- דיפרנציאציה
מעבר לכך שהנושא היום הוא המושג 'דיפרנציאציה'. הוא השלב הראשוני ביציאה מתפיסת העולם הסימביוטית 'אני והיא- אנחנו יחידה אחת בלתי ניתנת לניתוק', הייתי רוצה לדבר היום על נושא קליני ושמו 'חרדה חברתית', 'בדידות' ואפילו המילה בידוד – שהיא איננה דומה לבדידות מבחינת ההרגשה. אני לא משוכנע ששיעור הפונים לטיפול דינמי דומה לשיעור המגדירים את הסבל שלהם כ'חרדה חברתית' ובדידות. במילים אחרות הרבה אנשים אומרים שהם חשים ב'חרדה חברתית' או חוסר בקשרים חברתיים אינטימיים ולא מגיעים לטיפול דינמי.
קראתי היום פוסט בפייסבוק – לא אצטט אותו כי הוא מאוד טרי – והדברים התחברו.
היום נדבר על השלב הראשון ביציאה מהסימביוזה: ביציאה מהשלב בחיים שהוא חסר הדאגות, המושלם, ובלתי ניתן לשיחזור: השלב הסימביוטי. לתהליך זה קוראים דיפרנציאציה – היכולת לראות את האחר – כאדם שלם, אדם אחר ובלתי ניתן לשליטה מלאה , אך גם חשוב וראוי לקרבה.
>>>>>>>>>>
ארליך(Erlich, 1998) מסביר את מהלך הדיפרנציאציה של מאהלר בגוון תנכי של מיתוס גן העדן, אכילת התפוח, ההתפכחות הבושה, והניסיונות הכושלים לשוב אליו: 'בתיאורה של מאהלר של נפרדות-אינדיבידואציה (Mahler et al., 1975) "המצב המקורי"…. הוא שלב הסימביוזה, המאופיין בחוויה מורגשת של טוטאליות ושלמות. תהליכי הנפרדות והאינדיבידואציה שקולות ל"אכילת התפוח", ואחריה (מופיעה) הכרת הבדידות, האובדן והגעגוע. למרות שנפרדות זו מאפשרת, ובמידה רבה גם נרפאת על ידי, ההתפתחויות הבאות ביכולות התנועתיות של התינוקות ויחד איתן התכווננות רגשית עדינה ומתפשטת, לעולם אין חזרה מוחלטת אל האושר וההנאה המושלמת המיוחסים לשלב הסמביוטי. השלב הסימביוטי מהווה רומנטיזציה של שלב התפתחותי זה. (ERLICH, 1998) '
>>>>>>>>>>>>
והיום נעשה גם אקסטרפולציה. בעברית חיוץ. אנחנו ניקח דגימה מעולם תוכן אחד ונעביר אותו לעולם תוכן אחר: מאהלר היא תצפיתנית היא רושמת רשמים אובייקטיביים. אבל אנחנו לוקחים את התצפיות ומעבירים אותם לקליניקה שלנו – למצבים שבהם אנחנו מעורפלים ולא ברור לנו מה מתרחש. מאהלר מתצפתת תינוקות אנחנו לוקחים תצפית כזאת ומחלצים אותה ומעבירים אותה לעולמות של מבוגרים.
כשאני מדריך מטפלים צעירים לעיתים קשה לי לשכנע אותם לעזוב את האחיזה בחשיבה האובייקטיבית – ואני די מבין את הקושי לחשוב ולדבר 'לא אובייקטיבי' – בדיוק בשביל זה קיימות התיאוריות הפסיכואנליטיות – והתאוריה של מאהלר היא דוגמא מצויינת. אני אומר שיתכן שההתערבויות שלנו בחדר תהיינה פחות אובייקטיביות אולם התיאוריה עוזרת לנו לשרוד מצבים של בלבול, של חרדה, של שעמום ושל מוות נפשי. לכן זה שווה – אולי זה פחות אובייקטיבי אבל מושג טוב הוא יעיל אם הוא עושה לנו נוח.
נבדוק את זה ביחס למושג דיפרנציאציה. נתחיל במאהלר ונעבור לדוגמא שהתפרסמה ממש השנה במאמר של מיכאל פלדמן. לסיום ניתן זוויות נוספות על העניין הקליני הזה של 'דיפרנציאציה' מאת סירלס, ואבנד.
כאמור קטע קצר של מאהלר:
>>>>>>>
מאהלר מסבירה: (Mahler & La Perriere, 1965) 'תת-השלב הראשון של תהליך האינדיבידואציה, דיפרנציאציה – (הגדרה, ק) , מתחיל בגיל חמישה או שישה חודשים, ונמשך בארבעת או חמשת החודשים הבאים. הוא מאופיין בירידה בתלות הגופנית באם, שעד כה הייתה מוחלטת. תת-שלב זה עולה בקנה אחד עם הצמיחה וההבשלה החלקית של פונקציות תנועתיות, כגון זחילה, טיפוס ועמידה. הילד מתחיל כעת גם להסתכל מעבר לשדה הראייה המיידי שלו (מבצע סריקה) ומתקדם בקואורדינציה של היד, הפה והעין; הוא מתחיל להביע הנאה פעילה בשימוש בכל גופו, מגלה עניין בחפצים ובחתירה אחר מטרות, ופונה באופן פעיל לעולם החיצון לשם הנאה וגירוי. …. תפקודים אלה מתבטאים בקרבה לאם, ונראה שהילד מתעניין בעיקר בתנועות הגוף שלו ובאימו. זה בא לידי ביטוי בבירור על ידי העובדה שהתינוק הצעיר, עד עשרה חודשים, מעדיף לשחק סביב רגליה של אימו, העדפה המתבטאת בתפקוד טוב הרבה יותר וביציבות מצב הרוח שלו כשהוא ליד אימו.' (Mahler & La Perriere, 1965)
>>>>>>>>>>
איך תצפית תינוקות מתבטאת בקליניקה – ואילו התערבויות אפשריות?
פלדמן (Feldman, 2024): ' מר ב' הוא גבר בשנות העשרים המאוחרות לחייו, שבילה את ילדותו המוקדמת במערכת יחסים קרובה ובלעדית עם אמו, אך נשלח לפנימייה בגיל צעיר, שהייתה תקופה עגומה ואומללה מאוד עבורו. במהלך התבגרותו הוא היה שקוע בפנטזיות על גיבורים בעלי כוחות קסם. אביו נפטר ממחלת לב לפני שש שנים ואמו גרה כיום לבדה בארץ. הוא מציג אותה כנזקקת ותלויה, והוא מאוים על ידי דרישותיה ממנו. הוא מוטרד מאוד כשהוא נתקל באלמנטים פיזיים או פסיכולוגיים בעצמו שמקשרים אותו יותר מדי איתה. המאבק שלו בין תלות לבין הצורך להגן על עצמו מפני הדרישות והחדירות הרכושניות של האובייקט שלו נוצר מחדש בצורה חיה בטיפול. הוא מכיר בכך שהוא מרגיש שהוא מובן בטיפול ונעזר בו, אבל הוא חרד מאוד כשהוא מבחין בנטייה שלו לאמץ את דרך החשיבה והדיבור שלי, מה שגורם לו להרגיש נפלש וכלוא.
מסיבות חיצוניות ופנימיות הוא הרגיש שהוא לא יכול להתמודד עם האינטנסיביות של הגעה חמש פעמים בשבוע, והוא הפחית את תדירות הפגישות. לעתים קרובות הוא מאחר, והוא מפספס לגמרי מספר מפגשים. לאחר שהחמיץ פגישה אחת ביום שני בבוקר, הוא סיפר לי למחרת שקצת מאוחר יותר באותו בוקר הוא מצא את עצמו יושב בבית קפה עם כוס קפה, שומע מוזיקה באייפוד שלו, קורא ספר. הוא תיאר זאת כ"פסק זמן", וזה הסב לו אושר.
במהלך הפגישות, כאשר מר ב' מרגיש מאוים או מוטרד מפירוש שמרגיש כמתקרב מדי, הוא מסוגל להיסחף לשינה – בדרך כלל באמצע הפירוש. בתקופה שלפני הפגישות הללו, המטופל השתתף בחתונה של בן דוד בסקוטלנד. כאשר נדונה הלינה במלון אימו הניחה שהם יחלקו חדר שינה. הוא נעשה נואש למדי, ובסופו של דבר הצליח לארגן חדר משלו. הוא מאמין שאימו לא הצליחה להבין למה הוא צריך לרצות לעשות זאת. באופן דומה, הוא חשש שיצטרך לשבת באותו שולחן עם אמו בארוחת החתונה. הוא החמיץ את הפגישה ביום שני לאחר סוף השבוע של החתונה, והגיע ביום שני שלאחר מכן באמצע שעת הפגישה. הוא תיאר במידה של התענגות איך הוא לא עשה את הדברים שהוא אמור לעשות, לא השלים את העבודה שאחרים חיכו לה וכו'. זה הרגיש כמו תסריט מוכר, אבל בכל זאת מאתגר ופרובוקטיבי. המסר היה שכמו האנשים שהוא עובד עבורם, גם העבודה שלי נחסמת ושאין לי מה לעשות בנידון.
למחרת הגיע מר ב' באיחור של חמש דקות. הוא התחיל: "המשפט שעלה לי לראש כשנכנסתי אליך היה שהיום היה עוד התנסות בלקיחת סיכונים, כמעט הצלחתי להפיק את העבודה שהייתי צריך עד סוף היום – זה לא היה כל מה שהייתי צריך לייצר, אבל מספיק כדי להמשיך – לבוסים שלי מחר… הצלחתי בערך חצי ממה שציפיתי . האנשים שאני עובד בשבילם הם מאוד נחמדים – הם רוצים להיות נחמדים ולא מתעמתים אבל אני דואג – אני חושב שאני מבין שאני דוחף אותם כדי לראות עד כמה צריך כדי לגרום להם להחטיף לי או להעיף אותי. הבנתי שאני אומר לעצמי כל יום שזה הולך להיות יום שבו אני באמת אלך על זה, ממש אתכופף ואעשה מה שאני צריך לעשות – אני לא אלך לבדוק את האימיילים שלי ישר כשאני נכנס לעבודה- אני אתחיל ישר לעבוד ואבדוק את המיילים שלי מאוחר יותר'.
לאחר מכן הוא שתק במשך חמש דקות. המטופל לא רק מנהל משא ומתן על הזמן שבו הוא יכול לסבול את היותו נוכח בפגישה, אלא שאפילו הנאום שלו מלא באופן אופייני בהסתייגויות והשתחררות. "המשפטים שאמר שעלו לי לראש…", "אני חושב שאני יודע…", "אני מבין שאמרתי לעצמי…", "אני מנסה לדמיין…". אני חושב שהוא מניח שזה מתסכל ומרגיז אותי והוא מחכה בציפייה "לקרוא" את התגובה שלי. הוא אומר: "אני חושב שהעבודה שעשיתי אחר הצהריים הייתה די טובה. אני מנסה לדמיין איך זה היה אם הייתי יכול לעבוד ככה במשך שבועיים רצוף".
הוא השתתק, ואז אמר: "אני יוצא לפסטיבל המוזיקה הזה דבר ראשון מחר בבוקר. הפעם הראשונה שאהיה בפסטיבל מוזיקה שלם וראוי. הייתי רק לילה אחד קודם, כשהייתי צעיר יותר; לא היה לי כסף, ולא באמת היו לי חברים טובים ללכת איתם. פחדתי לעשות את זה. עכשיו אני הולך עם כמה חברים שאני מעוניין ללכת איתם, והם מעוניינים ללכת איתי."
מר ב' התייחס אז לתקופה בפנימייה שלו שבה הבנים נאלצו להתארגן לקבוצות לפעילויות חוצות. הוא אמר שאו שהוא לא מצא מישהו שרוצה ללכת איתו, או שהוא הרגיש שהוא נשאר בפנימייה עם הדחויים – האנשים שאף אחד לא רצה ללכת איתם. לאחר מכן הוא העיר שוב עד כמה הוא היה אומלל בבית הספר, ואיזה קושי היה לו להתמודד עם אנשים.
השתררה שתיקה ארוכה נוספת. אמרתי שהוא צריך להגן על עצמו מלהיות כלול בציפייה שלי שהוא יהיה כאן בזמן לפגישה שלו, ולהמשיך בעבודתו, מבלי לפנות למיילים שלו. מצד שני, הוא נבהל שאם ילך רחוק מדי אני יעיף אותו, או אזרוק אותו, מה שנראה היה שהוא מזמין בפגישה הקודמת. הוא יכול היה לשלוט בי מידה מסוימת של תסכול ועצבנות כל עוד זה לא הגיע למצב עד כדי כך שהוא הרגיש שאני לא יכול לסבול אותו, ולא ארצה אותו, והוא יישאר בחוץ בקור. הוא הציב את עצמו בשוליים, כך שאם מה שאגיד לו ירגיש לו קרוב מדי או תובעני מדי, הוא יוכל לבטל אותי. שמתי לב שבזמן שדיברתי, הוא התחיל לנמנם. אמרתי, "בזמן שאני מדבר, זה בא לידי ביטוי." הוא שתק והיה ישנוני במשך כמה דקות, ואז מלמל בצורה לא קוהרנטית, "שוללים. אני לא יודע מה … שולל את התגובות האלה או משהו …". אחר כך הוא התייחס בקצרה מעורפלת לפרשנות שעשיתי בפגישה הקודמת. אמרתי שאני לא חושב שזה שולל את זה לגמרי. הוא המחיש כמה נחוץ לו להישאר על הקצה, להיות קצת כאן, קצת רחוק מכאן – להקשיב למחצה, לנשור, ואז להעיר הערה על כך שהוא לא רוצה… כשהוא החמיץ פגישה, הגיע מאוחר, או נמנם, הוא לא רצה להציק לי, להביא אותי לזרוק אותו ולשלוח אותו, אבל הוא היה צריך להגן על עצמו מהפחד שיש לי אחיזה משמעותית בו שגורמת לו להרגיש לכוד. זה היה נסבל להיות רק חצי בפנים וחצי בחוץ, להקשיב חלק מהזמן, ואז להיסחף. הוא שתק. "אולי נסבל אבל לא נוח. זה לא ממש אותו דבר כאן כמו בעבודה. עם הבוסים שלי, זה כאילו אני מנסה לגרום להם להציק לי קצת – כאן – אני לא יודע".
אמרתי שאני חושב שהוא מניח שהוא אכן הרגיז אותי, והוא גרם לי להטריד אותו קצת, אבל כל עוד לא צלפתי הוא היה צריך להסתדר בצורה הזו. כשדיברתי איתו, אחרי זמן קצר זה הרגיש יותר מדי, והוא לא ממש כאן. אם הערתי על זה, הוא נסוג, ואמר לי שהוא באמת שמע חלק ממה שאמרתי, או שהוא התייחס למשהו שעלה בפגישה הקודמת, אבל אז הוא נאלץ לסגת עוד יותר, כאילו אני הולך לעטוף אותו בדרך כלשהי, או להכריח אותו להיכנס איתי לאותו חדר שינה כפי שהרגיש שאימו ניסתה לעשות. שתיקה.
המטופל: "תהיתי אם אני אהיה שונה כשהיא תמות. [הייתה שתיקה ארוכה מאוד.] תוהה אם אני שונה עכשיו כשאבא מת." אמרתי שאני חושב שהוא הבין שאני לא מדבר על מערכת היחסים שלו עם אימו, אלא על החוויה שלו להיות איתי בחדר; הקושי שהיה לו כאן לאפשר לי להבין ולהתקרב אליו. הוא השתמש במה שאמרתי כדי להתרחק; הוא השתתק, ואז התחיל להעלות השערות – תוהה מה עלול לקרות כשאימו תמות. חשבתי שקשה לסבול את המודעות של להיות איתי בחדר, והוא נאלץ לצאת לפסטיבל. שמתי לב שהוא שוב הופך להיות ישנוני, ואמרתי שאני חושב שזה קורה שוב עכשיו.
המטופל אומר "כן." ואז שתיקה.
המטופל אומר: זה קרה אפילו כמו שאמרת שזה קורה. לא התכוונתי פשוטו כמשמעו עם אמא שלי, כפי שאתה מבין. הבחורה במשרד שלי שנישקתי ביום שישי האחרון יצרה איתי קשר כמה פעמים, במייל ובשיחות טלפון. היא נראית די…אני חושב…[מעורפל, ממלמל] הרעיון להיות במקום אחד מפחיד. אני לא בטוח שאני מאמין שלעולם לא אצליח לעשות את זה… אולי אני לא… אני מקווה שאצליח לעשות את זה… כאן הוא התכוון לדינמיקה מוכרת, שבה הוא מתעניין בבחורה, וחשוב מאוד שהיא רצתה שינשקו אותה, אבל ברגע שהוא חווה אותה מתעניינת בו יותר, כשהיא מנסה ליצור עמו קשר – משדרת "היא די להוטה", הוא נעלם לתוך עמימות – עם הבחורה, את זה הוא גם המחיש באופן הדיבור שלו בפגישה.'
>>>>>>>
אבנד סוקר את מושג הדיפרנציאציה: אבנד (Abend, 1974)
'.. מאהלר (1958), במצגת בפני פאנל בנושא בעיות זהות, מצביעה על השקפתה כי הרגשות העצמיים הנובעים מתהליכי הבידול הנפשיים המורכבים אצל ילדים צעירים, הם שם נרדף לתחושת הזהות. היא מציעה לתאר את הילדים עם ההפרעות הפסיכוטיות, אוטיסטיות וסימביוטיות , כסובלים מהפרעות זהות.
ג'ייקובסון (1964) שותפה להסכמה כללית עם גרינאקר ומאהלר בהבנת הזהות כקשורה לתחושה עצמית או מודעות עצמית, תכונות המתעוררות אצל הילד הרך כתוצאה מתהליכי ההבחנה המוקדמת של ה'עצמי' מה'לא-עצמי'. .ג'קובסון מסכימה חלקית עם תפיסת גיבוש הזהות של אריקסון, כך היא אומרת, אך אינה רוצה להגביל את התהליך הנפשי הזה לסינתזה של אגו: "הייתי מעדיפה להבין את גיבוש הזהות כתהליך שבונה את היכולת לשמר את הארגון הנפשי כולו. …כישות מאוד אינדיבידואלית אך קוהרנטית שיש לה כיוון והמשכיות בכל שלב של התפתחות אנושית' (עמ' 27). היא אומרת שמנקודת המבט הקלינית "…
ג'ייקובסון …מגדירה ייצוג עצמי כ'ייצוגים תוך-נפשיים לא מודעים, סמוכים למודע, וגם ייצוגים מודעים של העצמי הגופני והנפשי' . אלה מתחילים להתעורר מהצטברות עקבות זיכרון של חוויות מענגות וגם חוויות לא מהנות.
ליכטנשטיין (1961),.. מציע שהאדם, בניגוד לכל שאר היצורים, צריך לחפש זהות , כמטרת-על במהלך כל חייו. הוא מציע שבאופן דומה ל'הטבעה', אימהות, באמצעות ציפיותיהן וצרכיהן, משתילות בילדיהן דפוס מוקדם שהופך להיות "מבנה הזהות" שישפיע במידה מסוימת על כל מערכות היחסים הבאות (של הילד, ק) לאחר מכן. חלקית מטעמים פילוסופיים, ליכטנשטיין מציב את ההשקפה הדיאדית המיוחדת הזו, כתימת על, בוויסות הפעילות הנפשית האנושית. עם זאת, הרעיון שלו לא נמצא משכנע על ידי רוב האנליסטים האחרים.' (Abend, 1974)
>>>>>>
דיפרנציאציה – בידול או יכולת להגדיר יחד עם גופניות ויחס בינאישי הם שלושת המרכיבים של יצירת הזהות העצמית. אנחנו נראה בקליניקה אנשים עם תקלה באחד משלושת המרכיבים – כאנשים עם בעיה בזהות העצמית. כמו מר ב' שלא היה מסוגל להישאר ער ועירני בנוכחות אנשים אחרים, ובמיוחד לא היה מסוגל להישאר ער וחיוני בקירבת אנשים שרצו אותו וחשקו בו.
>>>>>
סירלס ממשיך עם עניין הזהות של המטופל בקליניקה ומצייר זאת בצבעים עזים והדדיים: סירלס(Searles, 1966)
'…כולנו נאבקים נגד דחפים עמוקים לנטוש את זהותנו כבני אדם בודדים, ולחזור לחוויה של אחדות עם הסביבה … שלנו, כאמצעי לברוח ממרכיבים בלתי נמנעים של חיים אנושיים: כמו חרדה ממוות, קונפליקטים מיניים, בדידות, חוסר אונים, תחושות של חוסר יציבות של זהותנו, ולחצי המצפון שמייסרים אותנו בתנועתנו לעבר המטרה ההולכת ומתרחקת של 'כל יכולות'.
… כנראה שהסיבה הגדולה ביותר לכך שאנו נוטים למרוד בזהות האינדיבידואלית המתפתחת שלנו היא משום שאנחנו מרגישים שהיא נכנסת בינינו לבין האם שעמה חלקנו פעם אחדות חובקת עולם.'
>>>
סירלס: 'אני ממשיך להתרשם מעוצמת הטאבו המוחשי, לפחות עבורי, ביחס להזדהות עמוקה של האנליטיקאי עם המטופל שלו … מזה כמה שנים אני מודע לכך שמטופל זה או אחר שלי, כאשר הוא שקוע בשלב של הזדהות בריאה איתי, מביט בפניי בפליאה ספוגה בהערצה, ורק לאחרונה הבנתי שלעתים גם אני צופה בפנים של מטופל ספוג בהזדהות לא פחות עמוקה מהנה ומעשירה. מטפל נוטה להירתע מחוויות כאלה, אסורות ומפחידות העשויות להעיד על "היותו מאוהב" במטופל. באותה מידה, אנו נוטים לתייג צורך זיהוי של אב מסוג זה, הפונה כלפי בן גדל שהפך במובנים משמעותיים ליותר בוגר ממנו, כמעיד בעצם על עניין הומוסקסואלי מצד האב. בעוד שצורך הורי כזה להזדהות, עשוי לייצג הגנה לא מודעת אצל ההורה מפני המאמצים הטורפים והמפחידים של הילד להזדהות איתו, עלינו להבין שהצורך ההזדהותי האמיתי, לעיתים קרובות, עשוי להיות גדול יותר אצל ההורה (או המטפל) מאשר אצל הילד (או המטופל).'
>>>>
סירלס : ' זה חייב להיות משמעותי מאוד להערכה העצמית המתפתחת של הילד לגבי ההשפעה, אם בכלל, שהוא מרגיש שיש לו על זהותו של כל אחד מהוריו במהלך התבגרותו.'
נסיים בקטע אישי מאוד של סירלס
' בשלב כלשהו באמצע האנליזה שלי, לאחר שעברתי שינויים רבים, דמיינתי את הליבה של עצמי כאילו היא, בכל זאת, כמו כדור מתכת, עם חלקים בצבעים שונים על פני השטח שלו. לפחות, אמרתי לעצמי, זה לא ישתנה. מזמן איבדתי כל תמונה כזו של ליבת הזהות שלי; לצערי היא התמוססה ותחושת הזהות שלי מכילה כעת משהו מהנזילות של דמעות. אבל במשך מספר שנים כל מה שאיים על ההשקפה הנוקשה הזו של עצמי, נחווה כשיגעון מפחיד.
תגובות "העברה נגדית" בעבודתי עם מטופלים היו מקור עיקרי לאיומים כאלה. ברצף של מאמרים תיארתי את התהליך שבו תחושת הזהות שלי הפכה מספיק חיה לשינוי, פתוחה לקשר סימביוטי, מודעת-לשינוי-דרך-שינוי-בתוך עצמי, כך שהיא כעת מקור הנתונים האמין ביותר שלי. לגבי מה שמתרחש בין המטופל לעצמי, ובתוך המטופל. תיארתי, למעשה, את ה"שימוש" בתנודות כאלה בתחושת הזהות של האדם כמקור ראשוני לגילוי, בעבודה עם מטופל, לא רק בתהליכי העברה נגדית אלא גם בתהליכי העברה, מתוך התפתחות היבטים חדשים של המטופל עצמו, דימוי עצמי שלו וכן הלאה; ובהדרכה, של גילוי תהליכים בעבודה לא רק בין המודרך לעצמו, אלא גם בין המודרך למטופל שלו. אבל רק בשנים האחרונות, באמת, הצלחתי להמשיג את זה, ובראיונות לחוות את זה, באופן ספציפי באופן שבו אני מתאר כאן. בעבר חוויתי את התופעות הקליניות הללו במונחים של הבחנה ברגשות חריגים ומשמעותיים שונים בעצמי, בעוד שכעת אני חווה את התופעות הללו ומוצא יותר משמעות להמשיג אותן במונחים של תנודות בתחושת הזהות שלי.'(Searles, 1966)
Abend, S. M. (1974). Problems of Identity: Theoretical and Clinical Applications [Article]. The Psychoanalytic Quarterly, 43(4), 606–637. https://doi.org/10.1080/21674086.1974.11926689
ERLICH, H. S. (1998). On loneliness, narcissism, and intimacy: Psychoanalysis in Israel [Article]. The American Journal of Psychoanalysis, 58(2), 135–162.
Feldman, M. (2024). Adjusting the distance [Article]. International Journal of Psychoanalysis, 105(1), 60–70. https://doi.org/10.1080/00207578.2023.2286753
Mahler, M. S., & La Perriere, K. (1965). Mother-Child Interaction During Separation-Individuation [Article]. The Psychoanalytic Quarterly, 34(4), 483–498. https://doi.org/10.1080/21674086.1965.11926361
Searles, H. (1966). Concerning the Development of an Identity [Article]. The Psychoanalytic Review (1963), 53(4), 7–30.
