מה שמאפיין את שני המושגים הבאים בסידרה 'בין שעה לשעה' – הם המרכזיות שלהם בפרקטיקה הפסיכואנליטית. אני מדבר על המושג שנציג בשבוע הבא: 'החוק הבסיסי – הפונדומטלי בלעז, של הפסיכואנליזה' – שהוא הכלל הטכני המרכזי ואולי אפילו היחידי. והמושג שנדבר בו היום 'אסוציאציות חופשיות'. נהוג וגם הגיוני קודם לדבר על הכלל ואז על התפוקה המתקבלת ממנו: 'אסוציאציות חופשיות' – אבל בחרתי לדבר קודם על 'האסוציאציות' – מכיוון שיש ב'אסוציאציות' הרבה מעבר לתפוקה של כלל מסויים או בקשה מסויימת. זה גם הדיון שיעלה בחלק השני של השעה – דרך מרטון גיל – פסיכואנליטיקאי שתרם תרומה משמעותית בנקודה שגם עליה נדבר – נקודה שבה נפתח הרעיון: 'פסיכולוגיה של שניים'. אבל אנחנו עדיין לא שם. אנחנו בקומה הראשונה של המבנה הפסיכואנליטי. שם נמצאים פרואידיאנים וממשיכיהם – אני מכנה אותם אורתודוקסים.
מה ההגדרה של 'אסוציאציות חופשיות'?
אסוציאציות חופשיות אלו יחידות החשיבה הקטנות ביותר. כמו שיש בכימיה אטומים ומולקולות. המולקולות הן יחידות החומר הקטנות ביותר. אסוציאציות חופשיות הן סימן ההיכר הטכני של הפסיכואנליזה.
יחד עם זאת, מדובר במושג עם סתירה פנימית. שימו לב: 'קשר' ו'חופש'. איך זה מסתדר – שמשהו קשור למשהו ועדיין חופשי?
כי מדובר בזרם מחשבה אשר הינו נטול ביקורת ככל האפשר. גם כיום, המטפל הדינמי הממוצע, משתמש במושג כאשר הוא מזהה מעבר של מטופל מנושא לנושא, או דיבור חופשי אשר נקרא לו 'אסוציאטיבי'.
וזה לא 'רפיון אסוציאטיבי', מושג דיאסאמי, כאשר אדם מדבר באופן מפורק ולא ברור. אבל, מי שינסה לתת אסוציאציות חופשיות, יראה שזה לא קל, נדבר על הקושי בהמשך הפגישות, כי החסמים וההתנגדויות הן ליבתן של תיאוריות דינמיות מסוימות.
האם המונח אסוציאציות חופשיות נמצא היום בכלל בשימוש?
איפה יש אסוציאציות חופשיות? בלא מודע של המטופל? בלא מודע של המטפל? או ביחסים ההדדיים בין מטפל למטופל? אולי במקום אחר? אנסה היום לתת הבזקי תיאוריה בעניין.
לאפלאנש ופונטליס מגדירים את האסוציאציות החופשיות כשיטה – ועליה נדבר דווקא בפגישה הבאה, כשנדבר על החוק הבסיסי. היום אני מעוניין לדבר על השאלה 'מה זה?'
קודם כל מדובר בעמדה פרדיגמטית. דיברנו בשבוע שעבר על פרדיגמות – שהם למעשה מחשבה מדעית שהיא נקודת המוצא ולא ניתן לערער עליה. במידה ואתה מוציא את הפרדיגמה – כל התיאוריה נשמטת. זה האחד ועוד אחד שווה שניים. אם לא כל אחד שווה ממש אחד – התיאוריה המתמטית קורסת.
הפרדיגמה פה – היא פרדיגמה של פרויד ופסיכולוגים בני דורו, המילון מפרט (Laplanche & Pontalis, 1988), שהמוח או הנפש – או המילה מינד – שאין לנו מילה בעברית מקבילה לגביה חוץ מ'נפש'. הנפש מרגע לידתה חושבת באופן רציף ללא הפסקה. כמו הלב, ככה גם הנפש גם היא חושבת ללא הפסקה. אם מישהו שואל אדם על מה הוא חושב, והאדם אומר 'כלום' – זה מנוגד להגיון הפסיכואנליטי – לא מתקבל על הדעת מבחינה פרדיגמטית. ובכל זאת זה משהו שקורה: אנחנו שואלים על מה חשבת? ומקבלים תשובה 'על כלום'. אבל אם מקבלים את ההנחה שהנפש מרגע לידתה (נדבר בהמשך על מאהלר – והלידה הפסיכולוגית), אז הנפש מרגע לידתה ללא הפסקה חושבת, ולכן – ניתן להגיד שכל המחשבות שלנו מייצרות שרשרת, ופה נכנס המושג המבלבל 'אסוציאציות חופשיות'.
כי אסוציאציה זה קישורים – וזה מתאים לפרדיגמה, שהנפש לא מפסיקה, ופה מופיעה המילה חופשיות, איך הן חופשיות וממה הן חופשיות?
אני קורא מתוך המילון של פונטליס ולאפלאנש (Laplanche & Pontalis Jean-Bertrande, 1988) שדנים במילה 'חופשיות'
"ה'חופשיות' ב'אסוציאציה חופשית' מציין את הדברים הבאים:
א. גם כאשר נקודת מוצא מסופקת על ידי מילה המשמשת כגירוי (כמו בניסויים פסיכולוגיים, ק) או על ידי אלמנט שעלה בחלום לפי שיטתו של פרויד בפירוש החלומות [1900a]), (קופל: דיברנו על האקט האנליטי בו המטפל מפרק את טקסט החלום ויכול לבחור מילה או אסוציאציה ולהזמין מפה הרחבה) עדיין ניתן להסתכל על התפתחות האסוציאציות כ"חופשית' כל עוד היא איננה מנווטת ונשלטת על ידי שיקולי בחירה כלשהם.
ב. ה'חופשיות' גדולה יותר, בכל מקרה, כאשר לא נקבעה נקודת מוצא. (ק: נדבר על זה בשבוע הבא כשנדבר על החוק הבסיסי. אולם פה יש בעצם למילון אמירה ביחס לעובדה שהמטפל שותק בתחילת הפגישה ולא מביא חומרים משלו).
ג. (ופה המילונאים נותנים הערה חשובה, ק) אין להבין את החופשיות כאן, למעשה, כמרמזת על כל היעדר כיוון: המטרה הראשונה של הנחלת האסוציאציות החופשיות היא ביטול הבחירה המכוונת של המחשבות – או, בטרמינולוגיה של הטופוגרפיה הראשונה של פרויד, צמצום ההשפעה של הצנזורה השנייה (בין המודע לקדם מודע). בדרך זו נחשפות ההגנות הלא-מודעות-כלומר, פעולתה של הצנזורה הראשונה (בין הלא מודע לקדם-מודע).
לבסוף, אומרים המילונאים, שיטת האסוציאציה החופשית נועדה להוציא לאור סדר קבוע של מחשבות השוכנות ב'לא מודע': על ידי כך שהסדר הקבוע של מחשבות מודעות נינטש או מטושטש, וכך רעיונות תכליתיים סמויים (וחדשים, ק) מקבלים אחיזה לראשונה בזרם (המודע, ק) של הרעיונות'. במילים אחרות, המטופל יוכל לראשונה לחוות שיש משהו 'חדש' בטיפול – כי המחשבות המודעות החוזרות והישנות שלו צומצמו, התערערו והתעמעמו.
עד כאן לאפלאנש ופונטליס. על המודל הטופוגרפי נדבר בפגישות: 6 -7
++++++
פה הייתי רוצה לעבור לדונל סטרן, פסיכואנליטיקאי מהזרם האינטרפרסונלי – הוא נתן מספר הרצאות זום לקהל ישראלי, וגם היתה לי הזכות ללמוד בקבוצת קריאה ישראלית איתו. איש מקורי, מאוד רציני שפיתח כיוון חדש לראיית הלא מודע כמאגר פוטנציאלי. דונל מדבר על הלא מודע – אשר בו מסתובבות מחשבות המוטענות בפוטנציאל לא ממומש, ושמטרת הטיפול היא בעצם מימוש. בואו נקרא אותו:
" חופש בינאישי והפעולה הטיפולית – הוא שם הפרק.
אני מקריא את סטרן (עמ 108-109, כהרגלי בתרגום מנגיש, ק) (Stern, 2015)
חוויה מודעת חדשה היא בלתי נשלטת (סטרן, 1990). היא מגיעה לנפשנו ולגופנו ללא תודעה נלווית של מאמץ או זיכרון של התהליך; האמצעים שבהם אנו יוצרים אותה אינם זמינים למודעות שלנו. אין לנו גישה למה שהיינו זקוקים לו כדי לבנות תיאור פנומנולוגי של האופן שבו נוצרה מחשבה או רעיון חדש. (ק: יש לנו פתאום רעיון, או הברקה, או פתרון – אבל אם ישאלו אותנו לא נצליח להסביר מה עשינו כדי שהרעיון יצוץ מהלא מודע)
יש משהו מוזר בחוסר הכיוון של החוויה החדשה, ובהתגלגלותו הסמויה של התהליך שבו הופיעה, מוזרות שאנו שמים לב אליה רק לעתים רחוקות.
יש לנו כל כך מעט מגע חושי או אפילו קוגניטיבי עם מה שמתרחש במוחנו כדי ליצור חידוש, כך שזה במובנים מסוימים כאילו שייך למישהו אחר. כאשר החוויה אינה מוזמנת (ק: מגיעה בלי כוונה), במידה מסוימת אנו לא מכירים את עצמנו; המוח והגוף שלנו אינם 'פשוט שלנו', לפחות אם נאמר שלהכיר את עצמנו – פירושו לדעת מה יש בתוכנו. תחשבו על זה, כשלעצמה, זאת עובדה מוזרה; אבל מה שאולי אפילו מוזר עוד יותר הוא שזה נתפס רק לעתים רחוקות. כדי להיות מודעים עד כמה שאנחנו לא מוכרים לעצמנו, בדרך כלל יש צורך לתת תשומת לב מפורשת ומודעת לכמה מעט יש בידנו לשנות את בחירת ועיצוב התכנים המודעים של מוחנו. עלינו להזכיר לעצמנו, באופן פעיל ומתוך מטרה מודעת, שתכנים אלה מופיעים בדרך כלל באופן ספונטני ופתאומי, מתוך מה שמרגיש כמו מ'שום מקום'. החוויה – פשוט נמצאת שם. (הדגשה מוזחת של סטרן)
למרות העובדה שעלינו להסכים שאין לנו היכרות מוקדמת עם הרבה ממה שאנו מוצאים במוחנו ומרגישים בגופנו, לרוב, אנחנו לא מרגישים את המחשבה החדשה הזו כזרה או "אחרת" לנו, וגם לא את התהליך המתמשך של יצירתה, או תשומת הלב והתבוננות בו, ואת ההכלה של החוויה החדשה – כאילו הם זרים לנו. להיפך. התהליך מרגיש טבעי, והתוצרים שלו, ממש ברגעי הגעתם (יש לי רעיון, חשבתי על זה, ק), מרגישים כאילו הם שייכים לנו, כאילו הם חלק מאיתנו. הם לא מרגישים כל כך 'לא מוכרים', למרות שלמעשה, הם באמת כאלו (לא מוכרים עדיין. ק.א). אם כבר, ובאופן מוזר, או לפחות להיפך, הם בדרך כלל מרגישים דווקא מוכרים. וכל התהליך נראה לא חשוב.
חוויה בלתי נשלטת, חוויה חדשה היא כמו האוויר שאנו נושמים: היא נמצאת מחוצה לנו או מעבר לנו, אבל, בה בעת, היא לגמרי חלק מהחיים שלנו.
מה שאני מתאר הוא החופש לחוות, החופש להשתמש בנפש שלנו. אבל כשאנחנו חופשיים בדרך זו, אנחנו אף פעם לא יודעים מה הנפש שלנו תייצר, ולכן אולי עדיף לא לתאר את החופש לחוות כחופש להשתמש בנפש, אלא כנכונות לאפשר לנפש את החופש שלה. (הדגשות שלי) (דונל סטרן, עמ' 108-109)"
וזה למעשה החלק הפסיכותרפוייטי באסוציאציות חופשיות. מדובר לא רק במשהו מחקרי, או שיטת טיפול או מחקר וחתירה לאמת, אלא – אם נסכים עם דונל סטרן, האסוציאציות החופשיות הינן אוויר לנשימה נפשי, אשר כאשר הצינור נחסם – הנפש לאיטה נחנקת, ואולי אפילו עלולה למות. טיפול הוא פתיחת דרכי הנשימה הנפשיות לאסוציאציות חופשיות.
אם מישהו רוצה להגיד משהו – זה הזמן.
אעבור לפסיכואנליטיקאי משמעותי: מרטון גיל. כתב רבות על טראנספרנס – מושג 23 אצלנו.
מרטון גיל (Gill, 1994)
דרך מרטון גיל אביא שתי עמדות שונות ואולי גם דיי קוטביות לגבי המקום של האסוציאציות החופשיות בטיפול הפסיכואנליטי. בשתי העמדות מופיע פרויד אשר פעם אומר כך, ופעם אומר באופן קוטבי אחרת. הסיבה היא שפרויד בעצמו כתב אסוציאציות חופשיות – ולא רק תיאר אותן.
תיאור ראשון: פרויד: למה אסוציאציות חופשיות? כי זוהי תקשורת מורחבת
מרטון גיל כותב "השקפתו של פרויד לגבי אסוציאציה חופשית היא שמדובר בתקשורת מורחבת, הגיונית וקוהרנטית במהותה, אך כוללת סוגים מסוימים של חומר שבדרך כלל לא נכללים בשיחה רגילה. משמעות הדבר היא שמטופלים, כאשר הם מדברים באופן חופשי אסוציאטיבי, מדווחים על יותר רעיונות מאשר בדיבור רגיל… יש עקביות יוצאת דופן בסוגי המחשבות, שהמטופלים צריכים לכלול גם אם הם לא נוטים לעשות זאת, שפרויד במספר מקומות מציין. המחשבות הללו הן המחשבות הטריוויאליות לכאורה, הלא רלוונטיות, השטותיות והמביכות. (שימו לב 1. טרוויאליות, 2. לא רלוונטי, 3. שטויות, 4. מביכה, ק.) במחקרים על היסטריה, הוא כתב:
פרויד: "התיאור שנתן המטופל נשמע כאילו הוא שלם וברור. אבל אם נבחן בעין ביקורתית, את הדברים שהמטופל אמר לנו, בקלות , נגלה בהם פערים ופגמים… שכן אנו דורשים את אותן דרישות לחיבור לוגי ומוטיבציה ברורה במהלך המחשבה, גם אם היא נובעת מהלא מודע… ….. …. אנו עשויים לחשוד בנוכחותם של …. מניעים סודיים בכל פעם שמתגלית הפרה מסוג זה בקו המחשבה או כאשר הסיבה המיוחסת על ידי המטופל לדברים שאמר חורגת בהרבה מהרגיל ["הסבר לא מספק"] [ברויר ופרויד, 1893-1895, עמ' 292-293].
גיל: משמעות הדבר היא שלפני שהאנליטיקאי יוכל לפרש משמעות סמויה, עליו להבין את המשמעות הגלויה. על שני המשתתפים מוטלת האחריות לראות שהם מובנים זה לזה ושהם מבינים זה את זה, אם כי האחריות של האנליטיקאי (או המטפל, ק) גדולה יותר, כמובן. אם המטפל לא מבין, הוא צריך לברר, ואם הוא רואה שהוא בעצמו לא הובן, אז המטפל צריך להבהיר למה הוא התכוון. כמובן שאי הבנה עלולה לחשוף גם משהו בהעברה שצריך להתמודד איתו. לרוב המטופל יסביר למטפל את כל מה שיש לו סיבה להרגיש שהאנליטיקאי אולי לא מבין, כמו איזו נקודה טכנית לגבי עבודתו או תחביב. אבל אם הוא מניח, בטעות, שהאנליטיקאי מבין משהו מהסוג הזה, (כאשר האנליטיקאי למעשה לא ממש מבין, ק.) מוטלת על האנליטיקאי לבקש מספיק מידע כדי לאפשר לו להבין את המשמעות הגלויה. עד כאן גיל. שמתם לב כמה פעמים הופיעה פה המילה 'להבין'. למעשה האסוציאציות החופשיות מתרחשות בתוך שיחה של שני אנשים שמחפשים להבין יותר. זה עניין טכני 'להבין' מבחינת גיל. זה עניין הרבה יותר גדול – עניין מוסרי, עניין של בריאות נפשית, עניין של קשר בריא בין שני אנשים: 'להבין'.
נמשיך עם גיל: קריס (1956) תיאר אסוציאציה חופשית כמעט כמוני.
הוא כתב:
הדגשנו כי התהליך האנליטי מציב את המטופל במצב של חוסר מבנה שנבחר בכוונה. עצם העובדה שהמעברים בין נושא אחד למשנהו אינם מוסדרים מקנה למושג ה'אסוציאציות החופשית' את מעמדו המרכזי. זוהי עמדה המאופיינת בצורך להישאר מובן, ליידע, לתאר, לדווח או להתחבר לחלום. בעוד שהמטופל מתבקש לתת אסוציאציה חופשית, עליו למצוא דרך לבסס, במגע שלו עם האנליטיקאי, באופן כלשהו, (תחושת ביטחון, ק.) שהדברים שהוא אומר או מוסר אכן יכולים להיתפס על ידי שומעו הדומם. תמיד יש משמעות מכרעת לרגע בו אנו רואים שמטופל מסוים נוטה לאבד את המגע הזה (עם המטפל,ק.), במצב זה כאשר הוא מוזמן לעקוב אחר זרם המחשבות והדימויים הפנימיים, (כשהוא חש, ק.) שהם כופים את עצמם על נפשו, אז הוא יכול להגיע מצב שהוא מסתגר ופורש לאטימות ולבידוד נפשי. מצד שני, הרבה יותר מוכר הוא הקושי ההפוך, התנהגותו של המטופל שלא יכול לוותר על שליטה, ולהתמסר לזרם אסוציאטיבי של מקורות פנימיים או להכיר בכלל בזרם מחשבות כזה (זה מטופל שמדבר כל הפגישה אבל נדמה שהוא מנותק ולא באמת קורה משהו חדש, ק.). בשני הקצוות, ולפעמים מאותן סיבות, טיפול אנליטי נראה כבלתי ניתן לביצוע. במקרה הראשון, (כאשר המטופל נסוג לתוך עצמו ומתנתק, ק.) הרגרסיה מראה את כוחה על ידי הרס הקשר עם האנליטיקאי. במקרה השני, אותה סכנה עשויה להתקיים, אבל אנרגיה נגדית המכוונת נגד איום הפירוק מייצרת (חרדה מהאסוציאציות, ק.) והתנגדות מוחלטת לרגרסיה [עמ' 450-451].
שוב האסוציאציות החופשיות בתיאור של קריס הן חומר חדש ולא מובן שאמור להפוך למובן.
אבל, בניגוד לכך, קיים תיאור שונה וקוטבי של משמעותן של האסוציאציות החופשיות בטיפול הדינמי:
שוב עמדה של פרויד והפעם מספרו 'פשר החלומות':
הדיון של פרויד באסוציאציות חופשיות, מרמז שהרעיונות הכלולים בתקשורת המורחבת אינם נוכחים במצבי תודעה רגילים; הם מופיעים, מכיוון שהרפיית ההתנגדות, (במצב פסיכואנליטי, ק.) מובילה למצב תודעה שונה. (דגש: מצב תודעה שונה ק.). הוא כתב: "(בדיבור מתוך אסוציאציות חופשיות, ק.) מדובר, ככל הנראה, בכינונו של מצב נפשי אשר, בו קיים פיזור של האנרגיה הנפשית (כלומר במילים של היום, של קשב נייד, ק.), (והוא) נושא אנלוגיה מסוימת למצב שלפני ההירדמות- וללא ספק גם להיפנוזה" (פרויד, 1900, עמ' 102).
מרטון גיל מצטט את ברטרם לוין (1954, 1955) . .. לוין דיווח שהוא נותן בזמן טיפול למושג אסוציאציות חופשיות הסבר רופף. לדבריו, בזמן הטיפול הוא מיישם את פסיכולוגיית החלומות על האסוציאציות החופשיות, במצב האנליטי והגיע למסקנה שבבסיסה… עומדת ההגדרה המיוחדת והמהודקת של פרויד לגבי הגעה למצב של התבוננות עצמית רגועה. . .האנליטיקאי מקרין (על המטופל, ק.) את מצבי התודעה של כל דרגות הערנות והישנוניות… ויש מעברים לא נשלטים, לעבר הרהורים וחלומות בכיוון אחד, ובכיוון השני, לעבר מצב נפשי מרוכז, רצוני, מעובד, ומוכוון עבודה [לוין, 1955, עמ'. 185]. מדובר ברגרסיה למצב חולמני של טרום שינה, וחזרה למצב של חשיבה הגיונית.
עד כאן. אסוציאציות חופשיות
בשבוע הבא נדבר על החוק הייסודי של הפסיכואנליזה.
Gill, M. M. (Merton M. (1994). Psychoanalysis in transition : a personal view [Book]. Analytic Press.
Laplanche, J., Pontalis, J. B., Lagache, D., & Nicholson-Smith, D. (2018). THE LANGUAGE OF PSYCHO-ANALYSIS [Book]. In The Language of Psycho-Analysis. Taylor and Francis. https://doi.org/10.4324/9780429482243
Laplanche, Jean., & Pontalis Jean-Bertrande. (1988). The language of psycho-analysis (J.-B. Pontalis, Ed.) [Book]. Polestar Wheatons .
Stern, D. B. (2015). Relational freedom: Emergent properties of the interpersonal field. Routledge.
