- התקה – הטלה
השיחה היום תדבר על המרחק הפסיכולוגי שעל המטפל הפסיכואנליטי לקחת מהמטופל לטובת הטיפול. עם מותו של פרויד בסתיו 1939, אני מאמין שהתנועה עברה טלטלה. פרויד היה מצד אחד מאוד סמכותי: מכתב שלו יכל להרים אדם ומכתב אחד להדיח אותו מהתנועה. מצד שני פרויד מאוד שתפני ועבודתו היתה תמיד עבודת צוות, ודיאלוגית. היתה קבוצה קטנה, היו התכתבויות אישיות והיו נאומים מול קהל. כאשר פרויד האב הולך לעולמו – מסתיימת תקופה אשר לה קראתי הקומה האורתודוקסית, ונבנית קומה אשר לה אני קורא הקומה הקלאסית. המטפלים הפסיכואנליטיים מנסים – כמו בכל משפחה אבלה לשמר את המסורת – אבל לפני כן גם לנסח את המסורת הטיפולית. הקומה הקלאסית מתפצלת לפחות לשני אגפים: פסיכולוגית האני בראשותה של אנה פרויד והיינץ הרטמן. להם אנו חייבים ניסוחים מדוקדקים של מנגנוני ההגנה (מי שיגיד שהעיסוק הקפדני הזה במנגנוני ההגנה הוא הגנתי בפני עצמו, יתכן ויהיה צודק) האגף השני הוא אגף יחסי האובייקט בראשותה של מלאני קליין. העמדה של האגף הזה דומה במובן לחתירה לאמת הנפשית, ולהצגתה בפני המטופל. היא שונה במובן של המעשה הטיפולי – בעוד הראשונים האמינו ביכולת הרציונלית של המטופל ככח משחרר מכבלי ההגנות, השניים האמינו בקבלת המציאות החיצונית והפנימית כגזירת גורל אשר יש להסכין לחיות עימה – לקבל את המוות, וחוסר האונים כגזירת הגורל. הפגישות הבאות של 'בין שעה לשעה' יתמקדו בקומה הקלאסית, ויש לומר שהיו גם אנליטיקאים שהרשו לעצמם לנדוד בין שני האגפים, אתן רק שתי דוגמאות: מרגרט מאהלר ואדית ג'קובסון, אז אני מעודד את עצמי ואת הקוראים או הצופים – לאפשר לעצמם חופש דומה.
מהו המרחק הפסיכולוגי בין המטפל למטופל? והאם, לטובת העניין הטיפולי אני יכול לאפשר לעצמי כמטפל להתקרב ולהתרחק – דווקא כדי להבחין בחומר חדש ורלוונטי?
היום נדבר על התועלת שהריחוק מהמטופל מאפשרת.
כאשר מדברים על מנגנוני הגנה מובחנים כמו שנעשה הבוקר: למשל 'התקה' מול מנגנון שנקרא לו הטלה' – צריך לזכור שמדובר בחלוקה תאורטית ודידקטית מכיוון שהאגו – או במילים פשוטות יותר אופיו של מטופל – הוא אינסופי בגיוון שלו ולא ניתן להפריד מנגנון ממנגנון ולהישאר נאמנים להיכרות האינטימית עם המטופל. מצד שני, יש אכן מנגנוני הגנה שונים ולכן מובחנים, למרות שהם פועלים בסוג של התמזגות והרמוניה שהיא טביעת האצבע הייחודית לכל אדם.
לכן צריך לזכור שמנגנון הוא סוג של מגמה בתוך מכלול האופי. יחד עם זאת ההפרדה המלאכותית שנעשה היום אולי תזקק ותוליד משהו מעניין, איזושהי נקודה למחשבה שתתאים לרגע קליני מסויים.
פרויד גילה את רוב מנגנוני ההגנה עליהם אנו מדברים היום וזיהה חמישה מהמאפיינים החשובים שלהם: (1) מנגנוני ההגנה הם אמצעי מרכזי להתמודדות עם דחפים ורגשות
(2) הם לא מודעים;
(3) הם היו מובחנים זה מזה;
(4) למרות שלעתים קרובות הם סימני ההיכר של תסמונות פסיכיאטריות משמעותיות, ההגנות הן גם דינמיות והפיכות;
(5) לבסוף, מנגנוני ההגנה יכולים להיות אדפטיביים, אך גם פתולוגיים. (Vaillant, 1992)
התקה – displacement
התקה היא פעולה נפשית אשר מתארת מצב בו: .'.הדגש, העניין או (שרק) העוצמה של רעיון, עלולים להיות מנותקים ממנו, ולהתגלגל לרעיונות אחרים, אשר במקורם היו בעלי עוצמה מועטה, אך שהיו קשורים לרעיון הראשון על ידי שרשרת של אסוציאציות. תופעה זו, על אף שהיא בולטת במיוחד בניתוח חלומות, ניתן למצוא אותה גם בהיווצרותם של סימפטומים פסיכו-נוירוטיים (בולט במיוחד באובססיות, ק), ובאופן כללי, בכל הבעה של מחשבה שיש בה אירגון לא מודע. התיאוריה הפסיכו-אנליטית של ה'התקה' תלויה בהשערה הכלכלית של אנרגיה נפשית שמפעילה אך גם המסוגלת להתנתק מרעיונות ולרוץ לאורך מסלולים אסוציאטיביים (Laplanche & Pontalis Jean-Bertrande, 1988).
>>>>>
בקליניקה, מעניין לחשוב מה המשמעות של ההתקה? המטופלת מתארת סיטואציה מסוימת למשל, היסוס האם להגיש מועמדות לקידום בתפקיד בעבודה. זה הרעיון המודע. מה היא מרגישה, היסוס. יש פה שני מרכיבים שיכולים להצביע על התקה: אנרגיה לא ממש עוצמתית: היסוס. וגם 'קידום', 'יכולת', 'חוסר-יכולת', 'ערך עצמי' – נושאים שונים שיכולים להיות רעיונות כואבים שעברו התקה – אולי… כמובן שאולי…
המונח projection קיבל הרבה משמעויות והתייחסויות בכתב – הרבה יותר מהמונח הראשון 'התקה'. הוא גם בשלב זה של התפתחות הפסיכואנליזה קיבל הצמדה למונח מאוד מדובר ושגור projective-identification עם מקף וכמעט כמו מילה אחת. וכמובן שנעסוק בזה במפגש 35. אבל היום אני רוצה לדבר על הבסיס של המונח projection ולכן אולי עושה תרגום קצת אגרסיבי: אקרא לו 'הטלה' – כמו הטלת צל – כמו הקרנת דמות על מסך לבן.
המילונאים לפלנש ופונטליס מייחדים פרק ארוך למונח זה אביא מספר קטן של ציטוטים, התרגום שלי כרגיל ממוקד לצרכי הדיון הבוקר:
'בפסיכולוגיה, 'השלכה' עשויה לציין את התהליכים הבאים:
… המטופל קולט את סביבתו ומגיב על פי תחומי העניין שלו, לפי כישוריו, ההרגלים שלו, לפי מצבים רגשיים ארוכי שנים או חולפים, ציפיות, משאלות וכו'. מדובר על מתאם בין העולם הפנימי לעולם החיצוני……. היא מאומתת בכל רמות ההתנהגות: כמו בעל החיים אשר בוחר משדה התפיסה שלו גירויים רלוונטיים השולטים בכל התנהגותו; איש עסקים מסוים רואה מסביבו פרטים במונחים של מה שניתן לקנות ולמכור ('עיוות תעסוקתי'); אדם בעל אופי נוח נוטה לראות את הדברים דרך 'משקפיים בגוון ורדרד'; וכולי. באופן פחות שטחי, מבנים או מאפיינים חיוניים של האישיות עלולים להופיע בהתנהגות גלויה. עובדה זו מספקת את העיקרון הבסיסי של מה שנקרא טכניקות הטלה: ציוריו של ילד חושפים את אישיותו; במבחנים אישיות סטנדרטיים – כלומר, במבחנים השלכתיים (שאני מכנה אותם הקרנות – בעיקר בגלל שמדובר גם בחפצים וגם באווירה וכולי, ק) (למשל רורשאך, TAT.) – הנבדק מתמודד עם מצבים לא מובנים יחסית וגירויים מעורפלים, המאפשרים לנו 'לקרוא, על פי כללי הפענוח המתאימים לסוג המוצע של חומר ופעילות יצירתית, תכונות מסוימות של אופיו ודפוסי ארגון מסוימים של התנהגותו ורגשותיו…דוגמאות נוספות: המטופל מייחס נטיות, רצונות וכו' לאחרים (וגם למטפל, ק) שהוא מסרב לזהות בעצמו: הגזען, למשל, מקרין את פגמיו ונטיותיו הבלתי-מקובלות על הקבוצה אותה הוא שולל. נראה כי סוג זה של הקרנה או הטלה, – זה סוג של הטלה ששמה 'לא-אני' או 'זה לא שלי', מתקרב ככל הנראה למשמעות הפרוידיאנית של המושג. … למשל, מילים או מחשבות שהן באמת שלו (למשל 'עכשיו אתה תחשוב שאני מתכוון […] אבל באמת שאין לי כוונה כזו'…(דיברנו על מושג השלילה בפגישה 15, ק)..
מן האמור לעיל יתברר כי למרות שפרויד מזהה הטלה בתחומים מגוונים למדי, הוא מתייחס אליה באופן קפדני. (מבחינתו) היא מופיעה תמיד כהגנה, כייחוס לאחר (לאדם או חפץ) של תכונות, רגשות או משאלות שהנבדק דוחה או מסרב להכיר בעצמו.. (Laplanche & Pontalis , 1988)'
>>>>
קל לראות שהטלה והתקה – דומות מאוד, הן עוזרות גם להיפטר מרגשות של גינוי עצמי, הן מרחיקות מחשבות מפחידות מידי, או מביכות מידי, והן גם מורידות את עוצמת הרגש – זה חשוב לזכור. ולבסוף, הן מודחקות ולא חוצות את קו הראייה שנקרא לו קו ההכרה.
הכי חשוב מבחינה קלינית, ולדעתי אלו חדשות טובות מאוד, היא שאין לנו סיבה לחשוב שבקליניקה וביחסים שלי המטפל עם המטופלת – אני אהיה מחוץ להטלות וההתקות.
חדשות היותר מורכבות הן, שדרוש ביסוס של יחסים בינאישיים, דרוש אמון רב, דרוש טאקט וצריך שותפות בכוונות ובמטרות על מנת לערער את תפיסת המציאות של המטופל.
הייתי רוצה לקרוא עכשיו פסיכואנליטיקאי קלאסי שמציג עמדה מקורית ביחס להטלה והתקה: הטענה הבסיסית של בוווה (Bouvet, 1958) היא שמנגנוני ההתקה וההטלה הם מנגנונים שמרחיקים רגשית את המטופל מהסביבה שלו בכלל, ובוודאי שגם מהמטפל ומהטיפול.
>>>>
' צריכים להכיר בכך שתמיד יש מרחק מסוים ביחסים בין סובייקט לאובייקט. הייתי מגדיר 'מרחק' כפער המפריד בין האופן שבו אדם מבטא את הדחפים האינסטינקטיביים שלו, לבין האופן שבו היה מבטא אותם אילו לא היה תהליך פנימי של 'ניהול' הדחפים . במילים אחרות ה'ניהול' הזה מייצג היבט של ההגנות של האגו, והמונח הזה נראה לי שימושי מכיוון שהוא מפנה את תשומת הלב להיבט החיצוני של פעילות האגו בעוד ש'הגנה' מאפיין במיוחד את ההיבט הפנימי שלו.
המרחק הרגשי שמטופל ייקח מהאנליטיקאי שלו משתנה כל הזמן במהלך הטיפול, אך באופן כללי הוא נוטה להצטמצם ככל שהאנליזה מתקדמת, עד שהוא נעלם. את התהליך הזה אני מכנה 'התקרבות'…
מקור הריחוק במערכות יחסים הוא הטלה (או השלכה, בשפה יותר מקובלת, ק). מכיוון שהטלה היא לא מודעת, וכמעט תמיד קיימת, האובייקט המשמעותי – המטפל, הופך לדמות פנימית של המטופל. זה מתקיים כמובן באופן לא מודע . אבל גם במקרים שבהם ההטלה היא מאוד מודגשת (כלומר, המטפל ממש עובר ריחוק – ונטמע בלא מודע, ק), עדיין היא אינה הופכת כל תפיסה של הטבע האמיתי של המטופל לבלתי אפשרית. אם זה היה המקרה, כל פעולה פסיכואנליטית הייתה בלתי ברורה. עם זאת, תפיסה מדויקת זו (של האנליטיקאי את אופיו של המטופל, ק) מתפתחת איטית ונשארת בסכנה (להטלה חדשה ולהרחקה רגשית, ק) למשך תקופה לא מבוטלת.'
>>>
מקרה של בוווה: 'אישה בת שלושים באה לראות אותי כי התקשתה ליצור קשרים עם אנשים. לפני שהגיעה אליי עברה פסיכואנליזה של כארבע שנים, מה שעזר לה במידה מסוימת. הקשיים המיניים עדיין נמשכו ובנוסף המגע שלה עם אנשים לא היה בטוח עד כדי כך, שהיה הרושם שתהליכי החשיבה שלה מופרעים (חשש לפסיכוזה,ק).
כבר בפגישות הראשונות איתי היא סיפקה הרבה פרשנויות מדויקות, ויש לציין שהיא הבינה היטב את משמעות תגובותיה. עשיתי פרפרזה (חזרתי על דבריה בשינוי צורה, ק) על כמה מהפרשנויות שלה מבלי להוסיף עליהן בשום צורה. רציתי פשוט לאשר את דעותיה, אך המשכתי בזהירות רבה לאור ההפרעות הנפשיות שהבחנתי בהן בראיון הראשון שלנו ואשר נעלמו כעת לחלוטין.
ואז, הם הופיעו שוב פתאום. בשלב זה פשוט עודדתי אותה דרך התערבויות של חיזוק כאשר הנסיבות הצדיקו זאת. שוב נעלמו לחלוטין הפרעות המחשבה.
מכיוון שלא רציתי לתת לה יותר מדי סיפוקים, התערבתי פחות ופחות ולבסוף שתקתי.
ברגע זה הופיע שוב מצבה הנפשי הבעייתי. היא איבדה את החוט המחשבה לגבי מה שאמרה, שכחה את תחילת המשפטים שלה, מחשבותיה נדדו, ולפתע פשוט נעצרה באמצע משפט.
כששתקתי לגמרי היא הרגישה שאני אדיש אליה לגמרי והרגישה בזה דחייה בלתי נסבלת. כשהתחלתי לחזור באופן דומה אחר הפרשנויות שלה, היא הגיבה לכך כחדירה בלתי נסבלת לנפשה שהרסה הכל.
הבנתי לאחר מכן שההתערבויות המאשרות הללו שהקפדתי עליהן במשך כמה שבועות, הן כל מה שהיא יכולה לעמוד בו, ובדיוק מה שהיא רוצה ממני בשלב זה של הטיפול שלה.
הייתי בדיוק במרחק הנכון. אם לא שמרתי עליו, התפקוד האינטלקטואלי שלה נפגע, מבנה האישיות שלה עבר סוג של התפוררות, כשבנוסף רגשותיה לגבי עצמה השתנו במידה ניכרת. היא מיד נסוגה.
לאחר שתגובתה למידת קרבה זו, ולמה שהיא ראתה כנסיגה מוגזמת שלי, נותחה (דוברה, ועברה תהליך של אסוציאציות חופשיות ופירושים, ק), הטיפול שלה התקדם בצורה טובה במיוחד.
נראה כי דוגמה זו ממחישה בבירור את מושג המרחק ביחסי האובייקט האנליטי, את התפקיד שהוא ממלא במצב האנליטי ואת הקשיים שעלולים להיווצר מאי זיהויו. אני מאמין שאם הייתי מתעקש לתת יותר מדי או פחות מדי סיפוק האנליזה שלה היתה נתקלת בקשיים גדולים.
..הווריאציה הטכנית כאן כללה שמירה על מרחק קבוע למשך פרק זמן מסוים, מה שאפשר (למטופלת, ק) ליצור קשר כלשהו ובסופו של דבר אפשר היה לנתח את ההשפעות של תקופה זו.(Bouvet, 1958)'
>>>>
העמדה של בוווה היא שהטלות המטופלת יוצרות בעצם ריחוק יתר מהאובייקטים בחייה. זו המשמעות הפשוטה של חרדה, הימנעות מקשרים בינאישיים, דיכאון חברתי, דיכאון תעסוקתי, בדידות ועוד רבות מהתלונות שאנחנו פוגשים בקליניקה. בוווה מסתכל על המרחק הקיים בקליניקה בינו לבין המטופלת כפרמטר שיכול לשפר או לקלקל את התפקוד שלה במהלך הפגישות. הוא מדגים איך יש מרחק אופטימלי אשר פחות מידי, או יותר מידי – ממש מתבטאים ביכולת של המטופלת לחשוב. אבל חשוב מזה, הוא מביא את העמדה הזאת באופן גלוי ומפורש למטופלת עצמה. אני יכול לדמיין אותו ממש מדבר איתה על התחושות שלה שהוא קרוב מידי, חודרני מדי ואיך זה מקשה עליה, וגם איך כשהוא שותק ונסוג – היא מרגישה בדידות. זו התערבות בפני עצמה שבוווה מציג. אני חושב שזו עמדה מעניינת. לא מדובר פה בניתוח של מנגנון הגנה פנימי – אלא במנגנון שהוא כל כך מורחב ומפושט שהוא צובע באופן שלילי את היכולת של מטופל להשתלב בחיים האנושיים.
Bouvet, M. (1958). Technical Variation and the Concept of Distance [Article]. International Journal of Psychoanalysis, 39(2–4), 211–221.
Laplanche, Jean., & Pontalis Jean-Bertrande. (1988). The language of psycho-analysis (J.-B. Pontalis, Ed.) [Book]. Polestar Wheatons .
Vaillant, G. (1992). The Historical Origins and Future Potential of Sigmund Freud’s Concept of the Mechanisms of Defence [Article]. International Review of Psycho-Analysis, 19(1), 35–50.
