מה ניתן להגיד על המושג שיימינג? האם מדובר בדרך לגיטימית לבטא תחושות של בוז? האם מדובר בפורקן חברתי?

שאלות אלו ראויות ליחס של הסוציולוג, או הפסיכולוג החברתי. מנקודת מבט קלינית אני מוצא שאין מספיק מידע אמפטי לקורבנות אשר עברו את הטראומה הקרויה שיימינג.

דוגמאות לשיימינג

א' בן 42, אנליסט במוסד פיננסי, נשוי ואב לשתי בנות. לפני עשרה חודשים הסיע את אחת הבנות שלו עם חברה למסיבת בת-מצווה של בת כיתה. שבועיים אחרי כן קיבל שיחת טלפון מכתבת של עיתון מקומי שיש בידה מידע שהוא חיבק בכוח את הנערה הצעירה. היא מבקשת את תגובתו. בבהלה הוא טרק את הטלפון, הכתבה התפרסמה עם שמו המלא. הפייסבוק השכונתי געש ורעש. בפוסטים נאמרו דברים בוטים והיו רמיזות. א' החליט לעבור עם משפחתו לשכונה אחרת.

ב', נערה בת שבע עשרה וחצי. תלמידה משקיענית וגם מצטיינת. גרה במושב במרכז הארץ. אמא של ב' הסתבכה כספית, ונראה שעומדת מולה תביעה של מאות אלפים. השמועה אומרת, שאמא של ב' רימתה את הלקוחות שלה. ב' מרגישה שהאצבע המאשימה מופנית אליה. היא לא יוצאת מהבית כבר שלושה חודשים. ניתקה קשר עם החברים? או שאולי הם ניתקו קשר ממנה? היא לא יודעת. יש תחושה של התלחששות באוויר, אין מישהו שמדבר איתה באופן ישיר. אחר כך הגיעו התקפי חרדה, ולבסוף דיכאון. נכון, ב' הייתה תמיד קצת ביישנית עכשיו היא עוברת מסע של שיימינג.

ל' גננת ותיקה. עשרים וחמש שנים היא מנהלת גן פרטי ועליו גאוותה. הגן שלה תמיד מבוקש ומלא. אחת הסייעות שלה סיפרה לאחת האימהות של' הצמידה באלימות את הבן שלה למזרון בזמן מנוחת הצהריים. מייד למחרת מספר הורים הגישו תלונה במשטרה. כבר בחקירה התברר שהסייעת הייתה בעבר מספר שנים ילדת אומנה של הגננת הזו. מסתבר שהיא הייתה מסוכסכת עם ביתה הביולוגית של ל'. בשלב מסוים, אף היא מודה ששיקרה לאותה אימא ברגע של חולשה. מאז התלונה במשטרה, ל' סגרה את הגן, ושקעה לתוך עצמה. היא מסתובבת ברחובות העיר ולא מתקשרת עם אנשים (יצא על זה סרט דוקומנטרי).

שיימינג – מבחינה חברתית

בתקופה האחרונה, מתקפות השיימינג ברשתות החברתיות, בטלוויזיה בעיתונות הכתובה והדיגיטלית נפוצות מאוד ואף במגמת עליה. אני מאריך כי נפגעי השיימינג בישראל בלבד מונים עשרות אלפים. אני גם לא סבור שיהיה לתופעה שלילית זו פתרון בקרוב, מכיוון שהאנשים המחוללים אותה מרגישים שהצדק בידם ולכן לא מוצאים ב'שיימינג' פסול מוסרי. במובן זה ההמונים מתנהגים באופן פסיכופאטי – ללא קונפליקט וללא מצפון.

שיימינג היה מאז ומעולם חלק מתרבות ההמון. שיימינג היה בהנאה של הרומאים, לשבת באצטדיון, לאכול ארוחה דשנה, ולצפות בחיות הטרף קורעות לגזרים שבויי מלחמה, חיילים שכשלו או פושעים. בימי הבינים, בכיכר המרכזית שרפו, תלו, וסקלו כל אלה לתשואות הקהל. קיימות עדיין מדינות אשר בהן נהוגות מלקות בציבור, והוצאות להורג המוניות. מה שמוביל פעולות אלו הן שליטה של ההמון בפרט, השלכה של התכונות הרעות על יחידים אומללים – תוך כדי תחושות של עליונות מוסרית. ובעיקר – בעיקר תיעול לגיטימי של דחף התוקפות.

מה קורה בשיימינג?

הבושה – היא רגש שלילי שכולנו מנסים להימנע ממנו. זהו רגש אשר מבטא ירידה חדה בערך העצמי, עד כדי תחושות של חרדה עצומה. השיימינג נושא איתו מסר: אתה חסר ערך תתבייש. אין פה משפט, ללא חשיבה, ללא זכות ערעור וגם ללא תאריך תפוגה. יתר על כן, במרבית המקרים אין לתוקפן השיימינג פנים, כי הוא חוסה בחסות ההמון.

הבושה, למעשה מופיעה כבר בגיל הינקות. כאשר היא נעשית על ידי הורים אוהבים, היא כלי מצוין לסגל את הילד הצעיר לעולם החברתי. הביוש ההורי מופיע עם אצבע מאשימה, ואמירת 'לא', אך בהורות תקינה מופיע לצידה חיוך, קריצה, הערכה לילד ודאגה שמא הבושה לא כבדה עליו. ההורה המייטיב יציע לילד חלופות התנהגותיות. להורות מייטיבה אין דבר וחצי דבר מתופעת השיימינג.

בשיימינג המטרה היא מוחלטת, לבייש את קורבן השיימינג עד תום. אין דאגה לתוצאות הפעולה – להיפך, יש למתעללים מטרה של השמדה פסיכולוגית מוחלטת. אין למתעללים שום בעיה עם הטבעת אות קיין לדורות. מדובר בפעולה אשר יש בה אפס אמפטיה או אחריות לאדם הקורבן. אין גם אחריות למשפחתו. התוקפנות של המתעללים נקייה מכל דילמה.

וזה, מה שחשוב לומר: אין לשיימינג ולמוסר דבר וחצי דבר. בכסות מוסרית שיימינג הוא הרשאה נדירה להמון האנושי, לשחרר את התוקפנות שלו ללא מחיר מוסרי. השתתפות אלימה בשיימינג היא ההיפך מהתנהגות מוסרית.

שיימינג – טיפול פסיכולוגי

שיימינג הוא טראומה. כמו בכל נפגע אלימות חשוב לייחד זמן טיפולי סביר להרגעה, הכלה והחלמה. הברית הטיפולית חייבת להיות מעבר לשאלת המקרה במידה והיה או לא היה. המקרה איננו חשוב והוא איננו סיבת הטראומה.

כמו בכל פוסט טראומה, הקורבן לכוד ברשת של מחשבות שליליות, של צמצום היכולת בכלל לחשוב, וחוסר יכולת לשתף מישהו משמעותי בדבר המאיים עליו – מוות רגשי. אנשים אשר עברו שיימיניג מדווחים באופן ישיר על הרצון למות: 'שהאדמה תבלע אותי'. הקורבנות מרגישים פחות כעס והרבה יותר תוקפנות הרסנית ביחס לעצמם. תחושה של עירום משפיל מול הציבור, הלם רגשי, ומשהו שהוא הרבה מעבר ל'בדידות' – תחושה של 'אני כלום'. תחושה ש'אין לאן לברוח'.

חשוב מאוד שקורבן השיימינג במהירות האפשרית יגיע לטיפול. לפעמים אין לו כחות או תקווה, אז רצוי שאדם קרוב יראה לו את הדרך וילווה אותו.

חשוב להבהיר לקורבן השיימינג שהוא קורבן. הוא היה מטרה לדחפים לא מוסריים ולא הוגנים, של אנשים אלימים. זה לא מקטין מעוצמת הכאב שלו, זה לא פותר את חווית ההשפלה – זה רק ממסגר את אירוע השינאה הקבוצתי. קורבן השיימינג בעצם מורעל מחיצי המטרה אשר קלעו בו המתעללים – חיצים המרעילים אותו בבושה ובזעם, אשר מקורם ביורים האנונימיים.

השלב השני בטיפול – והוא ארוך ומפותל – הוא להתחקות אחר מסלול הערך העצמי ואהבת העצמי של הקורבן. לגלות במה הוא מרגיש בטוח? מהם ההישגים המוקדמים והמאוחרים שלו? מהם הכוחות אשר לא ניתן לגזול לו ואשר ישרתו אותו גם בעתיד. רק כאשר מטפל ומטופל מייצרים מרחב של אכפתיות – הקורבן יוכל לאמץ חזרה את אהבת העצמי שלו ולשקם את היכולת שלו לחשוב.

ניתן לטפל באופן פרטני בשיימינג, ושיימינג ניתן בהחלט להיות מבורר ומטופל בקבוצה טיפולית קטנה.

אם היית תחת מתקפת שיימינג – היית קורבן לאלימות – מגיע לך טיפול ושיקום.