9. אני – אגו
המודל הטופוגרפי של פרויד תיאר את שלושת שכבות המודעות: לא מודע, סמוך-למודע, ומודע.
המודל הסטרוקטוראלי: גם הוא מתאר שלושה מבנים של הנפש: איד, אגו, סופראגו.
בחרתי באגו, מכיוון שנדמה לי שהוא מופיע ראשון בדלת של הקליניקה, אך זהו כמובן נושא לדיון בפני עצמו.
לפי פונטליס ולאפלאנש, האגו, קרוב יותר לאיד ויותר מושפע ממנו, אך האגו גם מקבל מסרים מחייבים מהסופר אגו, והוא גם צריך להתחשב בסביבה החיצונית לפי עקרון המציאות. למרות שהתפקיד של האגו הוא לאסוף את כל הדרישות משלושת המקורות הללו: איד, סופר-אגו, סביבה, ואז לתווך ביניהם ולמצוא דרך לנהוג בהתאם להם – החרות של האני מוגבלת יחסית (Laplanche & Pontalis Jean-Bertrande, 1988). האני מוגבל יחסית לאופן בו הוא תופס את עצמו.
לדברים הללו יש מספר משמעויות: 'האני' – לא יכול להיות אובייקטיבי ומציאותי, הוא מושפע מהעולמות הפאנטזמיים של האיד, וגם מהתכתיבים של המצפון המשפחתי והתרבותי, וגם מהמציאות היומיומית הכוללת חוקים, כלכלה, צרכים פיזיולוגים, סדר יום חיצוני, וכולי וכולי. והמשמעות החשובה ביותר: היא שהאני תמיד מתייחס לעתיד. האני הוא המתכנן של האישיות. ולכן כשהאני מגיע לטיפול – הוא חושב קדימה.
מה המשמעות הקלינית, שבחדר יושבים שני אנשים, אשר לעולם לא יכולים להיות ממש מציאותיים, ולכן לא יכולים להיפגש באופן מציאותי לחלוטין?
באחת הקבוצות בפייסבוק לפני חודשים רבים התפרסם בעילום שם הפוסט הבא:
"שלום רב, אני מנהל קריירה מצליחה בהייטק, באופן אובייקטיבי נראה שחיי את החלום, אישה וילד מתוקים, מצ"ב כלכלי טוב, פידבקים חיוביים בעבודה, אבל אני חושב שיש לי תסמונת המתחזה, אני כל הזמן מרגיש שאני לא מספיק טוב ומקווה לא להקרין את זה החוצה. איך מתמודדים עם תחושה זו?"
התלונה של בעל הפוסט מצביעה על סבל, במידה רבה זוהי תלונה מאוד שכיחה בקליניקה גם אם היא מופיעה אחרת אצל כל אחד. התבוננות מעמיקה קצת יותר מצביעה על אחת הבעיות הבסיסיות שלנו: פיצולי האני. זוהי גם בעיה תיאורטית, וגם בעיה ממשית קלינית. אדם מסתכל על עצמו, ונדמה לו שזה לא הוא – הוא מרגיש סוג של פער. המטופל בפוסט אמר 'מתחזה'.
עד להולדת המושג 'עצמי', אשר פתר במעט את הבעיה אנחנו לא מבינים איך זה יתכן, ואיך זה כל כך שגור בשפה להגיד: 'אמרתי לעצמי…', או 'אני חושב שיש לי תסמונת מתחזה'.
הבעיה של פיצול האני או חוסר בהירות המושג 'אני' – מגיעה מידי יום לפתחה של הקליניקה. אדם לא מרוצה מעצמו, והוא רוצה לשנות את עצמו. זה פרדוקס במיטבו: אם האדם לא מרוצה מעצמו, במידה וישנה את עצמו, האם יהיה אותו אדם? ואז יהיה מרוצה? הרי אם התהליך יצליח והוא ישתנה, יתכן והוא לא יהיה מרוצה בהיותו אדם אחר וחדש. ממש פרדוקס.
איך נדע שהטיפול הצליח והסתיים? כשאדם יהיה מרוצה מעצמו. אז שינינו את האדם הבוחן את עצמו? או ששינינו באמת משהו פנימי ואז אותו אדם שהביא את עצמו לטיפול, הוא גם האדם שמרוצה ממה שהוא רואה כעת. הוא רואה את עצמו כעת שונה, ולכן שבע רצון.
הטשטוש הפרדוקסלי הזה הוא מנת חלקם של מטפלים פסיכואנליטיים.
מה עושים עם האגו בטיפול בגישה פסיכואנליטית?
במטרה לדון ולחוש את המעגל של פרויד, בחרתי להביא מאמר של ריצ'ארד סטרבה (Sterba, 1934). סטרבה, באופן מעניין וגם רלוונטי להיום, פסיכואנליטיקאי נוצרי ווינאי, אשר סירב להצעות מפתות של השילטון הנאצי, והיגר מרצונו החופשי לארצות הברית, בדיוק ארבע שנים אחר כתיבת המאמר, בשנת 1938. זה כבר דיון אחר: מה הוביל את סטרבה להזדהות עם היהודים? דחף? האגו? המצפון? והאם בכלל ניתן להפריד ביניהם.
++++++++++++
המאמר של סטרבה עוסק ב'אני'. 'גורלו של האני בטיפול הפסיכואנליטי'. אביא קטעים מהמאמר של סטרבה בתרגום חופשי:
אותו מבנה של המנגנון הנפשי, אשר מופנה כלפי העולם החיצון, ואשר עניינו הוא לקבל גירויים, ולהשפיע על 'תגובות-פריקה' נקרא 'אגו'. מכיוון שהאנליזה שייכת לעולם החיצוני (מנקודת המבט של המטופל, ק.), זה שוב ה'אגו' שמופנה אלינו. גם הידע שיש לנו על השכבות העמוקות יותר של המנגנון הנפשי מגיע אלינו דרך האגו, ותלוי במידה שבה האגו מודה בכך, זאת בזכות חלקים כאלה של הלא מודע שהוא עדיין מסוגל לשאת. אם ברצוננו ללמוד משהו מהשכבות העמוקות יותר הללו או לחולל שינוי בקונסטלציה הנוירוטית של האינסטינקטים, אנו יכולים לפנות אל האגו ואל האגו בלבד. הניתוח שלנו של התנגדויות, ההסברים והפרשנויות שאנו נותנים למטופלים שלנו, הניסיונות שלנו לשנות את עמדותיהם המנטליות באמצעות הפעולה האישית שלנו כלפיהם – כל אלה חייבים להתחיל בהכרח באגו. כעת, בין כל החוויות שעבר האגו במהלך אנליזה, יש אחת שנראית לי כל כך ספציפית וכל כך אופיינית למצב האנליטי, עד שאני מרגיש שזה מוצדק לבודד אותה ולהציג אותה בפניכם כ"גורל" האגו בטיפול האנליטי.
…. למטרות התיאור הלא שלם שלנו יספיק אם נתייחס לאגו כבעל שלוש פונקציות: ראשית, זהו האיבר הביצועי של ה-id, שהוא מקור ההשקעה הליבידינלית באנליטיקאי ביחסי ההעברה;
קופל: סטרבה אומר שיש למטופל דחפים שדורשים סיפוק – בנוגע לאנליטיקאי, אך בכל מקרה האיד חייב להפעיל את האגו במטרה ליישם אותם. (למשל, כותב הפוסט נניח. הוא מפרסם כאב במטרה לקבל סיפוק ממטפלים? או אישור לישות משהו עם משפחתו שלא היה עושה מבלי האישור?)
נמשיך עם סטרבה: שנית, זהו המבנה שמטרתו למלא את דרישות הסופר-אגו,
קופל: המטופל מתחיל בשלום רב, ומסיים באופן מנומס ואומר 'אני כל הזמן חש שאני לא מספיק טוב'
שוב סטרבה: ושלישית, זהו אתר ההתנסות, כלומר הארגון שמאפשר או מונע את פורקן האנרגיה שנובעת מהאיד, בהתאם – חוויות קודמות של הנבדק. באנליזה, האישיות של המטופל עוברת קודם כל תחת שליטתה של ההעברה. תפקיד ההעברה הוא כפול. מצד אחד, היא משמשת לספק את רעב האובייקט של האיד, אבל, מצד שני, היא נתקלת בהתנגדות של מוסדות הנפש המדכאים – הסופר-אגו, הדוחה אותו (את האיד) על רקע מוסרי, והאגו, שבגלל חוויות אומללות, משמיע אזהרה מפניו. לפיכך, בהתנגדות ההעברה עצם ההעברה משמשת כנשק נגד הטיפול.
+++++
שווה להתעכב כאן רגע. יש מטופלים שמוצאים עונג וסיפוק ביחסים הטיפוליים. ויש מטופלים שמוצאים שחזורים של סבל ביחסים הטיפוליים.
אני מאמין שרוב המטופלים מגיעים עם אמביוולנציה: גם רוצים ונהנים לחשוף ולהיחשף, וגם משחזרים כאבים נפשיים מהעבר ביחס לשיתוף אנשים משמעותיים.
זה מאוד רווח: שיתוף ומיד נסיגה. מה שסטרבה אומר פה הוא לבדוק האם במקרים כאלה של סבל בהעברה, אולי צריך לשקול האם זה לא חלק מההתנגדות בכלל להיות בטיפול ולעבור שינוי. ממש כך ופשוט: אולי משהו בתוכך, רוצה להישאר כמו שאת ואיפה שאת? – מה יקרה אם נשאל שאלה כזאת ככה באופן אישי וישיר?
+++++++++
סטרבה:…. אנו רואים, אם כן, שביחסי ההעברה בא לידי ביטוי העיקרון הדואליסטי של האגו: גם אינסטינקטים וגם ההדחקה כאחד, באים לידי ביטויים. אנו למדים, שכוחות ההדחקה נכנסים להעברה לא פחות מהכוחות היצריים. כוח 'אנטי-קתקסיס' מגויס כהגנה מפני הדחפים הליבידינליים שיוצאים מה'לא-מודע', ומתעוררים לתחייה ביחסי ההעברה. לדוגמה, חרדה מופעלת כאות סכנה מפני שיחזור של חוויה אומללה כלשהי, אשר נבעה פעם כתוצאה מדחף, ומשמשת כהגנה מפני הטיפול. כאן הכוחות המדכאים מטילים את משקלם על יחסי ההעברה, מכיוון שהחייאת הנטייה המודחקת, מכריחה את הסובייקט להתגונן מפניה וכך לשים קץ לחשיפת הנטייה הלא מודעת הנוראית…
….(תיאור המקרה אשר סטרבה מביא, ביחס למטופלת ששותקת בטיפול ,ק.) מטופלת העבירה לאנליטיקאי השקעת-אובייקט חשובה מתקופת הילדות המוקדמת. הוא ייצג את אהבתה לרופא, שאליו היא נלקחה לעתים קרובות במהלך שנתה החמישית בגלל שקדים מוגדלים. בכל הזדמנות הוא הביט לתוך פיה, בלי לגעת בשקדים, אחר כך נתן לה כמה ממתקים ותמיד היה אדיב וידידותי. הוריה קבעו את הביקורים האלה כדי להרגיע אותה, ולהשרות בה ביטחון ביחס לניתוח העתיד לבוא. יום אחד, כשהיא נתנה בביטחון לרופא להסתכל שוב לתוך פיה, הוא החדיר סכין, ובלי לתת שום סם נרקוטי או הרדמה מקומית, הסיר את השקדים של הילדה התמימה. עבורה זו הייתה התפכחות מרה ולעולם לא ניתן היה לשכנע אותה שוב ללכת אליו. הפונקציה הכפולה של ההעברה מרופא זה אל האנליטיקאי ברורה מאליה: בהתחלה היא החיתה את יחסי האובייקט הראשוניים (הרופא כתחליף אב), אבל, בשלב השני, הניסיון האומלל שלה איתו הפעיל את כוחות הדיכוי שלו. זו נהייתה הזדמנות לדחות את האנליטיקאי ויחד איתו את הטיפול (הניתוח). 'מוטב לך להתרחק, למקרה שהוא יפגע בך', הזהירו אותה, 'ותסגרי את הפה שלך!' התוצאה הייתה שהמטופלת שתקה בעקשנות בטיפול והביעה נטייה מתמדת לסיים אותו.
++++
קופל: במהלך המאמר: סטרבה ממש מדגים את הקונפליקט של האישה שמגיעה לטיפול, רוצה יחסים קרובים איתו, אבל חוסמת כל אפשרות לקירבה. סטרבה מצידו: מפרש את הקונפליקט – אבל חשוב מאוד: הוא ממשיך להתייחס לאגו ההוא שמגיע לטיפול ורוצה שינוי. האגו של המטופלת שרוצה לצאת מהחרדה והדיכאון.
+++++
סטרבה: דוגמה טיפוסית זו מראה כיצד האגו מצליח ביחסי ההעברה לפטור את עצמו משתי השפעות שונות, אם כי בצורה של קונפליקט. שכן יצירת יחסי ההעברה מבוססת על קונפליקט בין אינסטינקט להדחקה. היכן שמצב ההעברה אינטנסיבי, תמיד קיימת הסכנה שאחד או אחר מהכוחות המתנגשים ינצחו: או שהמאמץ האנליטי עלול להתפרק בעקבות דרישות ההעברה בוטות של המטופל, או של הכוחות המדחיקים בנפשו של המטופל. אלה האחרונים עשויים להכחיש לחלוטין הן את המטפל והן את הטיפול. כך נוכל לתאר את ההעברה וההתנגדות הנלווית אליה כתוצאה הסופית עמוסת הקונפליקט של המאבק בין שתי קבוצות של כוחות, שכל אחת מהן מכוונת להשתלט על פעולתו של האגו, בעוד שתיהן כאחד חוסמות את מטרות הטיפול. . בניגוד להשפעה כפולה זו, שמטרתה לעכב את האנליזה, יש לנו את ההשפעה המתקנת של האנליטיקאי, אשר מצדו, לעומת זאת, חייב להפנות את עצמו אל האגו. הוא ניגש אליו בזכות תכונתו כאיבר התפיסה ובזכות בוחן המציאות. על ידי פירוש מצב ההעברה, המטפל משתדל להתנגד לאותם אלמנטים באגו הממוקדים במציאות לאלה שיש להם קתקסיס של אנרגיה אינסטינקטיבית או הגנתית. את מה שהוא משיג ניתן לתאר כדיסוציאציה בתוך האגו. אנו יודעים שדיסוציאציות בתוך האגו אינן נדירות בשום פנים ואופן. הם אמצעי להימנע מהתנגשות של סתירות בלתי נסבלות באגו. אפשר להתייחס ל'תודעה כפולה' כדוגמה רווחת של דיסוציאציה כזו: כאן מונעת בהצלחה מיד שמאל לדעת מה נעשה על ידי ימין. ….. יכולת ההתנתקות הזו של האגו נותנת לאנליטיקאי את ההזדמנות, באמצעות הפרשנויות שלו, לכרות ברית עם האגו נגד הכוחות החזקים של היצר ושל ההדחקה, ובעזרת חלק אחד ממנו, לנסות לנצח את הכוחות המנוגדים. מכאן שכאשר אנו מתחילים בטיפול פסיכואנליטי שניתן לבצעו עד לסיומו, הגורל שמחכה בהכרח לאגו הוא של דיסוציאציה. אגו מאוחד לגמרי, כמו שאנו פוגשים אותו במקרים של נרקיסיזם מוגזם או במצבים פסיכוטיים מסוימים שבהם אגו ואיד התמזגו, אינו מתאים אנליזה. הדיסוציאציה הטיפולית של האגו היא הכרח כדי שהאנליטיקאי יקבל את הסיכוי להעביר חלק ממנו לצדו, לכבוש אותו, לחזק אותו באמצעות הזדהות (של המטופל) עם (האנליטיקאי) ולהתנגד (לאגו הקודם) בהעברה לאותם חלקים שיש להם קתקסיס של אנרגיה אינסטינקטיבית והגנתית.
סטרבה מסיים כך:
.. מקווה שאולי התיאור הקצר הזה הספיק כדי להבהיר את מה שאני מאמין שהוא אחד התהליכים החשובים ביותר בטיפול אנליטי, דהיינו, ביצוע של דיסוציאציה בתוך האגו על ידי פרשנות של ההתנהגות המותנית אינסטינקטיבית של המטופל ותגובתו ההגנתית אליה. אולי אני יכול לומר לסיכום שהפיצול הטיפולי של האגו באנליזה הוא רק, לשדות חדשים, של אותה (יכולת ל)התבוננות עצמית שמאז כל הזמנים נחשבה לתכונה המהותית ביותר של מותר האדם בניגוד ליצורים חיים אחרים. בדיסוציאציה הטיפולית שהיא גורלו של האגו באנליזה, המטופל נקרא 'להשיב לעצמו' והלא מודע, המפסיק להתבטא בהתנהגות, הופך לביטוי במילים. אנו יכולים לומר, אם כן, שבפיצול האגו הזה יש לנו הרחבה של השתקפות מעבר למה שהיה נגיש עד כה. לפיכך, גם מנקודת המבט של יכולת הדיבור האנושית, נוכל לטעון בצדק שהטיפול האנליטי תורם את תרומתו להאנשת האדם.
+++
סטרבה מציע הליך: לא להסתכל על האדם כאחד שלם, אלא ליצור עימו ברית טיפולית שתאפשר לבנות עוד אחד – אני שמסתכל על חייו אחרת, שמדבר עם עצמו אחרת. הטיפול פחות שאפתני במובן הזה שהמטרה לתקן את כל האישיות. במאמר הוא מפרט יותר לגבי אופני הפירוש שמייצרים את הפיצול הזה והאני החדש: זה שרואה שמשהו מנוהל לא נכון ביחס לדחפים ולמציאות.
יש פה עוד רעיון חשוב: האני הוא זה שיש לו יכולת תכנון לעתיד. המטופל הבריא – מחזיק בתפיסת עתיד בריאה. הגבר מהפייסבוק – נכון שהוא מרגיש מתחזה במציאות, אבל יש משהו בריא בתפיסת העתיד שלו – כאשר הוא פונה לעזרה. הילדה סובלת מטראומה מהילדות – של בגידה באמון ברופא ובהורים, אבל – היא מגיעה לסטרבה לטיפול, והאני שלה מייצר פיצול מספיק שמאפשר לה לפתוח את הפה.
זה רעיון ששווה לחשוב עליו: שהמטופל שמגיע לטיפול ומדבר איתנו איננו זהה לגרסאות שהוא מציג. שהמטופל מייצר איתנו סוג של ברית עם כוונות טובות לעתיד. סטרבה ממליץ על פרשנות שסובבת סביב התיקווה לשינוי ומצביעה על חסמים – כאשר המטופל חושש להמשיך את המהלך או היחסים עם המטפל – בדיוק בגלל שמופעי אגו מהעבר – לא מאפשרים לאני החדש לקבל חזקה על הנפש.
Laplanche, Jean., & Pontalis Jean-Bertrande. (1988). The language of psycho-analysis (J.-B. Pontalis, Ed.) [Book]. Polestar Wheatons .
Sterba, R. (1934). The Fate of the Ego in Analytic Therapy. International Journal of Psychoanalysis, 15, 117–126.
