74. חשיפה עצמית
אנונימיות – הינו ערך וגם מושג טכני בפסיכואנליזה הקלאסית. מדובר בצמצום אקטיבי של הידע שזמין למטופלים על המטפל. כמובן שמדובר בהסתרה הגוררת משמעויות התנהגותיות, כמו סגנון של ריהוט הקליניקה, תמונות על הקיר, והאבזור שבה, לבוש, פרסום, ושלל התנהגויות גם במרחב הציבורי.
'ב"המלצות" של פרויד משנת 1912 מילותיו הבלתי נשכחות הן: "הרופא צריך להיות אטום למטופליו וכמו מראה, לא צריך להראות להם אלא רק את מה ש(הם) מראים לו" (1912e, עמ' 118). בעקבות המטאפורה היפה הזו, נוכל לומר היום: האנליטיקאי צריך לשקף ולא להקרין את מה שהמטופל מכניס לתוכו;' אצל איצ'גויאן (Etchegoyen, 2018)
בקומה הרביעית: הקומה האינטרסובייקטיבית וההתייחסותית – זה בדיוק אחד הכללים הלא המקובלים. ועל זה נדבר היום.
נתחיל בלואיס ארון, בספר 'המפגש'
>>>>>
'ההכרח בגילוי עצמי
אני לא יכול להדגיש יותר מדי את העובדה שחשיפה עצמית איננה אופציה עבור האנליטיקאי; זה בלתי נמנע! בפרק זה אנו עוסקים באותן התערבויות החושפות בכוונה היבטים של הסובייקטיביות של האנליטיקאי. אבל הדיון שלנו כאן בסוג זה של חשיפה עצמית, מכוונת, לא צריך לטשטש את עובדת ה'בלתי נמנעות' של גילוי עצמי מתמשך, מילולי ולא מילולי. מסרים המצביעים על מצבים רגשיים פנימיים של המטפל מועברים באופן שוטף למטופל. כל ההתערבויות שלנו הן התנהגויות, כולל ההחלטות שלנו לא להתערב; גם השתיקות שלנו הן התנהגויות, וכל ההתנהגויות הן תקשורת. וולטוויק בבלס וג'קסון, קובעים את האקסיומה הראשונה של תורת התקשורת כדלקמן:
קודם כל, יש תכונה מסויימת של ההתנהגות שהיא בסיסית ביותר, ולפיכך מתעלמים ממנה לעיתים קרובות: (והיא ש) להתנהגות אין הפוך. במילים אחרות, אין דבר כזה חוסר התנהגות או, במילים פשוטות עוד יותר: אי אפשר שלא להתנהג. כעת, אם מקובל (עליך, ק) שלכל התנהגות במצב אינטראקציוני יש ערך נושא-מסר, כלומר, (שהתנהגות) היא תקשורת, מכאן נובע שלא משנה עד כמה אדם ינסה, אי אפשר שלא לתקשר. לפעילות או חוסר פעילות, למילים או שתיקה לכול אלה יש ערך נושא מסר: הם משפיעים על אחרים ואחרים אלה, בסופו של דבר, אינם יכולים שלא להגיב למסרים תקשורתיים אלו ולכן הם בעצמם (גם) מתקשרים [עמ'. 49].
כדי לחזור: האקסיומה הראשונה של תורת התקשורת היא ש"אי אפשר לא לתקשר (עמ' 51). האקסיומה השנייה של תורת התקשורת, הנגזרת מעבודתו של בייטסון (1972), והיא שכל תקשורת כרוכה במטא-קומוניקציה. … תקשורת מעבירה מידע כמו, "ככה אני רואה אותך", "ככה אני רואה אותך רואה אותי", "ככה אני רואה אותך רואה אותי רואה אותך", וכן הלאה, על ידי הרחבת עקרונות אלה של תיאוריית התקשורת אל המצב הפסיכואנליטי, אנו יכולים לומר שבדרך זו או אחרת, המטפל תמיד מתקשר ולכן תמיד מגדיר, ומגדיר מחדש את מערכת היחסים שלו עם המטופל. בהתחשב באקסיומות הבסיסיות הללו של תורת התקשורת, אנו מניחים שהאנליטיקאי לעולם אינו ניטרלי או אנונימי, אלא תמיד חושף את עצמו ואכן חושף משהו על היחסים שלו עם המטופל ובונה איתו ביחד את היחסים הטיפוליים מחדש. במילותיו של פיזר (1992), המטופל והאנליטיקאי תמיד "מנהלים משא ומתן" זה עם זה, מי ומה הם יהיו זה עבור זה. המטופל והאנליטיקאי, בכל רגע בתקשורת זה עם זה, אומרים משהו כמו "לא, אתה לא יכול לעשות את זה ממני, אבל אתה יכול לעשות את זה ממני" (עמ' 218). (כמובן שמדובר על העברה ועל היכולת להאמין להעברה, ק) כשאנחנו דנים בחשיפה עצמית מכוונת על ידי האנליטיקאי, אל לנו לאבד את הקשר עם המימד הבלתי נמנע של גילוי עצמי מתמשך, בלתי מכוון. הגבול בין חשיפה עצמית מכוונת לבלתי מכוונת (מודע ולא מודע) הוא מאוד מעורפל.' (Aron, 1996)
>>>>>>
לו ארון מדגיש את הפנטזיה כמרחב של טיפול. בעצם אנחנו מטפלים בעולם המדומיין. העולם המדומיין רווי ביצרים, וצרכים בינאישיים. הייתי רוצה שתראה אותי ככה, ואני מפחד שתתפוס אותי כך, ואני הייתי רוצה שיהיה ביננו כך וכך – כל אלה גם מוסתרים וגם חשופים, גם בצד של המטופל וגם בצד של המטפל. נמשיך עם ארון על חשיפה עצמית:
>>>>>>>>>
' אבל האם יש יתרונות כלשהם שניתן להרוויח מחשיפה עצמית..? Gorkin (1987) מציע שגילויים של העברה נגדית שנעשים במשורה ובאופן סלקטיבי יכולים לספק אחיזה טיפולית. הוא מפרט את הטיעונים הבאים בעד חשיפה עצמית סלקטיבית: (1) חשיפה עצמית עשויה לתקף את תחושת המציאות של המטופל. (2) היא עשויה לעזור לבסס את כנותו ואמיתיותו של המטפל. (3) היא מבליטה שהמטפל לא כל כך שונה מהמטופל, שגם המטפל הוא אנושי וגם לו יש העברות. (4) גילוי עצמי משקף למטופל את אופי ההשפעה שלו על המטפל ועל אנשים בכלל. (5) חשיפה עצמית עשויה לעזור לפרוץ דרך במצב של מבוי סתום טיפולי ושל התנגדויות מושרשות ועמוקות..
חלק מהאנליטיקאים, במיוחד אלו המושפעים מהתיאוריה הבין-אישית, מציעים כי חשיפה עצמית נבונה של החוויה הסובייקטיבית של האנליטיקאי (אשר במהלכה רעיונות, רשמים, תצפיות ואולי החשוב ביותר, תגובות רגשיות, כל אלה משותפים ומדוברים על ידי המטופל והאנליטיקאי כאחד) מובילה ליצירתה של "חקירה שיתופית" (ראה מפגש 68, ק) . '(Aron, 1996)
>>>>
נעבור לאוון רניק – הוא מדבר פרקטית על הסיטואציה הטיפולית בגישה האינטרפרסונלית:
>>>
'כשאני מטפל, אני מנסה כמיטב יכולתי לשחק כאשר הקלפים שלי עם הפנים כלפי מעלה: כלומר, אני מוכן באופן עקבי להפוך את הדעות שלי – במיוחד את החוויה שלי באירועים קליניים, כולל ההשתתפות שלי בהם – לזמינות באופן מפורש למטופל. אני מוצא שחשוב לאנליטיקאי להיות בעל, מה שפרנק (1997) מכנה, "גישה של נכונות להיות ידוע למטופל" (עמ' 309).
>>>>
עצירה קלה: המטפל חשוף וידוע למטופל. האם אין זה שה'לא מודע' הפרואידיאני שהיה ממוקם בתוך נפשו של המטופל, עובר עכשיו להיות ה'לא ידוע' במרחב הבינאישי. 'גישה של נכונות להיות ידוע' – יש כאן קשר מעניין בין שתי תפיסות העולם המטאפסיכולוגיות: אולי אני יכול לשחרר את ההדחקות בסביבה בה אני מרגיש שהמטפל שלי 'ידוע' ולא 'יודע' ?
נמשיך עם הדיון של רניק בשאלה זו:
>>>
גישה זו לחשיפה עצמית סותרת במישרין לא רק את העיקרון הטכני המסורתי הוותיק של אנונימיות אנליטית, אלא גם את הרעיון העכשווי יותר לפיו זה מועיל לאנליטיקאי להיות "סלקטיבי" לגבי חשיפה עצמית, ובכך לשמור על "אנונימיות יחסית" (למשל, Jacobs 1999). אני מתכוון להציע שמשחק קלפים עם הפנים כלפי מעלה באנליזה, היא מדיניות כוללת שימושית, עיקרון כללי המכוון בצורה הטובה ביותר את התנהלותו של האנליטיקאי במצב הקליני. מחויבות למדיניות זו יכולה להיות קשה ולדרוש משמעת. ערכיו האישיים של האנליטיקאי – מתחים בין האינטרסים הנרקיסיסטיים והאלטרואיסטיים שלו, למשל – מעורבים באופן יסודי ונחרץ במאמץ לשחק את הקלפים שלו עם הפנים כלפי מעלה. ארנברג (Ehrenberg, 1995, 1996) מדברת ישירות על היבט זה של חשיפה עצמית אנליטית, כאשר היא דנה בו ביחס לזמינות, ולפגיעות הרגשית של האנליטיקאי. לעתים קרובות, מה שעומד על הכף עבור האנליטיקאי בתיאור החוויה שלו, הוא חשיפה לסוג של בדיקה מפורשת, ..של המטופל, שעלולה להיות מטרידה ביותר. נכונות לחשיפה עצמית, ברגעים אלו, כרוכה בהעדפה של רווחת המטופל על פני נוחות האנליטיקאי…
נכונות לחשיפה עצמית מצד האנליטיקאי מקלה על חשיפה עצמית של המטופל, ולכן חילופי הדברים הדיאלקטיים הפרודוקטיביים בין האנליטיקאי למטופל הם מיטביים. כאשר, לעומת זאת, אנליטיקאי נמנע מלהפוך את השקפותיו לזמינות במלואן, מכל סיבה לכאורה, המטופל בסופו של דבר מגיב בסוג של חילופי דברים באופן מוגבל. נדרשת אנליזה נוספת כדי שהמטופל יגיד במלואו מה שהוא או היא חשבו על האנליטיקאי הראשון, וטיפול שלישי כדי לומר מה הוא או היא חשבו על האנליטיקאי השני, וכן הלאה. על מנת שמטופל ירצה לנדב את הפרשנויות שלו לחוויה של אנליטיקאי (Hoffman 1983), המטופל צריך לקבל תגובות לפרשנויות שלו את האנליטיקאי….
כשאני מדבר על משחק קלפים עם הפנים כלפי מעלה באנליזה, אני מתכוון למדיניות עקבית של נכונות מצד האנליטיקאי לחשיפה עצמית. אני מתכוון להבדיל בין משחק קלפים עם הפנים כלפי מעלה לבין מושגים של חשיפה עצמית סלקטיבית (ראה, למשל, Jacobs 1999) המכוונים את האנליטיקאי להתייחס לאי-חשיפה כעמדת ברירת המחדל שלו, או חשיפה עצמית כפעילות יוצאת דופן. עם זאת, אני רוצה להבהיר שהנכונות השיטתית של אנליטיקאי לחשיפה עצמית אינה מונעת מהאנליטיקאי לקחת בחשבון גורמים והחלטות ספציפיים למקרה הרלוונטי, ולרגע קליני מסוים. גורמים ושיפוטים ספציפיים למקרה הרלוונטי לרגע קליני מסוים, לעולם אינם מקלים מפני חשיפה עצמית; הם קובעים את צורת החשיפה העצמית של האנליטיקאי. השאלה היא לא אם לחשוף את עצמי, אלא איך לחשוף את עצמי.' (Renik, 1999)
>>>>
רניק במשפטים האחרונים מוסר את עמדתו שחשיפה עצמיאית איננה אקט פראי שבו המטפל מוסר את כל מה שנמצא בליבו או עובר בראשו, אלא שהאחריות והמקצועיות של המטפל מכתיבים להבין את הסיטואציה ולחשוף את עצמו באופן נבון ויעיל למטופל. זה לא אומר הסתרה אלא להיפך לקיחת אחריות ועיצוב של החשיפה העצמית. יש כאן אכן סתירה ודיאלקטיקה מסויימת אצל רניק.
נעבור למאמר של ג'יי גרינברג:
>>>>
'השיטה שלנו עולה על התוצאות שלנו, שיכולות להיות ארעיות, אפילו בלתי ניתנות לתיאור. זאת עובדה, ידועה לשמצה שקשה למדוד כמותית את ההשפעות של טיפול פסיכואנליטי, קשה להציג אותה בצורה משכנעת או להשוות אותה עם דיווחים של מטפלים המשתמשים בטכניקות יותר פשוטות. הטענה המיוחדת שלנו טמונה פחות ב'מה' שאנחנו עושים, מאשר ב'אופן' שבו אנחנו עושים את זה. עשינו אידיאליזציה לשיטה שלנו. אחת התוצאות של זה היא שפסיכואנליטיקאים – אולי באופן ייחודי מקרב מומחים טיפוליים אחרים – לעתים קרובות מעריכים את הטיפול לא כל כך לפי התוצאות שלו, אלא לפי השיפוט שלנו לגבי אופן התנהלותו. אם אנחנו לא אוהבים את הטכניקה (שאנחנו רואים אצל מישהו אחר, ק), אנחנו פוסלים את התוצאה. עצם העמימות שלנו למושג 'שינוי' הופכת את האסטרטגיה הרטורית הזו לקלה..;… אין זה נדיר שאנליטיקאים קוראים תיאור של טכניקה חדשה ומיד דוחים אותה כ"לא באמת אנליזה ", בלי קשר לתוצאה ובלי אפילו לבקש מידע על מה עלה בגורל המטופל. לאור ההתפתחויות הללו, קל לשכוח שפרויד פיתח את שיטתו, וטען לעליונותה בנימוקים פרגמטיים. עבודת הטיפול האנליטי מחייבת אותנו לעזור למטופלים שלנו, לחשוף את הסודות הרגשיים העמוקים ביותר שלהם, כולל הפחדים שלהם מפעולת החשיפה עצמה. יש לשפוט את הטכניקה, כתב פרויד, ביחס לשאלה האם היא משרתת את המטרה הזו. העמדה הרגשית של האנליטיקאי, עיתוי הפרשנויות, כללים לגבי תשלום עבור פגישות שהוחמצו – הכל – תלוי בשאלה אם זה יקל על יכולתו של המטופל לדבר באסוציציות חופשיות, או יפריע לו. פרויד התייחס לבעיית החשיפה העצמית של האנליטיקאי כחלק מניסיונו להבין מה יעבוד הכי טוב. לספר למטופלים על עצמנו נראה הדבר האינטואיטיבי לעשות, אמר. אין ספק שמטופלים רבים (של פרויד בתחילת שנות ה-90 של המאה התשע עשרה, וגם שלנו היום) מתעקשים שיהיה קל יותר לחשוף את עצמם אם רק האנליטיקאים שלהם יעשו את אותו הדבר בתמורה. אבל האינטואיציה מטעה במקרה הזה, הזהיר פרויד; הגילויים העצמיים שלנו למעשה יעכבו את החשיפה של המטופל. הוא ציטט ארבע בעיות ספציפיות שצפויות לעלות (אם המטפל יחשוף את עצמו, ק): (1) זה מקשה על התנגדויות להתגבר; (2) במקרים חמורים זה גורם למטופל שאינו יודע שובע לבקש לדעת יותר; (3) המטופל מוצא את האנליזה של האנליטיקאי מעניינת יותר מאשר לטפל בעצמו; ו-(4) זה מקשה על פתרון ההעברה. כך הגיע פרויד למסקנה ש"הניסיון אינו מדבר בעד [א]… טכניקה מסוג זה" (1912א, עמ' 118). המילים והטון שלו הם אלה של קלינאי שניסה משהו פעמים רבות ושכרגע מצטער על ההשלכות של זה.
זמן קצר לאחר ההצהרה המקורית של פרויד, הפכה סוגיית החשיפה העצמית לשנויה במחלוקת. כמו בשאלות יסוד רבות של טכניקה, נקודת המבט המנוגדת הובעה בצורה הברורה והעוצמתית ביותר על ידי שנדור פרנצי. כמו פרויד, פרנצי טען את עמדתו על בסיס פרגמטי ואמפירי. אנונימיות אנליטית היא מיתוס, הוא האמין, או אולי התנשאות של אלה שמעדיפים להתרחק מהמטופלים שלהם. מטופלים, במיוחד אלה שההפרעה שלהם הכי קשה, מכירים היטב את האנליטיקאים שלהם; אנו חושפים את עצמנו בכל מה שאנו אומרים ועושים. חשיפה עצמית היא בלתי נמנעת; הברירה היחידה שלנו היא כיצד אנו מתאימים את עצמנו לעובדה זו בחיינו המקצועיים. על ידי האמונה שאנו יכולים להסתיר את עצמנו, אמר פרנצי, פרויד העביר אותנו למסלול הלא נכון. היומרה שלנו לאנונימיות רק מסבכת את המטופל, אולי חוזרת על טראומה שהמטופל סבל ממנה בשלב מוקדם. זה מגביר את ההתנגדות ומשתתק את הטיפול. עלינו לחלוק את רגשותינו מכיוון שכך היא הדרך היחידה לקדם את יכולתו של המטופל להשתתף בטיפול. חשיפה עצמית נחוצה כי זה עובד.(Greenberg, 1995)
>>>
תאור מקרה: (Gerson, 1996)
'בתחילת ספטמבר הבנתי שאצטרך להיות מחוץ לעיר בימי חמישי ושישי בשבוע השני של נובמבר. במהלך השבועיים הבאים הודעתי על כך לכל המטופלים שלי – למעט חריגה אחת. ככל שחלפו השבועות, הייתי חושב מדי פעם, במהלך הפגישות, שעדיין לא סיפרתי לגב' א' על התוכניות שלי, ובכל זאת החזקתי רציונליזציה שלא לעשות זאת כרגע משיקולי תזמון וככה המשכתי לשכוח מזה עוד שבוע בערך. סדרה זו של רציונליזציות ושכיחות נמשכה עד לשבוע עזיבתי. גב'. א' נמצאת בטיפול ארבע פעמים בשבוע ואנחנו נפגשים בימי שני, שלישי, חמישי ושישי – קרוב לסיום פגישת יום שני, פתאום הבנתי שכחתי לספר לה על היעדרותי הקרובה וסיימתי את הפגישה ואמרתי, "משהו לא צפוי קרה, ואני לא אוכל להיפגש איתך ביום חמישי ושישי". (שימו לב להסתרה, אולי אפילו שקר: 'משהו לא צפוי קרה', ק) גב' א' חזרה למחרת והביעה דאגה שקרה משהו רע – אולי מוות במשפחתי. כשהיא פיתחה את הפנטזיה הזו, היא גם התחילה להביע דאגה שאולי לא אחזור ביום שני הבא, והיא הרגישה יותר ויותר צער מהאובדן שלי וגם שלה. האסוציאציות שלה עלו בקנה אחד עם נושאים שונים של אובדן שחקרנו אותם במהלך חמש השנים הקודמות של הטיפול, אבל היכולת שלי להקשיב לה נפגעה מכיוון שהוטרדתי מההפעלות (enactments) ההעברה הנגדית שלי על כך ששכחתי לספר לה על היעדרותי בזמן, מהטיוח שלי של עובדה זו, ומכך שהובלתי אותה לנתיב של אסוציאציות כואבות. לאור המתחים והמורכבות של הרגע, החלטתי לוותר על חקירה מפורשת של ההעברה הנגדית, והמשכתי בחקירה מייגעת למדי של הפנטזיות שלה על הסיבות להיעדרותי ושל האסוציאציות שלה להקבלות שונות מהעבר לרגשותיה הנוכחיים. בסוף הפגישה הייתי מוטרד ומבולבל, כמו כן הוקל לי שלא ניפגש לזמן מה, והנחתי את הנושא לכמה ימים. ביום ראשון, כשטסתי חזרה מהחוף המזרחי, קראתי גיליון של כתב העת Psychoanalytic Dialogues (ירחון הגישה ההתייחסותית, ק) והתחלתי לחשוב על מה שקרה עם גב' א'. אפשרויות שונות להעברה נגדית עלו בראשי. הבולטת שבהן, ולפיכך זו שניסיתי לתת לה הכי פחות אמון, הייתה שהזנחתי את החובה לספר לה כי תיארתי לעצמי שהאמת על היעדרותי תגרור אחריה תקופה של כעס עז על אי-זמינותי – תגובה המוטבעת בצורת ההתייחסות התלותית-עוינת שסימנה את יחסי ההעברה לפרקי זמן ממושכים בעבר ושאני רוצה להימנע מהם כעת. מחשבה קשורה, אך פחות נוחה, הייתה שאני זה שהגיב בעוינות לתלות שלה, בכך שלא אפשרתי לה הזדמנות לעבד את היעדרותי; יתרה מכך, ייתכן שחוסר ההודעה, נועד לעורר את חששותיה מפני נטישה בלתי צפויה, שלא תהיה לה שליטה עליה. בתרחיש הזה, השארתי אותה בעמדה זו במטרה שתסבול באופן מזוכיסטי את הדחף הסדיסטי שלי. ככל שהמחשבה הזו לא הייתה נוחה, יכולתי להבין אותה כהיפוך של החוויה המורגשת לעיתים תכופות שלי, שהייתי מושא הזעם שלה ויכולתי לחשוב על זה כעל היותנו בעיצומה של תצורת העברה-העברה נגדית, שבה בלטה השאלה מי יהיה המתעלל ומי יהיה הקורבן? מחשבה אחרונה וקשורה גם היא, הייתה שפעלתי כך כדי להציף את המסקנה הבלתי נמנעת שלה, שמשהו נורא קרה לי, ושאני זכאי אפוא לדאגתה ולאהדה, ולא להיפך. הרשו לי להוסיף שכשדמיינתי כל אחד מהתרחישים הללו, ניסיתי גם אנליזה עצמית אישית והצלחתי לקשר אותה למספר זיכרונות והשפעות נוקבות מההיסטוריה המשפחתית שלי, שהיו קשורות באופן סביר לכל אחת מההשערות שהערכתי לגבי הפעלות (enactment) ההעברה הנגדית שלי. אני מניח שיכולתי להשאיר את זה כך – יכולתי לסיים את הניתוח העצמי הזה של ההעברה הנגדית שלי בביטחון שהגעתי להערכה עמוקה יותר של תצורות ההעברה-העברה הנגדית שבהן הוטמעה ההפעלות שלי, ויתרה מכך, להרגיש נחמה שעכשיו אני מודע לזיכרונות האישיים הלא-מודעים, שההעברה שלה הטמיעה בי. מצויד בהבנה החדשה הזו, יכולתי לחזור ביום שני כדי להמשיך את הטיפול באמצעות פרשנויות של ההעברה וההתנגדות שלה. עם זאת, נוצר ספק מתמשך ומדאיג לגבי האנליזה העצמית שלי – על סמך מה יכולתי להסמיך את עצמי להניח שניתחתי נכון את מה שזה עתה עשיתי? … חשבתי שאולי כדאי שאציג את המקרה הזה למדריך, שיוכל להציע נקודת מבט רעננה, בנפרד ממקורות ההתנגדויות שלי. המחשבה הזו מושכת לזמן מה, ובכל זאת הותירה אותי עד מהרה בתחושה שאני אחפש חוות דעת שנייה לפני שאטפל בבעיה במקור שלה, כלומר במסגרת הטיפול. חוץ מזה, נשאר שיקול מטריד אחד נוסף – איך עלי להתמודד עם אי הנוחות שחשתי על כך שסיפרתי לגב' א שקר (כשיש לה, ללא ספק, אסוציאציות שאספה במהלך סוף השבוע והן תעמודנה במרכז מחשבותיה ביום שני)?
…פתאום עלה בדעתי להתחיל את שעת יום שני בלהגיד לא' את מה שבאמת קרה, ואז להזמין אותה לדבר על מה שהיא דמיינה שאולי הוביל אותי לפעול כפי שפעלתי. הסתקרנתי מיד מהדבר הזה, אבל עד מהרה נרתעתי ממנו עם חשדות לגבי המניעים והחששות שלי מתגובתה. אף על פי כן, העניין שלי דווקא להמשיך בגישה זו נשאר, ותוך זמן קצר מצאתי את עצמי מנסה להצדיק את חריגתי מהתבנית הקלאסית של השיחה האנליטית הסטנדרטית. … אז, ביום שני בבוקר…פתחתי את השעה באמירה (פעולה חריגה בפני עצמה. שהמטפל מתחיל, ק), "יש משהו שאני רוצה לספר לך. ידעתי מאז ספטמבר שלא אהיה ביום חמישי ושישי האחרונים, וסיפרתי על כך לכל המטופלים שלי (חריגה בחשיפה שנייה, ק) חוץ ממך. ביום שני שעבר, כשהבנתי שעדיין לא אמרתי לך על זה כלום, הסתרתי את זה ש'עליתי על זה שלא סיפרתי לך' בכך שרק הודעתי לך. יכול להיות שיהיו לך הרבה תגובות לזה, אבל קודם כל ברצוני לשאול אותך אם יש לך מחשבות, על הסיבה לכך שפעלתי בדרך זו?"
גב' א' הגיבה באומרה, "לא רצית להעדר, אז אולי נמנעת מלספר לי. או אולי היית עסוק מדי בלהקשיב לי, ולא רצית להתרחק ממני לכן שכחת… אולי אתה אוהב להיות איתי." לאחר מכן היא שקעה בשתיקה למשך כמה דקות.
נבהלתי מתגובתה, כי כלל לא חשבתי על האפשרות הזו, דמיינתי תגובה קרובה יותר למחשבות שלי על ההעברה הנגדית, ציפיתי לתחושות של ייאוש וזעם. במהלך שתיקתה, נתתי למילותיה לחלחל לתוכי ומגוון מחשבות חיבה עלו בראשי, כולל תחושת סקרנות לגבי התפתחותה והנאה מהתקדמותה בטיפול; הרגשתי בר מזל להיות האנליטיקאי שלה. ואז נזכרתי שלמרות ששנינו דיברנו בתחילת ספטמבר על האפשרות שיוצע לה קידום באביב שיחייב אותה לעזוב את האזור ואת הטיפול שלה (מעניינת המילה 'שלה' – האם היא תואמת חשיבה אינטרסובייקטיבית? ק ) עד הסתיו הבא, הקדשנו לכך תשומת לב ישירה מועטה יחסית. במהלך החודשים האחרונים היא פעלה בצורה יותר ויותר עצמאית והתלות שלה בטיפול החלה להשתנות. לעתים, מהלכיה לקראת עצמאות רבה יותר הביאו להתעוררות מחדש של התלות העוינת שאפיינה את התקופות המוקדמות והאמצעיות של הטיפול, אך משיכה רגרסיבית אלו הובילו לעבודה אנליטית ככל שהכרנו יותר ויותר את הקונפליקטים השונים שהפעילו את הנסיגה שלה מלחוות את עצמה כאישה מוכשרת ומושכת. גב' א' קטעה את המחשבות שלי בכך שאמרה, "כנראה שנמאס לך כל כך שאני נתלית עליך כל הזמן שאתה כבר לא יכול לחכות להתרחק ממני. זו הסיבה שלא סיפרת לי על יום שני, ששכחת. פחדת להכעיס אותי ולכן שיקרת לי." ועכשיו התחילו להופיע הייאוש והזעם שלה, התערבתי ואמרתי, "חשתי את האהדה שלך בשבוע שעבר, לא את הכעס שלך", ובזמן שאמרתי את זה חשבתי לעצמי שהפכתי את התפקידים ביננו שלא במטרה להתחמק מהכעס שלה, אלא בשל האובדן שארגיש עם עזיבתה, אז הוספתי, "בדיוק כמו שאת רוצה להיות תלויה בי, גם לי יכולה להיות משאלה לשמור אותך תלויה בי". היא בכתה קצת ואז אמרה, "זה מרגיש כל כך שונה לחשוב שגם אתה יכול לרצות את זה, במקום להרגיש שאתה כועס עליי על זה שאני רוצה להיות תלויה ושאני כועסת עליך שלא נתת לי להיות." הגבתי ואמרתי שהרצון שלי לשמור עליה תלויה בי יכול להיות הרסני בדיוק כמו המשאלה להיפטר ממנה. היא הסכימה, אבל הוסיפה, "כן, אבל זה הרבה יותר נוגע ללב". ואמרתי "גם לי זה היה נוגע ללב כי היה לי נעים שדאגת לי כשאמרתי לך ש'משהו לא צפוי קרה ואני צריך לבטל את הפגישות שלנו'. הצלחתי לגרום לך להתייחס אליי, כמו שאת לפעמים רוצה שאני אתייחס אליך".
בפגישה הבאה דיברה גב' א' על כך שהיא המומה מהאינטראקציה בינינו, ואמרה שהפגישה ומה שחשה אחריה הרגישו כמו "מהפך עמוק". הדיבור שלנו באותו יום התאפיין בתחושת בהירות וחיוניות מפוכחת וכלל התייחסות לתחושותיה האמביוולנטיות לגבי עזיבתה האפשרית… ' (Gerson, 1996)
>>>>
עד כאן. שני דברים בתיאור המקרה אופייניים לגישה ההתייחסותית: א. יש פה מקרה דרמטי, 'רגע קליני' בשפה ההתייחסותית. משהו קרה. המטפל מנתח את מה שקורה באמת במציאות, בינו לבין המטופלת ולא רק עניינים עמומים ומילים שנאמרות. ב. חשיפה עצמית במטרה לחקור מהות שהיא לא מודע אינטרסובייקטיבי. גרסון המטפל, משחק פה בהחלט עם חלק מהקלפים כלפי מעלה – והכי חשוב הוא מייצר סיטואציה טיפולית חדשה שבה יש חוויה חדשה: הנעימות והעול בהרגשה שיש מישהו תלוי בי – גם אצל המטפל וגם אצל המטופלת. הוא כובש במהלך הזה טריטוריה חדשה של אמת נפשית שלא היתה מדוברת אילמלא הוא היה חושף את הסיטואציה ואת עצמו. המטפל, בהיותו התייחסותי היה ער למחיר של הסתרה – כי גם ההסתרה היא התנהגות גלויה.
עד כאן על חשיפה עצמית – המפגש הבא יעסוק ב'דיאלוג דרמטי'.
<<<<<<
' כשבועיים לאחר מכן, בעיצומה של שיחה על תחושתה שהיא לא קיימת בליבו של אף אחד, הזכרתי לה שהיא חשבה שהסיבה ששכחתי לספר לה על היעדרותי המתקרבת היא שאני לא רוצה לעזוב אותה. היא הגיבה בהכחשה שאי פעם אמרה זאת, וייחסה לי את ההערה כולה. שוב נבהלתי, ולמרות שהרגשתי בטוח בזיכרוני מהאירוע, קראתי שוב את המחברת שלי, ובהיותי סמוך ובטוח שהאמירה הזאת הפעם היא שלה ולא שלי, בסופו של דבר הקראתי לה את דבריה מלפני שבועיים. עכשיו היא נבהלה, ואחרי זמן של שתיקה התחילה לדבר על כמה קשה לה להאמין שהיא באמת אמרה את מה שהיא אמרה, כי זה כל כך רחוק מהחוויה הנוכחית שלה ביחס לעצמה. גב' א' תמיד חשבה את הפרשנויות שלי לנטייתה לפספס כל חוויה חיובית של עצמה, כניסיון שלי לשמור על מראית עין של תקווה או להרגיע אותה, או, ביום רע, כעדות לריחוק הכרוך בתיאוריה שלי מתחושתה של עצמה כפגומה ללא תקנה.
כעת התחלנו לדבר על כך שהרעיון שהיא הצליחה למשוך את תשומת ליבי ואת העניין שלי היה קשה לכל אחד מאיתנו להחזיק אותו בראשנו. אולם נושא זה התפתח עד מהרה לשיחה אינטלקטואלית שהותירה את שנינו מרותקים, ועד מהרה חזרה גב' א' לשכנעה שהגוף שלה בהכרח יימצא דוחה ומשפיל על ידי כל גבר שיבוא איתו במגע. תוך זמן קצר היא החלה להביע סלידה מהרגלי האכילה והעלייה במשקל שלה במהלך הימים האחרונים – תסמינים שאמנם קלים כיום, אך היו די חמורים בתחילת הטיפול. בעיצומו של זה, היא הגיעה יום אחד כשהיא לובשת זוג חדש של נעלי ספורט גבוהות לגברים. שמתי לב בעבר שבכל פעם שהיא נועלת את הסניקרס הגבוהות האלה, היא תהיה די מיואשת ופסימית ביחס לאפשרות שאי פעם היא תמשוך את תשומת לבו של גבר. בערך שנה וחצי קודם לכן שיתפתי אותה במחשבה הזו והבנו אותה כסמל לניסיונות שלה לפתור מגוון קונפליקטים ביחס לנשיותה באמצעות הזדהויות גבריות. נעלי הספורט לא הופיעו מאז ועד היום. גְבֶרֶת א' התחילה את הפגישה בכך שסיפרה לי בקול מהוסס שהיא אוננה ערב קודם סביב פנטזיה להביא אותי לאורגזמה. היא השתתקה לזמן קצר ואז חזרה ואמרה שהיא לא רוצה לתאר את הפרטים כי זה עלול להיות פרובוקטיבי מדי. קצת הופתעתי מהדאגה הזו מכיוון שבמשך השנים רבים מהמפגשים שלנו הכילו פנטזיות אירוטיות מפורטות. שאלתי מה לדעתה עלול להתרחש אם אכן אהיה מגורה. היא ענתה מהר שהיא חוששת שאכעס עליה וארגיש גם גועל. מיד לאחר מכן היא נזכרה בזיכרון שלא דיברה עליו מעולם. ביום קיץ אחד, כשהייתה כבת 12, היא הייתה בחדרה לבדה והחלה לאונן בשכיבה על מיטתה. לפתע הופיע אביה בפתח, הביט בה, ואז הסתובב והלך בפתאומיות. ברגע שהיא ראתה אותו, נזכרה גב' א שראתה מבט של גועל על פניו; מבט שעד לרגע זה היא קשרה למורת רוחו מבעיות המשקל שהתפתחו באופן משמעותי במהלך גיל ההתבגרות שלה. זיכרון זה שימש להבהיר את אמונתה העכשווית שכל הגברים יגיבו למיניותה בגועל. חזרנו כעת לשיקול הקושי ההדדי שלנו לשמור על ייצוג מודע שלה כאישה בעלת פוטנציאל משיכה ניכרת, וחקרנו את ההשפעות ההדדיות של התנגדותנו לתפיסתה כמושכת. …. ' (Gerson, 1996)
Aron, L. (1996). A meeting of minds: mutuality in psychoanalysis [Book]. Analytic Press.
Etchegoyen, R. (2018). The Fundamentals of Psychoanalytic Technique (Pbk ed..) [Book]. Taylor and Francis.
Gerson, S. (1996). Neutrality, resistance, and self-disclosure in an intersubjective psychoanalysis [Article]. Psychoanalytic Dialogues, 6(5), 623–645. https://doi.org/10.1080/10481889609539142
Greenberg, J. (1995). Self-Disclosure: Is it Psychoanalytic?1 [Article]. Contemporary Psychoanalysis, 31(2), 193–205. https://doi.org/10.1080/00107530.1995.10746904
Renik, O. (1999). Playing One’s Cards Face up in Analysis: an Approach to the Problem of Self-Disclosure [Article]. The Psychoanalytic Quarterly, 68(4), 521–539. https://doi.org/10.1002/j.2167-4086.1999.tb00546.x
