- הכרה
>>>>>>>>>>>>>
בשנת 1990 ג'סיקה בנג'מין מכריזה במאמר פורץ דרך:
'התיאוריה האינטרסובייקטיבית מניחה שיש להכיר באחר כסובייקט אחר על מנת שהעצמי יחווה במלואו את הסובייקטיביות שלו עצמו מול פניו של האחר. זה אומר, ראשית, שיש לנו צורך בהכרה ושנית, שיש לנו יכולת להכיר באחרים בתמורה – הווי אומר הכרה הדדית. אבל הכרה היא יכולת של התפתחות אינדיבידואלית שמתממשת רק בצורה לא אחידה. במובן מסוים, המטרה של פסיכואנליזה התיחסותית היא להסביר עובדה זו. במטאפסיכולוגיה הפרוידיאנית, תהליך ההכרה באחר … יופיע, במקרה הטוב, כאפקט רקע של היחס בין האגו למציאות החיצונית. המטרה שלי היא להביא את תהליך ההכרה לקדמת החשיבה שלנו.' (Benjamin, 1990)
>>>>>>>
נדמה לי שבמידה רבה ג'סיקה בנג'מין הצליחה במשימתה והביטוי 'הכרה' הפך להיות ביטוי מרכזי בתאוריות האינטרסובייקטיביות. מושג שדחק את המושג השגור 'אמפטיה' – עניין שנדון בו בהמשך.
פולוק וסלאבין מדברים על תחושת מסוגלות בדגש על פסיכולוגיה התפתחותית במצבים של הכרה:
הם טוענים, שתחושת מסוגלות הולכת ונבנית רק בתוך אקלים הורי של הכרה הדדית:
>>>>>>>
'במודלים פסיכואנליטיים קלאסיים, ניתן להבין את הטיפול כמעשה המאפשר למטופלים להשתלט על היכולת שלהם – לקחת אחריות על עצמם כאנשים פעילים ביחס למניעים ולדחפים שלהם ("היכן שהיה האיד, שם יהיה אגו"). פחות ברור, כיצד מובנת שאלת המסוגלות מבחינה התפתחותית וכחלק מתהליך הטיפול בפרספקטיבות פסיכואנליטיות התייחסותיות. במאמר זה אנו מציעים כי השגת היכולת של המטופל לחוות את עצמו כמסוגל נובעת מתהליכים בין-אישיים ותוך-נפשיים מורכבים בינקות ובגיל הרך ומייצגת מעין "דבק" המספק את הבסיס לתחושת קוהרנטיות אישית. אנחנו גם מציעים שפיתוח תחושת מסוגלות מבוססת על משא ומתן על נושאים של הכרה והשפעה הדדית יחד עם ההורים בשלב מוקדם של החיים. כאשר המשא ומתן הזה משתבש, יכולת המסוגלות של הילד עלולה להשתבש. אנו מציעים שניתן להבין רבים מהקשיים שחווים מטופלים בחייהם בהקשר התפתחותי זה.' (Pollock & Slavin, 1998)
נמשיך עם דונה אורנג':
>>>>>
'בגרסת הפסיכואנליזה האינטרסובייקטיבית של ג'סיקה בנג'מין, וגם בפסיכואנליזה ההתייחסותית, האימא או האנליטיקאית אינן יכולות עוד להיות רק ה"אובייקט" שנוצר או מדומיין באופן תוך-נפשי. (מכאן נובע ש) "תיאוריה שבה הסובייקט האינדיבידואלי אינו שליט יחיד, חייבת להתעמת עם הקושי שיש לכל סובייקט לזהות את האחר כמרכז חוויה שווה ערך בפני עצמו" (Benjamin, 1995) ושוב, "התיאוריה האינטרסובייקטיבית מניחה שאדם חייב להכיר באחר כסובייקט נפרד (אדם 'אחר', ק) כדי שהעצמי יוכל לחוות (את עצמו, ק) את הסובייקטיביות שלו במלואה בנוכחותו של האחר" . מאוחר יותר היא (ג'סיקה) מציינת כי הגל טען כי "בניסיון לבסס את עצמו כישות עצמאית, העצמי חייב להכיר באחר כסובייקט כמוהו (במידה מסויימת דווקא דומה לו, ק) כדי להיות מוכר על ידי האחר" (עמ' 36).
מעניין לציין שכל אחד מהניסוחים של ג'סיקה בנג'מין (1995) מכיל "חובה". האם אלו "החובות" של החיים המוסריים, או של הרציונליות הפוליטית של הברמאס (1972), שעבורו התבונה התקשורתית מחייבת שאף אחד לא יורחק מיידית מהשתתפות בדיאלוגים המכוננים חיים קהילתיים ושל חוק? האם אלו דרישות ההיגיון המעשי? מה שאני שומעת, במקום זאת, הוא ה"תנאי לאפשרות" של משהו אחר. אם אני רוצה להיות מוכר באופן חווייתי על ידך, אני חייב לתת לך את אותה הכרה. אם אני אתייחס אליך כמו רהיט או כתוצר של הפנטזיה שלי, כנראה שלא יהיה לך עניין לראות בי מרכז הוויה פרטי. אני חושבת שבנג'מין אומרת שאין אפשרות להורה לתת הכרה לילד אלא אם הילד מכיר בו זמנית בהורה. כמו במשל האדון-עבד של הגל (1807), כל אחד מאפשר את ההכרה של השני. '(Orange, 2010)
>>>>
אולי הרעיונות כאן מעט גבוהים או פילוסופיים – אולם זה מה שקרה לפסיכואנליזה הקונטקסטואלית (מפגש 72). הארוע הקליני הפך להיות גם מורכב מכמה רבדים וכיוונים – ולא ארוע שניתן לינארית, והוא גם הפך להיות בו זמני, או במילים אחרות הדדי. המרחב ההדדי – הוא מרחב החקירה, שם התקלה ושם התיקון.
פולוק וסלאבין אשר מנתחים את אותו המשפט של ג'סיקה, יביאו לנו נקודה מעניינת נוספת. מטפלים רבים דנים ביכולת של המטופל לעבור שינוי – ולשנות בעצמו את מצבו בחיים. לשם השינוי דרושה תנועה, וכמובן מסוגלות לתנועה. ככה הם כותבים:
>>>>
' למה אנחנו מתכוונים בתחושת סוכנות (agency) בוגרת? ג'סיקה בנג'מין (1995) טוענת שהצורך שלנו בהכרה יוצר פרדוקס מסוים: ברגע שאנחנו מזהים את עצמנו כיצורים עצמאיים (מובחנים, ק), אנחנו נעשים תלויים באנשים אחרים שיכירו בנו וישלבו אותנו לתוך מערכת יחסים. כפי שמנסחת זאת בנג'מין, "באותו הרגע שבו אנו מצליחים להבין את משמעותו של אני, עצמי, אנו נאלצים לראות את המגבלות של האני הזה" (עמ' 37). לפיכך, ברגע שאנחנו הופכים לבעלי יכולת, אנחנו מאבדים את תחושת המוחלטות והאומניפוטנציה שלנו. אנחנו הופכים פגיעים להשפעה של "אחר".
מה שנראה שבנימין מתארת הוא תנודה בין טענה של מסוגלות ואינטרס אישי לבין מצב של הכרה הדדית ופגיעות (חולשה, ק). במסוגלות בוגרת, הפרט הופך להיות מסוגל לנוע בין קוטב המודעות העצמית, המאופיין ביכולת להכיר בהבדלים שבין האג'נדה שלו והאג'נדה של מישהו אחר, לבין הקוטב של חיבור הדדי, שבו הפרט יכול לזהות, להשפיע ולתת לעצמו להיות מושפע באמת מאדם אחר. בריאות נפשית, במובן זה, מוגדרת על ידי מסוגלות: זוהי היכולת להחזיק את המתח בין שני הקטבים מבלי להתמוטט לתוך קוטב זה או אחר. כאשר לאדם יש תחושה של מסוגלות בוגרת, הוא יכול ליצור קשר אמיתי עם אדם אחר בזכות היכולת גם להשפיע על האחר וגם לתת לאחר להשפיע עליו. '(Pollock & Slavin, 1998)
>>>>>>>>>
המאמר לחם ושושנים, גרם לשיח נרחב. כתבה אותו מטפלת התייחסותית בשם רחל מק קאי:
'המושגים אמפתיה והכרה מייצגים שני מרכיבים משמעותיים הקשורים זה בזה, של קשר אנושי, ובכך של מערכת היחסים האנליטית. כל אחד מהמושגים מייצג איכות שונה של קשר בדיאדה: אמפתיה היא תגובה לצורך אנושי בסיסי, צורך חיוני לבטיחות ולקוהרנטיות נפשית, וניתן לראות אותה מבעוד מועד כצורך של מישהו להבין את החוויה של האדם, ולקבל את הכאב שלו. לעומת זאת, ההכרה ככמיהה עשויה להתבהר רק באופן חלקי לפני שהיא מתהווה, משום שברגעים שבהם היא מתממשת, הרצון להדדיות המובנית שלה, עשוי להיות מורגש בצורה הברורה ביותר. ברגעים כאלה, הנובעים לעתים קרובות מפגישה ופריסה בין שתי מערכות סובייקטיביות ברורות ופתאום ניתנות להבנה מלאה יותר, חווית התשוקה עשויה להיתפס ולהתחדש כאחד. מאמרי הגישה ההתייחסותית לאחרונה הבהירו עד כמה עמוקה יכולה להיות אמפתיה אינטרסובייקטיבית, במלוא מימושה; אולם, בהכרה, הרצון לאחר כאחר, שעשוי להיות ידוע כעת ככזה (אחר), מתעורר מחדש מתוך החוויה של פגישה אינטרסובייקטיבית. …
…הצורך באמפתיה הוא כמו הצורך בלחם; זה מהותי להישרדות הנפשית: "תבין מה אני מרגיש, ותודיע לי שאתה מבין את זה." בלי זה, אנחנו לא קיימים, אפילו בלתי נתפסים; הסבל שלנו אינו נראה, והשמחות שלנו הופכות במהירות לחלולות. למרות שמקורה (של האמפטיה, ק) בפסיכואנליזה היה כטכניקה, בעצם תהליך קוגניטיבי של ידיעה מה המטופלת תרגיש, על סמך מה שציפו ממנה להרגיש, טכניקה זו התבררה כלא אמפטית. אמפתיה, שאפשר לחוות ככזו, היא תהליך קוגניטיבי וגם תהליך רגשי – לא ניתן לתפוס את החוויה של האחר ללא דמיון מעורב רגשית. אפשר לראות באמפתיה בעיקר ניסיון לתפוס את החוויה של האחר בצורה מלאה ככל האפשר, לצמצם את הפערים בין העולמות הסובייקטיביים שלנו;
ההכרה, (לעומת אמפטיה, ק) כוללת חגיגה של השונות והאחרות שלנו (אני אחר ואתה אחר, ק), של הדרכים שבהן תגובה מתוך החוויה המובדלת של האדם ביחס לאחר יוצרת אפשרות לאינטימיות ותשוקה. באמפתיה, הצורך של האחר לקבל את מה שאני מרגיש הוא מה שחשוב. וברמה מסוימת, רובנו כנראה יודעים מראש שזה משהו שאנחנו צריכים. אבל הצורך בהכרה הוא משהו שאמנם שאדם נכסף אליו בצורה ראשונית, אך לא ניתן לנסח אותה במלואה מבעוד מועד; היא מתהווה (זאת מילה מרכזית: 'מתהווה', ק) מטבעה כחוויה אינטרסובייקטיבית, המתעוררת מחדש בכל פעם שהיא מתרחשת, החוויות עצמן מחזקות את הרצון לקשרים כאלה. ברגעי הכרה אנו לומדים (בכל פעם) שעלינו להרגיש לא רק שהאחר מבין, אלא שהוא עושה זאת מתוך עצמו (מרצונו, ק) – כאדם נפרד, שלבו ונפשו נגישים לנו פתאום בצורה אחרת ברגע זה. אולי נכנסנו לאינטראקציה, או למערכת היחסים הטיפולית, מתוך אמונה שמה שאנחנו צריכים זה שהאדם האחר יבין את החוויה שלנו, אבל ברגע שבו אנחנו פתאום חלק ממשהו גדול יותר ממה שיכולנו לצפות לו באופן מודע, מערכת שבה אדם אחר מנסה מבפנים לתפוס משהו ממי שאנחנו, ישנו פוטנציאל לדעת ולהיות ידוע בו זמנית. כאשר הפוטנציאל הזה מתממש, הוא תמיד ממומש בצורה חדשה – ספציפית לכל אחד משני האנשים והדרך שבה כל אחד מגיב ומקבל מענה, רק על ידי האחר הזה ברגע זה, מביא לכך שכל אדם מרגיש גם יותר את עצמו וגם לא אותו דבר כמו שהיה קודם.' (McKay, 2019)
>>>>>>>>>
נמשיך מעט עם הסברה של מק קאי על 'הַכָּרָה
כפי שהוצג לפסיכואנליזה על ידי בנג'מין (1988, 1990, 1995, 2004, 2018), ההכרה היא הדדית מטבעה. החל בשלב מוקדם בחייו, ילד מרגיש מוכר על ידי ההורה ומסוגל להגיע להורה רק אם ניתן לו לחוות את ההורה הזה כמי שרגשותיו – העונג, הרוך, אפילו הכעס – ייחודיים וספציפיים למי שהוא ולרגשותיו כלפי הילד הספציפי הזה. המהות של הקשר האינטרסובייקטיבי, מנקודת מבט זו, אינה רק תחושה של מובן על ידי אחר, אלא של ההנאה שכל אחד מבני הזוג חווה במגע עם הנפש של האחר, בשיתוף מצבי השפעה, ובמשחק הגומלין של זהות ושוני. יחד, אלו מהווים דרך "להיות עם" (Benjamin, 1988, עמ' 47) המאפשרת ספציפיות (Sander, 2002) של אינטימיות המוגדרת על ידי שני האנשים זה ביחס לזה. בהקבלה ראשונית של פרספקטיבה זו לתחום הקליני, כתב ארון (1991, 1996) שמטופלים "רוצים וצריכים להתחבר עם אחרים… (כאן, ק) במקום שהם חיים בו מבחינה רגשית, היכן שהם אותנטיים ונוכחים במלואם" (ארון, 1991, עמ' 37). כמו כל האנשים, מטופל צריך להרגיש שהוא נוגע במשהו עמוק בתוך האנליטיקאית שלו, יוצר בה קשר עם משהו שמשנה אותה בצורה כלשהי; ניתן להתייחס לכך כתולדה לכמיהתו העמוקה להיות מוכר (Ghent, 1990). אם כי הדדיות אנליטית עשויה להתאפיין בחוסר סימטריה (Aron, 1991) במונחים של אחריות ושל מידת הפגיעות, אך תמיד היא יכולה להשתנות, ברגעים מכריעים, לחוויה עוצמתית של שוויון (Mark, 2015), שכן כל אחד מהם מוכר ומושפע בו זמנית על ידי השני. ברגעים של הכרה, לכל אחד מבני הזוג יש תחושה עמוקה של האחר כמרכז נפרד של תחושה סובייקטיבית (Benjamin, 1988, 1990, 2018). החזרת האיזון והוספה של עומק לרגישות הוויניקוטיאנית (למשל, 1971) לסכנות של פגיעה, הדורשות כוונון אמפתי מתמשך של האנליטיקאי, ההכרה מתבססת על הצורך לדעת לא רק שיש אחר, אלא שלאחר יש את הנפש שלו, את הלב שלו…. יותר מאישור, החוויה הזו בעצמה משנה משהו אצל שני בני הזוג, דרך הכרת האחר שמכיר את עצמם, ודרך הערכת ההשפעה של האדם על האחר. שימת דגש על הצורך בהכרה פותח מקום לשלב את התובנה ההתייחסותית המרכזית לפיה האנליטיקאי אינו רק מגיב אלא גם יוזם ביחס לחוויית המטופל (ל. ארון, תקשורת אישית, 2013). למרות שאנו עשויים להיות אמפתיים בצורה משמעותית בתגובה לכאב שהמטופלים שלנו מביאים איתם מההתחלה, ברגע שאנחנו מעורבים איתם, הפעולות שלנו יכולות, מבלי משים, לגרום לסוגים נוספים של כאב – שכן המטופלים שלנו יכולים גם לפגוע בנו. פריקת הפעלות (enactments) כאלה דורשת הכרה מצד האנליטיקאי ("אה. אני מבין עכשיו – באמת פגעתי בך שם, ועכשיו אני מבין למה בצורה שלא יכולתי להבין קודם"). זה דורש מאיתנו להסתובב כדי לראות את עצמנו דרך העיניים של המטופל שלנו, וזה משנה משהו באופן שבו אנו רואים את עצמנו לאחר מכן..'(McKay, 2019)
>>>
תיאור מקרה של סטיוארט פייזר: ' אני מגדיר את המעורבות הנדיבה של האנליטיקאי כטבועה במפגש האנושי וכמרכיב הכרחי בתהליך הטיפולי, כאשר המעורבות הנדיבה של האנליטיקאי נעלמת, ניתן לקרוא זאת כסימן של חוסר עניין וניתוק. תוך שימוש כמטאפורה במושג "מתח הרוך" של H. S. Sullivan, אני טוען שההכרה של האנליטיקאי בצורך או במצב הרגשי של המטופל מעוררת משיכה פנימית המהווה את הצורך של האנליטיקאי לספק את מה שהוכר במטופל. אני מרחיב את מושג המעורבות הנדיבה של האנליטיקאי ומתאר מהי המעורבות הנדיבה של האנליטיקאי, ובכלל זה מלכודות העברה נגדית ושחיתויות שעלולות להתחזות לנדיבות.'
' האתגרים של מעורבות נדיבה: נתן
נתן היה כלכלן ברמה עולמית, סוג של מורה, תיאורטיקן, חוקר ותורם שמבלה חצי מזמנו במטוס בנסיעות לכנסים שבהם הוא בדרך כלל נואם במליאה, אם לא הנואם המרכזי. הוא זכה בפרסי הוקרה גדולים בכלכלה. אבל, למרות כל המשמעות שלו בתחומו, הוא לא הצליח שוב ושוב ליישם באופן מלא את עצמו ולפתח או להשלים את הפרויקטים שלו. מה שהתחרה על זמנו ותשומת הלב שלו היו סדרה של חזרות כפייתיות שהיו יכולות לתפוס חלק ניכר מיומו. כשהוא עוסק מדי יום במשטר של פעילות גופנית אינטנסיבית, בתוספת תרופות, במאמץ לשלוט בהפרעת השומנים החמורה שלו, הוא בכל זאת יחפש בעיר את ארוחת הצהריים הכי טובה באחת מרשתות המזון המהיר ורואה בכך ניצחון לחסוך 23 סנט בזמן אכילת מזון שנמצא ברשימת המאכלים האסורים שלו. הוא "עשה קניות" במרתפי מציאה, והחליף בקפידה את תוויות המחיר על פריטי המכירה, כך שכל פריט שהביא נשא את קיצוץ המכירה העמוק ביותר. עוד ניצחון סודי. בנסיעותיו במטוס לכנסים וחזרה, הוא היה גונב את האוזניות. כך במהלך השנים הוא עסק ברומנים רבים. פגשתי אותו לראשונה, לפני שנים רבות, לאחר שאשתו גילתה על כמה מהפרשות הללו, והם התייעצו איתי יחד בשאלה האם היא תוכל לסלוח לו אי פעם או לסמוך עליו מספיק כדי להישאר בנישואיהם של 35 שנים. ומה נתן יכול לשנות שעשוי להציע לאשתו משהו שיקדם ריפוי? היא הסכימה לתת לו קצת זמן בתנאי שהוא יתחייב לטיפול פרטני איתי. עם זאת, נתן, ב-62 שנותיו, עבר מספר טיפולים ופסיכואנליזות, והוא ואשתו חלקו ספק וספקנות שאיזשהו טיפול יצליח כעת לפצח את האגוז הבלתי חדיר של זכאותו ההרסנית.
אשתו לא ידעה על מערך הכפייה האחר בחייו הסודיים של נתן, אבל היא ידעה שהיא לא יכולה לחיות עם פחד מבגידות נוספות. נתן התחיל לראות אותי פעמיים בשבוע. גבר גבוה, בכושר גופני משנים של תרגילי סיבולת, שערו השחור והעבה פשוט נכנע לאפור מכובד. הבעת פניו נראתה לעתים קרובות כמו רוברט דה נירו במצב מתמיד של רוגז. נתן היה זקן מרתיע עבורי בטיפול. ידעתי את ההימור, והתחייבתי להציע את כל מה שיכולתי כמטפל.
נראה שלנתן לא היה קושי לדבר בטיפול, אבל הוא לא ממש דיבר איתי. לפחות, התקשיתי בשבועות הראשונים למצוא את דרכי לנהל איתו דיאלוג כלשהו. הרגשתי שהוא כופה עלי לשבת בשקט ולקבל את המטח המילולי שלו ללא הפרעה. העזתי לומר לו שנראה שהוא צריך להביא לי הרבה מידע לפני שהוא עשוי להרגיש שאני יכול לחשוב יחד איתו על חייו. אולי בפגישה הרביעית, נתן אמר לי שהוא אוהב לנסוע לבד לניו יורק, כי הוא היה חופשי לעצור על הכביש המהיר במקדונלד'ס ולהזמין מה שהוא רוצה. "ואף אחד לא רואה אותי," הוא הכריז. מיד מצאתי את עצמי אומר, "כולל אותך." הוא ירה בי מבט חטוף, ואז הוא המשיך בנרטיב שלו, והשאיר אותי בתחושה שהוא בקושי נותן לזה לעבור. תהיתי בשקט, "איפה הסופר אגו שלו?"
מפגש אחד, כחודש לתוך הפגישה שלנו יחד, בולט באופן משמעותי. הוא התחיל בכך שסיפר לי שהליכה למשרד שלי דרך הרווארד סקוור, איזה "טורקי צעיר" דרך על רגליו, כשחצה את דרכו. הוא הרגיש את הדחף לצעוק, "תרד ממני", ולהעיף אותו בדחיפה. הוא הצליח להתאפק. על הנושא הזה, הוא התחיל לספר לי איזה ילד קשוח הוא היה. לדבריו, הוא הבין מזמן שהדבר נובע ממצבו המשפחתי. בן יחיד, הוא היה מוקד ההתערבות חסרת הגבולות של אמו יחד עם התקפי הצרחות ההיסטריים שלה. אביו, בינתיים, ישב בשקט בכיסאו, קורא, מותיר את נתן בתחושה שאביו נוטש אותו לטפל באישה הזו בעצמו.
אז, אמר נתן, הוא הפך להיות בריון. הוא הרג סנאים. הוא זרק אבן בחלק האחורי של ראשה של ילדה כשהיא ישבה על ספסל בפארק. הוא סיפר לי על הדברים האלה עם מה שנראה לי כשילוב של מידע ענייני והתרברבות. הוא הצהיר כי הוא חש זכאי למעשיו, אז והיום, מתוקף מערכת היחסים האימהית הפוגענית. הוא הדגיש אירוע אחד: בערך בגיל 9, הוא עמד עם כמה בחורים ושידל אותם להפעיל אזעקת אש. כולם התכווצו לאחור. הוא הפעיל את האזעקה, וכולם ברחו. הוא פשוט עמד שם, קפוא. ואכן, במהרה הגיעו משאיות כיבוי.
כבאי, בלבוש מלא, ירד מהמשאית ועמד מעליו. נתן מדווח כי הכבאי והוא עמדו במקום לרגע אינסופי, שבמהלכו נתן, מרותק, חשש שהכבאי ימסור אותו לידי אימו. ואז הכבאי אמר, "אתה לא צריך לעשות דברים כאלה," וחזר למשאית. נתן פשוט עמד שם על המדרכה כשהם נסעו. לאחר מכן סיפר לי נתן על עוד פרק בילדותו שנראה לו חשוב. הוא חלה במחלת ילדות כלשהי ונזקק לאשפוז, למשך שבוע, במחלקת ילדים באותה תקופה שלדבריו לא אפשרה ביקורי הורים. לא ידעתי מה לעשות עם זה, אבל הקשבתי. הוא אמר שהוא הרגיש נטוש ומפוחד. הוא אמר שהוא הוזנח שם. כהמחשה, הוא סיפר לי שמעל המיטה שלו השתלשל גוף נורה ריק. אף אחות או צוות לא טיפלו בזה במשך ימים. בסקרנות, הוא הושיט את ידו ותחב את אצבעו בשקע, וקיבל כוויה.
הפגישה שכמעט הסתיימה, נתן פנה לאסוף את מעילו וניירותיו, והחל לקום מכיסאו. "אה, כן," הוא אמר, "אני נוסע בשבוע הבא לכנס. ואני מתכוון לנהל רומן עם קולגה שהייתי איתה בעבר".
מה עכשיו! האם אוכל לתת לו לצאת מהחדר ללא הערה? (לוינס היה אומר שאני אחראי אפילו לאחריותו. אכן, הרגשתי כך!) האם אהיה כמו אב צופה מהצד לא מעורב? האם אהיה צוות רשלני, שמתעלם מחשיפתו לסכנה צורבת? (איך נתן עלול לחוות את זה ש"אני איתו"?) הרגשתי צמרמורת מחליאה של אימה. "המחשבה הבלתי ידועה" המיידית שלי הייתה שרומן עכשיו יהיה אסון. הוא יאבד את נישואיו, והיה לי ספק אם יוכל לשרוד את האובדן הזה. או, שעד כמה שהוא שומר את סודו מאשתו, שיחיה איתה בחוסר תום לב, ויערער את מערכת היחסים שלהם, את הטיפול שלו, את חייו. (איך המשיכה הפנימית שלי שזועקת "אני לא אתן לזה לקרות לו!" משרתת את הרגע הזה?) האם אני נוקט עמדה, אומר לו – לא? הוא בקושי הרשה לי להגיב על כך שהוא לא מודע בהתגנבויות שלו בעצירות בכביש המהיר. הרגשתי בטוח שהנחיה ממני תגרום לי להיות לעוד "טורקי צעיר" שמפריע לו בדרכו. והוא היה חולף על פני והולך. ידעתי שהוא מטיח בי אתגר – "בסדר, מה תעשה איתי עכשיו!" בשניות בלבד שהיו לי לפני שנתן יצא מהדלת, נאבקתי באיזו טעות עלי לעשות. נטישה שקטה? הפרעות נוגדות ומנוכרות? ידעתי שעדיין אין לי, אם אי פעם תהיה לי, הסמכות לדבר את קול המצפון שלו. זיהיתי את הרגע הזה של הצורך הקשה שלו, ואת המצב המצומצם והסותר שלו של בידוד עצבני ובדידות פצועה. שנינו היינו מסוכסכים. כעסתי עליו ודאגתי לו בו זמנית. הרגשתי מעורב באופן אינטנסיבי, ומובס. (ולא יכולתי לשאת לעזוב אותו לצאת מהדלת מבלי שאמצא איכשהו, לאותו רגע, "משהו קטן" להציע.) ואז שמעתי את עצמי אומר, "הלוואי והיה לנו את הכבאי הזה כאן עכשיו." נתן נשאר במושבו. "מַדוּעַ?" הוא השיב, אם כי כעת החל לחדור לפניו מבט תמה. "כי אני תוהה איך זה יהיה בשבילך להיות איתו עכשיו." נתן נתן בי מבט תמה יותר, והלך. כשחזר מהטיול שלו, נתן התחיל את הפגישה הבאה באומרו, "לא היה לי את הרומן. ולא לקחתי את האוזניות מהמטוס. חשבתי שאצטרך לבוא ולספר לך." בהקלה ניסיתי לקבל זאת בפנים רגועות. העבודה שלנו הייתה כעת מעורבת. בזמן שהתקדמנו, נתן לפעמים היה קורא לי בעוונות "ג'ימיני קריקט" (צרצר מצוייר מסרטים מצויירים שמשמש מצפון לפינוקיו ,ק). קיבלתי את הכינוי המקטין הזה בהומור טוב, כי נתן כבר נאבק בבושה הרבה כדי להישאר איתי בעבודה, ונראה שזה הקל על יכולתו. חוץ מזה, יתכן שיתאפשר לצרצר צעיר יותר חופש להישמע מל"טורקי צעיר". לאחר כשנה של פגישה, נתן אמר לי, "היית סובלני להפליא כלפיי, סובלני ועדין. אם לא היית כך, הייתי עוזב מזמן. אבל עכשיו, אם אני הולך ללמוד עוד משהו, תצטרך להתחיל לספר לי דברים על עצמי." ובעקבות הבעת העצה, הצורך והרשות שלו, עשיתי זאת. אנחנו מרגישים שאנחנו נמשכים פנימה על ידי מתח הרוך במעורבות הרגשית העמוקה שלנו עם מה שאנו מזהים באחר, מסור ומסוכסך כאחד, אנו מתרגשים להציע את מה שאנו יכולים. את עצמנו כמטפלים וכאנליטיקאים. כפי שהגדרתי את המעורבות הנדיבה של האנליטיקאי, זו לא רק עדות אמפתית, "להיות עם". זה כרוך ב"יציאה" מתוך האני שלנו לעבר הצורך של המטופל. ' (Pizer, 2014)
>>>>>>
נסיים בקטע קצר של ביקורת
דונה אורנג' בביקורת על ג'סיקה בנג'מין:
' …מניסיוני הקליני, שאמנם עוצב על ידי התיאוריות שלי כמו גם על ידי הכישורים והמגבלות האישיות שלי, רוב המטופלים שלי מגיעים ממשפחות שבהן הם נדרשו יתר על המידה לאמת את החוויה של ההורה, לעתים קרובות על חשבון התפתחות תחושת העצמי שלהם – עצמם. הורים שקועים בעצמם, שלא יכלו להחזיק את הצרכים שלהם להכרה בהמתנה מספיק זמן כדי לראות את ילדיהם כאנשים בפני עצמם, עכבו קשות או ריסקו את ילדיהם. ילדים אלה הפכו לעתים קרובות למבוגרים המכוונים יתר על המידה לצרכים של אחרים, ובמידה רבה לא מודעים לצרכים שלהם ולחלקים הפגיעים שלהם (רבים מאיתנו הופכים לפסיכואנליטיקאים). הדבר האחרון שהמטופלים האלה צריכים, לדעתי, הוא אנליטיקאי שעסוק באג'נדה טיפולית כדי לגרום למטופלים להכיר בו כסובייקט. '(Orange, 2010)
>>>>>>
אורנג' – מבקרת פה את מושג ההדדיות בהכרה. היא מאזנת את המושג וקוראת שלא לדחוף את המטופל יתר על המידה להכיר בנו כסובייקט. יתכן שדחיפה כזאת דווקא תשחזר את הטראומה.
Benjamin, J. (1990). An outline of intersubjectivity: The development of recognition. Psychoanalytic Psychology, 7(SUPPL.), 33–46. https://doi.org/10.1037//0736-9735.7.Suppl.33
McKay, R. K. (2019). Bread and Roses: Empathy and Recognition [Article]. Psychoanalytic Dialogues, 29(1), 75–91. https://doi.org/10.1080/10481885.2018.1560870
Orange, D. M. (2010). Recognition as: Intersubjective Vulnerability in the Psychoanalytic Dialogue [Article]. International Journal of Psychoanalytic Self Psychology, 5(3), 227–243. https://doi.org/10.1080/15551024.2010.491719
Pizer, S. A. (2014). The Analyst’s Generous Involvement: Recognition and the “Tension of Tenderness” [Article]. Psychoanalytic Dialogues, 24(1), 1–13. https://doi.org/10.1080/10481885.2014.870821
Pollock, L., & Slavin, J. H. (1998). The struggle for recognition disruption and reintegration in the experience of agency [Article]. Psychoanalytic Dialogues, 8(6), 857–873. https://doi.org/10.1080/10481889809539298
