- H שנאה ומינוס שנאה
לא תמיד אנחנו אוהבים. לפעמים אנחנו שונאים. והשינאה לעיתים ממלאת את המחשבות מעסיקה את האדם. היא מייצרת קשר שינאה מתמשך. לא פגה. שינאה מפעילה אותנו גם להתנהגויות. ביון קורא לה הייצ' (H), והיא דחף שמפעיל מחשבות שינאה – ושמנגנון החשיבה צריך לסדר את מחשבות השינאה, לשקלל אותן בהגיון, לחפש דרכים לפורקן לגיטימי של השינאה ולהבין או השינאה הנובעת מהמחשבות. בדיוק כמו במקרה של K ושל L גם מינוס H קיים והוא מחשבות שאינן מאפשרות הכרה במחשבות השינאה. למשל, 'ואהבת לרעך כמוך' – זו מצווה שאיננה אהבה אלא מינוס שינאה. מצווה תמיד קוראת לחשיבה לא אותנטית. רק רוצה לומר ששינאה היא תבלין חשוב במערכת הנפש ושמינוס שינאה הינו תקלה.
המקרה שאביא מדגים גודש של שינאה אצל ילד וחוסר היכולת שלו לשנוא – מינוס H אשר הביא לתקלות גדולות במערכות היחסים.
לפני כן כמה מילים משל כריסטופר בולאס, פסיכואנליטיקאי ותאורטיקן עצמאי ומוביל:
' התיאוריה הפסיכואנליטית אינה מתביישת בהתייחסויות לשנאה הרסנית. ואכן, בימים אלה, אם אנו מתייחסים לשנאה בתור יחסי אובייקט, אנו מניחים תהליך מורכב שבו אובייקט פנימי ניזוק או נהרס והאגו עומד בפני המשימה המרתיעה ביותר של ניהול יחסים של משא ומתן מחדש על המציאות הפנימית בעקבות שנאה כזו. אובייקט פנימי שניזוק משנאה עלול להוביל לנסיגה פובית מהייצוגים החיצוניים של האובייקט (הימנעות, ק); זה עלול להוביל למצב דיכאוני ממכר (נשים לב למונח שבולאס שותל כאן 'מצב דיכאוני ממכר', ק) שמסתכם בהיווצרות פשרה בין הרצון לפגוע באובייקט נוסף לבין הפחד להיות מותקף מבפנים בגלל הרס שכזה. אם האובייקט הפנימי נהרס פסיכולוגית, הוא עלול להיות מגורש לתוך (אזור נפשי של, ק) אובייקטים מפוצלים בעלי איכות מוזרה (Bion, 1962). ' במילים אחרות אזור פסיכוטי.
>>>>
אני רוצה לסדר קצת בולאס מדבר על שינאה בעלת איכות הרסנית. כאשר היא רעילה מידי וגדולה מידי – האובייקט נהרס ויש סוג של הקלה ממכרת מצד אחד – כי האדם נמנע ממגע – ונמנע מחשיבה במונחים של ביון – וזו המינוס H שאנחנו מחפשים. מצד שני – המחיר הוא התמכרות ועשיית מהלך דומה לעוד ועוד אובייקטים ולבסוף מצב נפשי של מוזרות.
נמשיך עם בולאס:
>>>>
' בנוסף לדוגמאות שנתתי לעיל אפשר לדבר על ביטוי אחד אחר, נפוץ ביותר, של שנאה אוהבת בסביבה הקלינית. (שוב, ביטוי חדש של בולאס 'שנאה אוהבת'– וכותרת המאמר שלו, ק) לא אתן דוגמה למקרה, אלא אדון בכוונתו של אותו אדם המבקש לעצבן את האנליטיקאי – להיכנס מתחת לעור האנליטיקאי – כדי לאלץ את האנליטיקאי לשנוא אותו. דוגמה לכך מיותרת, שכן כל מי שעובד כמטפל לאורך זמן יכיר את המצב הזה טוב מדי. שכן ישנם אנשים מסוימים שמרגישים שעד שהאנליטיקאי לא יוכל לשנוא אותם, ועד שהם יהיו מסוגלים לראות עדויות לשנאה כזו, יש סיכון שהם לעולם לא היו ידועים. דרך שנאה, המתעוררת אצל האנליטיקאי (או מול המטפל שיושב מולו, ק), מבקש אדם מסוג זה להשיג את סוג האינטימיות שלו עם הקלינאי. כאשר מצב הנפש היציב ואפילו מזגו של הקלינאי מתפרקים תחת משקל השליליות של המטופל, אז המטופל מקבל תקווה; שכן שם, באותו רגע שבו הוא רואה את ההיסוס של האנליטיקאי, או חש את התסכול שלו, אז הוא מרגיש את עצמו בקשר (אמיתי) עם האנליטיקאי. במצב הזה יש תחושה של מיזוג עם האנליטיקאי, ששוויון-הדעת של המטפל עד אז – גם כשהוא מגלה אמפתיה וסימפטיה – הרגישה (דווקא) כמו סירוב, דחיה. '(Bollas, 1984)
>>>>
באותה הרוח, קטע אחרון מהמאמר של בולאס:
>>>>>>>
' כשאדם שונא האם תמיד נכון לומר שהוא רוצה להרוס? אני בטוח שרוב הקלינאים יכולים למצוא חריג לשנאה הרסנית בעבודתם הקלינית, וברוח מה שאנו מוצאים בעבודה היומיומית שלנו…, ברצוני לבחון צורות מסוימות של שנאה באור אחר. דעתי היא שבמקרים מסוימים אדם שונא אובייקט לא כדי להרוס אותו, אלא כדי לעשות בדיוק ההפך: לשמר את האובייקט. שנאה כזו היא ביסודה לא הרסנית בכוונה, ולמרות שעשויות להיות לה השלכות הרסניות – …. – ייתכן שמטרתה של שנאה כזו היא להפעיל צורה לא מודעת של אהבה. אני נוטה לכנות אותה "שנאה אוהבת" , שבה אני מתכוון למצב שבו אדם משמר מערכת יחסים על ידי שמירה על חיבור רגשי שלילי (אך) נלהב שלה. אם האדם אינו יכול לעשות זאת על ידי שנאת האובייקט, הוא עשוי להשיג את הקתקסיס (ריגוש, השקעה רגשית, ק) הנלהב הזה על ידי היותו ראוי לשנאה, ולעורר את האחר לשנוא אותו. '(Bollas, 1984)
>>>
גרוטשטיין, ממשיכי ומרחיבי התאורי של ביון אומר: 'שנאה היא ביטוי חמור יותר של כעס. בעוד שכעס מגיע ובדרך כלל חולף, השנאה מתמשכת יותר ומרמזת (כבר) על פגיעה אישית (נרקיסיסטית) לנושא אותה. נראה ששנאה מתייחסת לכעס כמו שמלנכוליה מתייחסת לאבל. אין נושא של הערכה עצמית באבל או בכעס (כי הם רגשות קצרים וחולפים, ק), אבל יש (נושא כזה של הערכה עצמית, ק) במלנכוליה ובשנאה. מעניין לראות את הפנטזיות הנלוות לשנאה. הרושם שלי הוא שהתינוק מתחיל מבחינה פנומנולוגית את קריירת השליליות שלו במחאות נזעמות. החוויה הראשונה שלו, למעשה, זו של הלידה, הוא נתקל בזעקה של אי נוחות, ככל הנראה על אובדן משכנו המאוזן הקודם (הרחם, ק). הכעס שלו הוא המחאה שלו – מה שמורגש בעיניו כבלתי נסבל, כרגע. הפגנות הכעס שלו, כתוצאה מכך, הן מחאות בפני אימו זו שהוא באחריותה, כדי לתקן מצב שנחשב בלתי נסבל באותו רגע. במילים אחרות, כעס התינוק הוא אות למצוקה לעצמו ולאם האחראית עליו, שהיא פחות חסרת אונים ממנו ולכן יותר מסוגלת לתקן את המצב.' (Grotstein, 2000)
ממשיך עם גרוטשטיין:
>>>>>>>
' אולם ברמה פרימיטיבית וקונקרטית יותר, נראה כי הכעס או השנאה של התינוק הם ניסיון, פשוטו כמשמעו, להשמיד את האם ה"רעה" כדי להחזיר את נוכחותה של האם ה"טובה". במילים אחרות, התינוק יודע, אוהב ומנסה לקחת את חווית האם ה"טובה" כמובנת מאליה כדי להבטיח את תחושת הביטחון השברירית שלו. כאשר אמא נחווית כ"רעה" (פוגעת, חסרת מזג או כואבת), היא הופכת לאמא "זרה", זו שהילד אינו מכיר, וממנה הוא מפחד. מנקודת מבט אחרת נראה שהאמא ה"רעה" הזו היא "רעה" כי היא לובשת "מסכה" של "רוע". משהו מוזר קרה לה, שלקח אותה מהתינוק בתפקידה כ"אמא טובה". לאחר מכן, התינוק פונה לכעס או לשנאה, שמטרתם להשמיד את 'אמא-מסכה הרעה' ולהחזיר את ה"טוב" מתחת למסכה. מנקודת מבט זו, הכעס משרת את מה שניתן לכנות "העיקרון המתקן/ משקם בתחום העמדה הפרנואידית-סכיזואידית" (Klein, 1946), ואילו חרטה, אשמה ואבל (חרטה הנובעת מפגיעה באובייקט) מאפיינים את ההיבטים המתקנים/משקמים של העמדה הדיכאונית (Klein, 1935, 1940 ). יש עוד פן של שנאה שאני רוצה לדון בו, והוא השימוש שלה בפסיכואנליזה עצמה. הייתה לי הזכות לשוחח עם שלושה מהאנליזנטים של ויניקוט, שניים מהם היו באנליזה איתו כמבוגרים והשלישי בילדות. כל אחד מהם אמר לי שויניקוט השתמש לעתים קרובות במילה 'שנאה' אבל תמיד בצורה אוהבת (מזכיר קצת את בולאס?', ק). הארי גאנטריפ, שהיה אחד מהשלושה, והוא אמר משהו כזה: "וויניקוט נהג לעתים קרובות להרהר במילה שנאה, אבל תמיד ידעת שהוא לא התכוון לזה כמו שזה נשמע. הוא היה אומר, 'אני צריך לשנוא אותך אם עשית דברים כאלה!' אני נזכר במאמר שלו, "שנאה בהעברה הנגדית" (ויניקוט, 1947), שבו הכיר בחשיבות ההכרה של האנליטיקאי בשנאה שלו עצמו כלפי המטופל, ברגעים המתאימים כך שניתן יהיה להפוך את מערכת היחסים ביניהם לכנה יותר, וכדי להבטיח את התוקף והאותנטיות של רגשות טובים. ' (Grotstein, 2000)
לפני שנעבור למקרה של גייב, אני רוצה קצת לסכם. השנאה היא רגש או מצב תודעה אוניברסלי. הוא יכול להופיע כרגש או מחשבה פעילה ואז ביון יקרא לה H, בולאס וגרוטשטיין יקראו לה שנאה אוהבת, והוא יכול להופיע כאנטי מחשבה, מינוס H ופה מדובר כבר בהרס פנימי של היכולת לחשוב ולהיות במגע עם רגשות, ובמקרים חמורים חוסר יכולת לקיים קשר חיצוני.
>>>>>
סטפני לווין, ניו יורק: ' מודל (1999) מתאר את הטראומה העמוקה של תרחיש האם המתה. "ההזדהות המוחלטת הזו עם אם מתה שאינה מסוגלת לאהוב, תורמת לחוסר יכולת מקבילה (של מטופל, ק) לאהוב אחרים ולאהוב את עצמך… הזדהות מוחלטת עם המוות הרגשי של האם היא התוצאה הפתולוגית והממאירה ביותר" (עמ' 78). למרות שמטופלים אלו עשויים להיראות קרים ולא מספקים, דוחים מגע, במובן של ביון (1959) של התקפות על קישור (מינוס H, ק), תפקודם ניזון למעשה מתשוקה נואשת וקיצונית. "מאחורי תסביך האם המתה… מאחורי האבל הריק על האם, ניתן להבחין בתשוקה המטורפת שבה היא הייתה, והיא נשארת, האובייקט, שהופך את האבל עליה לחוויה בלתי אפשרית" (גרין, 1983, עמ'. 162). לדברי גרין, שלילת הנפרדות של הילד מאמו הנעדרת (באמצעות זיהוי ראשוני) מעידה על שלילתו של הילד את הייאוש הטבוע בקשר.' (Lewin, 2009)
>>>>>
מילה על המשפט האחרון שסטפני מצטטת מאנדרה גרין: יש בשנאה מתמשכת, כמו בדכאון ומלנכוליה מצב סטטי שאיננו מתקדם כי הוא איננו מאפשר נפרדות. זו הצמדה כרונית של אדם לאובייקט, כי הרגש של אכזבה ואבל לא מסוגל להופיע. כמו טראומה הפגיעה לא הולכת אלא משתחזרת שוב ושוב. נעבור למקרה:
>>>>>
' גייב הוא גבר לבן הומו בשנות ה-30 לחייו. אינטליגנטי מאוד, נעים הליכות ומושך, גייב תמיד השתמש במתנות הללו כדי להשיג מטרות חיצוניות. הוא השיג את התואר שלו במשפטים מאוניברסיטה יוקרתית ויש לו תעודות מרשימות דומות בתואר הראשון ובתיכון. נכון לעכשיו, גייב הוא פרופסור למשפטים. לאחר מספר שנים של עבודה כעורך דין במשרד עורכי דין ידוע, הוא החליט לעבור להוראת משפטיים, הישג נכבד שכלל תחרות עם בעלי הישגים מובילים אחרים. בסופו של דבר הוא השיג משרה וקביעות בתחום פופולרי במשפטים, כזה שאקדמאים רבים בתחום רוצים להתרכז בו. עם זאת, למרות הסימנים הבלתי מעורערים הללו של הצלחה מקצועית, גייב תמיד נאבק בתחושת הונאה מביכה.
כשגייב ביקש טיפול, הוא היה בתחילת המעבר הזה במסלולי הקריירה ממשפט תאגידי לאקדמי. למרות שהיה ברור לי מיד שגייב מוכשר והצליח להשתמש במתנות האלה כדי להצליח בחיים, גייב הרגיש שהוא בעצם מוליך שולל אנשים להאמין שיש לו שכל בכלל (חשב שהוא טיפש, ק). גייב באותה תקופה תיאר את עצמו כבלגן כאוטי וריק – "מוח מפורק" – כזה קפוא, בלי שום דבר אמיתי להציע. הוא גם תיאר את עצמו לפעמים כקר והרסני, והיה מעורער מאוד מהדחפים התוקפניים שלו. תחושות העצמי המטרידות הללו גרמו לגייב לסגל התנהגות נמנעת, זהירה מאוד ודרוכה עם אנשים. בפגישתנו הראשונה גייב אחז את ידי באחיזה איתנה, התיישב על הספה בשיא הערנות, נעל את מבטו בעיניי והחל לדבר. הרגשתי שהמבט שלו מחזיק את מבטי בערנות שנראתה מפחידה. הערתי על זה, ונראה היה לי שהוספת מילים לפחד הזה עזרה לגייב להירגע קצת. אולם למרות הרגע הזה בפגישה הראשונה שלנו, גייב בדרך כלל לא הגיב לניסיונות שלי להתחבר אליו באופן בינאישי, במיוחד כאשר הבעתי טוב לב או הערכה. במקום להראות תענוג או מבוכה ברגעים כאלה, גייב היה מתקשח ומתנתק. התנהגות זו הייתה בלתי צפויה על אחת כמה וכמה עקב העובדה שגייב ביקש ממני שבחים או חיזוקים, כך שברגע שקיבל את מה שביקש, הנסיגה המיידית שלו נראתה כסותרת וקיצונית. הסימנים הללו של חוסר אמון עמוק התערבבו בצורה צורמת עם העצמי של גייב – כזה שגדוש קסם שופע וחיוניות – שנשפך ממנו כשתיאר אירועים בחייו או דיבר על התשוקה שלו לחינוך ולתיאטרון, אבל מעולם לא הופנה אלי באופן אישי… במהלך פרק הזמן הזה גייב גם היה מציין מדי פעם שהוא חש "מושפל" על ידי. שהוא מאמין שאני לא מצליחה לזהות את המאמצים העקביים שלו לשיפור עצמו. עם זאת, מכיוון שהרגשות המודעים שלי ברגעים כאלה היו בכלל לא תוקפניים, לא התייחסתי למסר הגלום בהערות הללו. הנחתי שהרגישות של גייב נובעת מהערכה עצמית נמוכה והגעתי למסקנה שהוא זקוק להרגעה ממני, שנתתי בשפע.
>>>
סטפני המטפלת אומרת לעצמה משהו כמו שגייב ביישן או חסר ערך עצמי ושהוא נבוך וחרד ממחמאות. נחזור למקרה:
>>>>
תגובתו הכללית של גייב להצהרותי בנוגע לכישרונות שלו ולמאמץ שלו נטו להחזיר מבט ריק מצידו, ואחריו שום אישור מילולי לכך שההערה שלי באמת נרשמה אצלו. למרות שבהחלט הרגשתי מוטרדת מכך שגייב רואה בי ביקורתית וקשוחה, איכשהו לא הרשיתי לעצמי לשקול לעומק את רגשות הרוגז הללו. זה היה כאילו עוצמת הרוגז היתה שוקעת בבריכה הצוננת של התגובות המדודות בקפידה של גייב אלי. וכמובן, ההערצה שלי לפוטנציאל של גייב סייעה לי לנתק את מה שגרם לי לאי נוחות – 'עצמיות המראה' שלו (מונח קוהוטיאני לאופן בו אדם רואה את עצמו בעיני האחר, ק) – חוט שנאה חי שמונח מתחת להערכה העצמית הנמוכה שלו באופן בלתי מוסבר. בדיעבד השנאה הייתה מפחידה כי נראה היה שהיא לא קשורה אליי, ובכל זאת היא הופנתה ישר אליי. זה היה מטריד מאוד, ובדיסוציאציה שנוצרה אצלי, לא הצלחתי לראות ששנאתו של גייב, כפי שהיא הובעה כלפיי, לא הניעה אותו לעשות בי שימוש, במובן הוויניקוטיאני (1971). במקום זאת, השנאה כוונה להרוס אותי לפני, שהייתה לי הזדמנות להרוס אותה בעצמי (את רגש השנאה, ק).
>>>>>
סטפני הולכת וחשה שהמבט הקר של גייב אחרי שהוא מתפאר והיא מתלהבת ומחמיאה – הוא חוט של שנאה. ויותר מכך שגייב לא מאפשר לה להתמודד עם השנאה ולא מאפשר לעצמו לפוגג את השנאה ולהכיר אותה את המטפלת כאדם חי – זה השימוש האובייקט הויניקוטיאני. נחזור לסטפני וגייב:
>>>>
האופי המיוחד של שנאתו של גייב – כוחה השקט אך הבלתי ניתן לעצירה – היה קשור לקשר שלו עם אמו. … ילדותו של גייב פורקה בעקבות הגירושים של הוריו – חוויה מבישה במיוחד, משום שהיא הייתה כרוכה במשולש אהבה עם ידידת משפחה. זמן קצר לאחר שהתגרש מאמו של גייב, אביו של גייב נישא לחברת המשפחה, שבמקרה גרה באותו בניין דירות. כך הוקמו שני משקי בית באותו בניין, כשגייב ואחיו מטיילים הלוך ושוב בין הדירות. ההשפלה של אמו של גייב הייתה קיצונית, ולפי גייב היא נראתה הרוסה לחלוטין בגלל אותה השפלה. ככל שהמצב הכאוטי והסאדו-מזוכיסטי הזה (אבא-אמא, ק) העמיק, גייב התרחק יותר ויותר משני ההורים.
במשק הבית החדש של האב, אימו החורגת הטרייה של גייב התנהגה באכזריות: למשל היא לא אפשרה לגייב או לאחיו להיכנס לחדרים מסוימים בדירה ונתנה יחס מועדף לבת שלה. גייב, היה ילד מאוד אינטנסיבי ובגיל רך, נתן ביטוי חזק לתחושת הזעם שלו על המצב. תלונותיו התרחשו מול האנטגוניזם העמוק של אמו החורגת החדשה כלפיו, בנסיגה הרגשית של אביו ובבניית התחושה שלו שהוא אדם (ילד) בלתי נסבל. הדירה של אמו של גייב הייתה מלכודת מסוג אחר. אפילו בלי מאבק גלוי (כמו עם אימו החורגת), גייב פשוט הרגיש מוקף בקריסתה (הנפשית והפיזית, ק) של אימו הביולוגית. הוא זכר אותה כשהיא מגולגלת ככדור במיטתה, לא נענית לבקשותיו שהיא תגלה עניין בחייו. גם כשהתאוששה מהגירושים, יחסיה לאחר מכן עם גבר חדש בחייה גרמה לה לכאב רב ולהתכנסות. הזיכרונות הבולטים ביותר של גייב מאמו כללו את הטינה שלה כלפיו והפחתה מתמדת של כל אחד מהנרטיבים וההישגים שלו בילדותו. הוא זוכר אותה כמי שלא מסוגלת לשמוח בהצלחותיו בבית הספר ועם חברים. לדוגמה, גייב למד בבית ספר סלקטיבי, כזה שרוב ההורים היו עפים על עצמם בגאווה אילו ילדם התקבל לשם. אימו, למרות היותה מורה מחנכת מצליחה, דיברה בלעג על תוכניות המחוננים ולא הפגינה התלהבות מההתרגשות של גייב מבית הספר שלו. הוא מצא שחוסר התמיכה הבוטה שלה מרגיז, אפילו כשהיה בן שבע או שמונה.
בנוסף, לאמא שלו הייתה דרך מופשטת ודידקטית ביותר לתקשר, שכללה מעט מאוד רגשות או בכלל ללא תוכן רגשי. (מזכיר קצת את המבטים של גייב לעבר סטפני, ק) השיחות איתה היו צריכות להתנהל במישור מופשט לחלוטין. הגבלת הרגשות הזו מצאה את דרכה למערכות היחסים הנוכחיות של גייב.
התברר לגייב שכדי לשרוד, זה הכרחי שהוא לא ינסה להתחבר בצורה משמעותית וחיובית עם אימו (וזו תופעת המינוס של ביון, ק). לנסות להגיע למצב של קרבה פירושו להסתכן בדחייה. תחושת הסכנה הזו הפכה מאוחר יותר, בהזדהותו העיקרית עמה, לנרטיב: להרוג או להיהרג. ואולי הקשה מכל, גייב חש אחריות חריפה (אולי אשמה?, ק) ביחס לאימו וכאב מאוד את השבריריות שלה.
….. התחלתי להבין שההדיפה האוטומטית והעוינת של גייב את הצד האנושי שלי, לא משנה כמה ניסיתי להראות זאת, העמידה אותי במצב של הזדהות עם איך שהוא עצמו, האני הלא-מראה (עצמי אמיתי של וויניקוט, ק), תמיד הרגיש ביחס לאמא שלו. כשהעברת רגשות זו התרחשה (העברת הרגשות בין גייב לבין סטפני, ק), נטל ההתמזגות של גייב עם השנאה של אימו התעצם, והקל על כך שהשפעתה (של השנאה) תוכל להתקיים בתוכי וגם בתוכו. (במילים אחרות מחיר השנאה הקדומה הזאת בלט ושניהם יכלו לדון בו, ק) ככל שהרגשות הללו צצו מהשילוב של הדיסוציאציה ההדדית שלנו, והשנאה ההזויה הפכה מפוזרת יותר, מערכת היחסים שלנו הפכה יותר חיה ובלתי צפויה לגבי הופעתם של ביטויי אהבה או שנאה, הנאה או תוקפנות.
בשלב זה גייב הצליח להתחבר ביתר חיוניות וביטחון לקריירה שלו, שהצלחתה כבר לא הרגישה לו ריקה ולא אמיתית. הוא סיים את מערכת היחסים שלו עם החבר שלו, שפעם הייתה תובענית ביחס לתנודות היומיומיות הבסיסיות שלו בין אהבה לשנאה. אולם כעת, הקשר הפך פחות הכרחי, כי זו כבר לא הייתה הדרך היחידה של גייב להרגיש אמיתי. גייב התחיל מערכת יחסים חדשה, …, כאשר זהותו של גייב עצמו במערכת היחסים הזו הייתה הרבה פחות מוגבלת, והאלמנטים הסאדו-מזוכיסטיים בזוגיות היו זורמים יותר, ומשותפים יותר לשני האוהבים. ' (Lewin, 2009)
>>>>
עד כאן – שנאה ומינוס שנאה. בשפה של ביון, שנאה היא מחשבה שמחפשת ביטוי. היא נובעת החל מהצעקה הראשונה של התינוק ודרך כעסיו והפנטזיה שלו: שיש אמא טובה וחיונית ומולה אמא רעה. מחשבות השנאה אצל אדם בריא מצליחות להיחשב ולקיים גם יחסים בחוץ. זו יכולה להיות שנאה לאדם, לרעיון, למאכל וכולי. כאשר השנאה בעלת איכות הרסנית היא גורמת להימנעות ופה זה כבר מינוס H. ההימנעות הזאת בהחלט גוררת הקלה בכעס אבל היא עלולה להיות ממכרת אומר בולאס – ואז ההימנעות הופכת להיות אסטרטגיה מועדפת, הקשר עם המציאות מדרדר ומקיים עולם מוזר בפנים ובחוץ. המגע עם השנאה, כמו שסטפני חותרת אליו ביחס עם גייב, מעבירה אותה ממצב של מינוס – משהו חווייתי שלא ניתן לחשיבה ודיבור, למצב של H: חוויה בחיים, שניתן לחשוב אותה ולדבר עליה. עכשיו זו חוויה מעשירה. מצד שני כנראה שהיא כוללת אבל חדש וכאבים חדשים.
>>>>>
Bollas, C. (1984). Loving Hate [Article]. The Annual of Psychoanalysis, 12, 221–237.
Grotstein, J. (2000). Some Considerations of “Hate” and a Reconsideration of the Death Instinct [Article]. Psychoanalytic Inquiry, 20(2), 462–480.
Lewin, S. (2009). Delusional Hate: Primary Identification in the Case of a Gifted Patient with a Predatory Mother [Article]. Contemporary Psychoanalysis, 45(2), 218–238. https://doi.org/10.1080/00107530.2009.10745996
