את החוץ כמפוצל (מסוכן ומוגן למשל) – אלא הוא בעצמו מפצל את נפשו (כי הדמיוני והמציאותי מעורבים וחופפים) במילים אחרות מרגע הלידה, אדם מתפצל נפשית: הוא נהיה חלקים חלקים, תוך כדי ניסיון להחזיק יחידה מרכזית של מחשבה צלולה, המנסה להבחין בין מציאות לדמיון, בין נעים למגעיל, בין יעיל ובזבוז זמן, בין הגיוני לטיפשי וכולי.
- דרושים הרבה מאוד פיצולים, ופיצולי פיצולים ככל שאנחנו מתבגרים במטרה לרכוש הבנה מורכבת יותר של העולם – מצד שני, פעולה הפוכה: צריכים גם אינטגרציות שיעשו סדר בפיצולי הנפש הללו – מדובר בהרבה מילים, מושגים ויכולת להרכיב שפה. הטיפול הקלייניאני ינסה למצוא ולחבור ליחידת החשיבה המרכזית, זאת שאוספת את הפיצולים ומארגנת אותם למשהו מובן.
נקפוץ מהר למיים עם מאמר של רחל בלאס. בציטוט הזה, רחל מפוגגת – מפזרת את התפיסה שיש גבול בין הנפש לבין המציאות. זה כלל בסיסי בתיאוריה של יחסי האובייקט.
>>>>>>
רחל בלאס: כידוע, מלאני קליין עוסקת בפיצול של האובייקט ושל העצמי לטוב ולרע. עם זאת, היא אינה מדברת על ייצוגים – אלא היא מדברת על פיצול האובייקט עצמו, על פיצול עצמי.
לפצל את האובייקט משמעו, לפי קליין, לפצל את הנפש (האגו), ולא רק לפצל ייצוגים (דימויים של אובייקטים חיצוניים ושל עצמך כאובייקט, השוכנים בתוך הנפש).
במילים אחרות, הפיצול אינו נובע מקושי להתמודד עם ייצוגים סותרים של אובייקטים, אלא (להיפך) אובייקטים (שבמידה מסוימת מוכרים כמושלמים, ומשולבים) והם מתפצלים בגלל קשיים פנימיים – בגלל יצר ההרס הפנימי של האדם ומשאלתו להימנע או להכחיש את ההרס שהדבר מביא. יתרה מכך, מה שמפוצל אינם ייצוגים אלא למעשה חלקים פנימיים של עצמו – חלקים מהאגו – וזה משפיע על עצם טבעו של האגו, טיבעה של הנפש. למעשה, פיצול האובייקט הוא פיצול האגו. הסיבה לכך היא שהאובייקט אינו אדם חיצוני או רק דימוי של אדם חיצוני; במקום זאת, האובייקט הוא חלק מהאגו עצמו. למשל, ביחסי עם אובייקט אימהי בעולם הפנימי שלי, האובייקט האימהי הוא חלק מעצמי באותה מידה כמו העצמי שנמצא בקשר איתו. ומכיוון שהיחסים המפונטזים בין חלקים אלה הם אבני הבניין של הנפש, אם בפנטזיה שלי תקפתי את האובייקט האימהי שלי, לא רק שחלק מעצמי מותקף, גם חלק מהנפש שלי עלול להיפגע (Blass, 2015).
>>>>
בואו נראה רגע איך פיצול מרגיש דרך פוסט של גבר בן 21 – שפורסם בעילום שם:
>>>>>
'אני מרגיש תחושת זרות בעולם. עוד מגיל צעיר, אני חווה את המציאות תחת תהליכים של ניתוח מתמיד. בין אם אני נמצא באינטראקציות בין-אישיות, קורא ספר, לומד או עושה כל פעילות אחרת, הכל מתרחש תחת עינו הבוחנת של הניתוח הפנימי שלי, כך, לדוגמה, כשאני קורא ספר, אני לא רק צורך את תוכנו, אלא גם חושב על פעולת הקריאה עצמה. תוך כדי קליטת המידע, אני לא מסוגל פשוט "לצלול" לתוך הסיפור, אלא מנסה לקשר כל פרט ממנו לתמונה רחבה יותר, מתוך רצון להבין את מערכת הסיבה והתוצאה שמניעה את העלילה. במקביל, אני גם מודע כמעט בכל רגע לתהליכי החשיבה שמתרחשים בי במהלך הקריאה.
כשהייתי צעיר יותר, היו מעט מאוד רגעים "היפנוטיים" שבהם יכולתי פשוט לתת למציאות לזרום דרכי ללא ניתוח. ככל שהתבגרתי והתבקשתי לחלוק את מחשבותיי ורגשותיי, נתקלתי לעתים קרובות בחוסר הבנה מצד הסובבים אותי. תגובות כמו "איך זה קשור?" או "זה לא נכון" גרמו לי לתסכול, שכן הייתי בטוח שמי שלא מבין אותי פשוט "משחק משחק" ולא באמת מחפש את האמת.
לעתים קרובות, הניסיונות שלי לבטא רגש או מחשבה מתפרשים כבלתי מובנים על ידי אחרים. זה מעורר בי תחושת תסכול עמוקה, ומגביר את הרגשת הניכור שלי. חוסר ההבנה הזה גורם לי להרגיש שהמחשבות והרגשות שלי אינם תקפים או בעלי ערך.
מכיוון שאני חווה את העולם גם במנותק ממנו, אני מוצא את עצמי עורך "ניסויים מחשבתיים" ובוחן לעומק היבטים כמו שפת גוף, טון דיבור, בחירת מילים ועוד. אני מנסה לבדוק את התקפות של תובנות מהעבר ולהסיק מהן לגבי העתיד.
כתוצאה מכך, חלק ניכר מהיחסים החברתיים שלי מתנהלים בהתאם ל"מבנה" או "פילטר" שיצרתי עבור כל אדם, מתוך רצון להתאים את עצמי אליו. זה יוצר מצב שבו אני מרגיש מנותק מעצמי האמיתי, וקשה לי לבטא או אפילו להבין מי אני באמת.
לפעמים אני מרגיש שאני משוגע או טרוד, ושלעולם לא אצליח לייצר אינטראקציה אינטימית ואמיתית עם בני אדם אחרים.
אני מודע לצורך בטיפול פסיכולוגי, ואני נמצא בתהליך של יישום הבנה זו. במקביל, גם עולה חשד לאוטיזם בתפקוד גבוה, נושא שנמצא כעת בשלבי בדיקה.
אשמח לקבל עצות ותובנות לגבי החוויות שתיארתי, ואולי גם הכוונה האם תופעות דומות מוכרות ומוגדרות בעולם הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה.
*השלכות והבהרות נוספות*
נ.ב: התיאור שסיפקתי הוא תמצית של חוויות מורכבות הרבה יותר. ההשלכות של תפיסת המציאות הזו כוללות גם תחושות אבסטרקטיות עמוקות, שלעתים מלוות בסבל משמעותי. ניסיתי לסנן למידע הרלוונטי ביותר שיוכל לתרום להבנה ולמתן עצות על סמך התיאור שסיפקתי. בן 21.'
הפוסט מדגים כיצד פיצול מאסיבי יכול לגרום לחוסר יכולת לחשוב ולתקשר. הפוסט מדגים גם את העמדה הקלייניאנית שהסביבה החיצונית והפנימית חד הן. עד כמה הנפש מחפשת אמת ואחדות – אבל מתקשה בכך כי היא מפצלת יתר על המידה.
>>>>>
פרויד הראה כיצד ניתן לראות את הנוירוטיים, וכפי שהוא ניסח זאת: 'כמה אנשים נורמליים' נמצאים כל הזמן תחת לחץ של כפייה (repetition), הם חווים מחדש מצבים בחייהם שהביאו להם רק תסכול אומללות, ואת החזרה עד אשר נראה כי "עקפו את עקרון ההנאה". הוא דיבר על אנשים כאלה כמי שנותנים רושם של כפייה מפלצתית, אך הוסיף: " … הפסיכואנליזה תמיד החזיקה בדעה שגורלם מנוהל ברובו על ידי עצמם ונקבע על ידי השפעות מהילדות המוקדמת". בטי ג'וסף הולכת צעד נוסף היא מעוניינת לדבר, על מקרים שבהם נדמה לנו שהגורל מכה במטופלים שוב ושוב – כאשר הם לכאורה פאסיביים. לא עשו דבר.
(Joseph, 1959)
>>>>
לפי ג'וזף מכיוון שיש זהות בין המבנה הפנימי לבין תפיסת המציאות, נדמה לעיתים שהדברים משחזרים את עצמם מבחוץ ונכפים על האדם. היא מצטטת את פרויד ומכוונת לכך שחקר העבר המוקדם, היחסים המשפחתיים הראשונים, והניסיון של האדם להבין את האמת הטמונה בהם, יכולה לשנות במשהו את השיחזור השלילי ממנו הוא סובל.
אני חוזר בקצרה על הגדרת מנגנון הפיצול – כפי שמופיע במילון הקלייניאני. ומיד נעבור ללנסקי שהביא תיאור מקרה קליני.
>>>>>
קליין: `אני מייחסת ל'אגו', כבר מתחילת החיים, צורך וגם יכולת לא רק להתפצל אלא גם לשלב את עצמו' (Klein, 1958, עמ' 245). מושג הפיצול הוא מושג מרכזי בתיאוריה של קליין, שבה הפרט מתחיל את החיים עם המשימה המהותית מבחינה התפתחותית, של השגת פיצול בינארי בין ההיבטים ה'טובים' וה'רעים', שלו ושל האובייקט שלו, בעמדה ה'פרנואידית';'(Spillius & Hinshelwood, 2011)
מדובר במנגנון חשיבה ואפילו תפיסה וחישה מאוד בסיסי: חם מול קר, מושך מול דוחה, חושך אור, זז מול נייח – הפיצול הוא הבסיס לאינטליגנציה שלנו וליכולת שלנו לחשוב.
הפיצול הידוע והמדובר ביותר הוא פיצול בין 'טוב' ו'רע' – הדבר שעושה לי טוב והדבר שעושה לי רע, הדברים שאני אוהב ואוהבים אותי והדברים שאני שונא וגם שונאים אותי.
הפיצול הזה הוא תנאי ליחסי אהבה וליחסי שנאה.
>>>>>>>>
לנסקי (Lansky, 2009) עוסק בתוצאות ההרסניות של פיצול דרך חקר רב שנים ועמוק של רגשות כואבים כמו: בושה, אשמה, נקמה, ודחייה:
אני מנסה להגיד שניתן לראות בכדאיות של המחילה, כבעלת דינמיקה מסוימת הכרוכה בפתרון של פיצול, פעולה (הסליחה, ק) שמאפשרת לוותר על מצבי נפש קודמים. וורמסר (גיליון זה) הציע טינה כמילה כללית לצורות השונות של חוסר סליחה הכוללות, בין היתר, טינה, מרירות, האשמה, נקמנות וטינה גלויה; כלומר, אותם מצבי נפש שפעולת הסליחה משחררת (ראה גם מוריס, 1988; Murphy, 1988). קראתי בעבר (Lansky, 2001, 2005) למצבי תודעה אלה כ'בלתי נסלחים', כדי להדגיש את הפתרון הפוטנציאלי שלהם על ידי השגת היכולת למחילה תוך-נפשית. זהו שימוש דינמי, לא דתי או מוסרי, במילה, יותר כמו מחיקת חוב שמחליטים לא לגבות אותו.
- II. פיצול
אני רואה את הדינמיקה של המחילה ככרוכה ברכישת היכולת להרפות, כלומר, פתרון של קיבעון למצב נפשי 'לא סלחן', והנטייה להפעיל יחס גמול (לנקום, ק) כלפי הזולת הפוגע לכאורה. במובן זה, לסליחה יש מערכת דינמיקה אופיינית והיסטוריה טבעית טיפוסית הכוללת (1) ייחוס לעבריין או לעבריינים מחדל, או ביצוע בלתי צודק, הגורם פגיעה ממשית או פצע נרקיסיסטי חמור, דבר המעורר תגובה לכך. עבירה, לרבות (2) עיבוד הפגיעה באמצעות פנטזיות בושה לא-מודעות (לנסקי, 2005) כך שהבושה המולבשת על הקורבן מורגשת כבלתי נסבלת, מה שמעורר (3) פיצול המתבטא ב-(4) אחד או שילוב של מצבי תודעה נקמניים. חלק כלשהו מהתודעה הופך להיות נשלט על ידי קיבעון למצב תודעתי נקמני שחדור בתחושת חוסר צדק גורפת, ומתפצל מהזרם המרכזי של התודעה. נוכחותם של מצבי תודעה נקמניים אלה – טינה, חרטה, קנאה, נקמנות, האשמה, שנאה או מרירות – מעידה על פיצול וקיבוע למצבי תודעה כאלה. הדוגמה הקלינית הבאה ממחישה מושגים אלה.
>>>>>>>
פה לנסקי מביא שלוש דוגמאות אביא בקצרה רק אחת מהן:
>>>>>>>>
פרופסור באוניברסיטה באמצע שנות החמישים לחייו הגיע לטיפול פסיכולוגי כשהחל להבין שהתנהגותו הזועמת והתוקפנית כלפי האוניברסיטה ומערכת ביקורת העמיתים שלה פוגעת בקריירה שלו ובהנאה שלו מתפקידו באוניברסיטה. הוא כתב ספר המציג מושגים מתמטיים מורכבים למה שהיה קודם לכן מחקר תיאורי ואיכותני בתחומו. הספר לא התקבל לפרסום, בין השאר על רקע נימת הבוז שלו כלפי תאורטיקנים אחרים בתחום. המטופל היה מרוסק, מדוכא, כועס, והפך לבולט עוד יותר בביקורות הגלויות וחסרות הטקט שלו על המערכת האוניברסיטאית של ביקורת עמיתים.
היה בליבו זלזול גלוי בעמיתים שהשתמשו, לדעתו, במניפולציות פוליטיות כדי לקדם את הקריירה שלהם, ולא בכישרון אקדמי אמיתי. הוא עבר אנליזה כחמש עשרה שנים קודם לכן עם אנליטיקאי אחר. טיפול זה עזר לו מאוד בקשיי הנישואין שלו באותה תקופה, והוא עזב נישואים מאוד לא מספקים וכעת היה בנישואים מאושרים ומספקים. בחייו הרחק מהאוניברסיטה, הוא התייחס בחום לאשתו ולמשפחתו המורחבת. הוא היה ביחסים לבביים עם גרושתו וקרוב לילדיו בנישואים ההם. בנוסף, הוא היה כנר מוכשר.
רק בטיפול או כשהיה בנוכחות עמיתים באוניברסיטה, הופיעו אותן הביקורות החריפות שלו. הוא חזר לטיפול לאחר שהספר נדחה, אך עזב את המטפל הקודם שלו, בתחושה שלאותו אדם אין מספיק היכרות עם האקדמיה כדי לעזור לו. הוא ידע שלמטפל החדש הייתה היכרות רבה עם נהלים ומנהגים אקדמיים.
החודשים הראשונים של הטיפול התאפיינו בהתפרצויות הזעם שלו נגד המערכת האוניברסיטאית וחוסר ההגינות שלה, משולבות עם הדיכאון שלו על רקע הישגיו הבינוניים יחסית לאחר התחלה מבריקה בקריירה שלו. במהלך החודשים הבאים, הוא הצליח לסבול בהדרגה את ההכרה בתחושות חוסר ההערכה ובושה בהשוואה לאחרים. הוא הבין שניתק ברגזנות קשרים עם עמיתים וסרב להזדמנויות לשיתוף פעולה במחקר, כל זאת בניגוד לתפוקה ולמעמד שלו בשטח המחקר. כשנתיים לאחר הטיפול, הוא הוזמן לטקס אזכרה לכבוד אדם שהיה מנחה המחקר העיקרי שלו. הוא הבין שלמרות שהוא מאוד אהב את המנטור הזה, הוא התבייש מדי בהישגיו המאכזבים מכדי להתמודד עם נוכחות עמיתיו באירוע האזכרה. ההרצאות הנקמניות והנועזות שלו החלו לפנות את מקומן לראייה מאוזנת יותר של מצבו והוא נעשה מדוכא ומתבייש בגלוי בהסתכלותו לאחור על התנהגותו, והכיר בכך שההתפרצויות הנקמניות וחסרות האיזון לא היו בשליטתו. הוא התחיל להיות סקרן. סקרנות שלא הצליח לגייס קודם לכן לגבי מצבי הנפש הללו ולהתאבל על אובדן הסיפוק והכבוד שלו בקריירה שלו. ככל שהיה מסוגל יותר להתאבל ולסבול את הבושה שבהסתכלות לאחור על התנהגותו, הוא החל לקשר כמה מהתרומות שלו למצב זה – לחייו המוקדמים.
הוא היה הבן הבכור להורים מהגרים יהודים. אביו, היה אדם מדוכא שהיה מאוכזב מהישגיו שלו, והעדיף מאוד את אחיו הצעיר של המטופל. האח, היה מבריק, אבל הרבה פחות מוכשר מהמטופל, הוא הפך לחזן בקהילה אורתודוקסית. המטופל, לפעמים דומע ומתייפח ללא שליטה, נזכר בהשפלתו ובכאבו בניסיון לקבל הכרה ואישור מהאב המדוכא, אך ללא הועיל.
למרות הישגיו האקדמיים המבריקים של המטופל, עדיין האח נשאר מרכז תשומת הלב וחיבתו של אבא. בשלב זה של הטיפול, המטופל מצא את עצמו נמשך לסרטים על סכסוכים בין אב ובנו, ובמשך תקופה של שבועות הגיע למפגשים במצבים אטומים של השפלה ודמעות, כשהוא נזכר בכאב שבניסיון להשיג את אהבתו ואישורו של אביו.
הזעם העכשווי שלו באקדמיה נראה בבירור כנגזר מחוויות הילדות של בושה, חוסר אונים וזעם. התקפי הזעם שלו של האשמה, שפוצלו ושהופנו כלפי האוניברסיטה רמזו על אכזבתו והשפלתו בעבר, אבל בצורה בה הם קצת מרככים את הרגשות מלאי הבושה הללו על ידי התמקדותו הבלתי פוסקת במה שהוא חש כאשמתה ושחיתותה של המערכת האקדמית.
>>>>>
ק: פיצול של החלקים התוקפניים שלו והתקתם מאבא רגיש מדוכא וחלש, אך אשם וטועה בהערכות שלו – לעבר מערכת גדולה ורחוקה יותר כמו אוניברסיטה. בכל מקרה אובייקט דוחה ולא הוגן ולא הגון – פוצל בעבר ויש לו חיים משל עצמו כבר חמישים שנים – גיל החוקר. וזו נקודה חשובה בהבנת האובייקט המפוצל המפצל את העצמי: הפיצול איננו מנגנון המביא לרגיעה ולפתרון הבעיה. להיפך הוא מנציח אותה ונהיה חלק מהאישיות. הוא גם מקיים – כאילו יש לו חיים עצמאיים, אינטראקציה עם הסביבה אשר ששה לאשרר אותו. אכן אנשים דחו את המרצה הזה, אכן הוא זכה ליחס עויין, אכן הוא נכשל שוב, והפרי שהוא צימח לא התקבל בהתלהבות.
>>>>>>
כאשר, בתהליך העבודה, יכול היה, בנוכחות המטפל, לשאת את ההשפלה, הדיכאון וחוסר האונים של אכזבות ילדותו בניסיון לזכות באהבת אביו, הזעם שלו על האקדמיה החל לשכוך. הוא עדיין שמר על ראייה עמומה מובהקת הן על אביו והן על מערכת ביקורת העמיתים ועל מדיניות האקדמיה, אך ההתנהגויות המבזות והמזלזלות שלו כלפי עמיתים פחתו באופן ניכר והוא החל לשקם את הקריירה שלו כחוקר, עם מה שהוא חשב כשיתופי פעולה מחקריים הולמים ומכובדים. (דיווחתי על מקרה זה בפירוט רב יותר בעבר; לנסקי, 2007.)
>>>>>>
עד כאן הפגישה שלנו בנושא הפיצול. זהו פיצול פנימי. הפיצול חיי ומשחזר את עצמו. האנרגיות שלו הן שליליות ורעילות. והוא חלק פעיל בעולם הפנימי שצורך אנרגיה ומונע תחושות של רוגע ושלווה. העובדה שהמנגנון הוא פרימיטיבי או ראשוני מצביעה על עוצמות החרדה והזעם – הפרימיטיביים של הרס מוחלט.
Blass, R. (2015). Conceptualizing Splitting: On the Different Meanings of Splitting and Their Implications for the Understanding of the Person and [Article]. International Journal of Psychoanalysis, 96(1), 123–139.
Joseph, B. (1959). An Aspect of the Repetition Compulsion [Article]. International Journal of Psychoanalysis, 40, 213–222.
Lansky, M. R. (2009). Forgiveness as the Working Through of Splitting [Article]. Psychoanalytic Inquiry, 29(5), 374–385. https://doi.org/10.1080/07351690903032090
Spillius, E. B., & Hinshelwood, R. D. (2011). The new dictionary of Kleinian thought (E. B. Spillius & R. D. Hinshelwood, Eds.) [Book]. Routledge.
