fbpx

54. אהבה L ומינוס L-

  1. L – לאהוב

אנקדוטה: בכל שבוע אני מביא ארבעה חמישה מאמרים שנוגעים למושג מפתח בקליניקה הפסיכואנליטית. די מוקדם ביקשו ממני והשתכנעתי שבין קטעי המאמרים צריך להיות תיאור מקרה שידגים את השימוש במושג או פן של המושג. גם היום למשל אני מביא תיאור מקרה די שיגרתי – אבל שמבהיר את הטיפול הלא שגרתי של אנליטיקאית סביב המושג אל ומינוס אל.

יחד עם זאת שמתי לעצמי כלל: לא להביא מטופלים שלי, כי המדינה קטנה ואני חייב להגן על הפרטיות שלהם. ויותר מכך החלטתי גם לא להביא בכלל מקרה של מטופל ישראלי גם אם המחבר של המאמר קיבל את רשותו ואפילו המאמר באנגלית. החלטתי להיות הכי חמור בזה: בלי מטופלים ישראליים דוברי עברית.

השבוע היה לי קושי: מסתבר שהחשיבה של ביון נפוצה בעיקר בחמש מדינות: אנגליה מקום מושבו העקרי ושפת האם שלו, בדרום אמריקה: ברזיל וארגנטינה, באיטליה ובישראל. הרבה מאוד דוגמאות טובות היו דווקא במאמרים אשר הכותבים הם אנשי טיפול ישראליים. אנקדוטה חיובית.

המקרה של מטופל לונדוני והמטפלת פריסיליה רות' מטביסטוק.

 

נדבר היום על המושג שביון מקצר באות אל וההפכי שלו מינוס אל.

ריצרד בילוו, פסיכואנליטיקאי ומנחה קבוצות מניו יורק:

>>>>

'ביון הציב שלושה רגשות ראשוניים, או מימדים של חוויה רגשית, המבוססים על דחפים מולדים או אינסטינקטיביים: לאהוב, לשנוא ולחפש ידע (מסומנים כ-L, H ו-K). רגשות ראשוניים אלה קיימים כפוטנציאלים מולדים (אנושיים, ק) ש"משוחררים" עם החוויה. לפי הבנתי את התיאוריה של ביון, רגשות ראשוניים (LHK) הם הקבועים הבסיסיים שהאנליטיקאי כמו גם המטופל מביאים לכל מפגש פסיכואנליטי, ובמיוחד ל(אופן) החשיבה של האדם בתוך המפגש ' (Billow, 2000)

>>>>>>

'כמו פרויד וקליין, ביון מציג קונפליקט מיתולוגי קיומי גדול בתוך כל אחד מאיתנו. פרויד למשל, ראה את המאבק בין אינסטינקט לציוויליזציה (בין היותנו חיה לבין תרבות, ק), וקליין, בין אהבה לשנאה. ביון תיאר מתח עמוק בין צורך בסיסי בידע (במיוחד ידע הנובע מחוויה רגשית) לבין הנטייה האנושית להימנע ממשמעות, מכיוון שידע רגשי מביא לעתים קרובות להבנות כואבות. האנליטיקאים, כמו גם המטופלים, ניגשים בצורה אמביוולנטית (רוצים ולא רוצים, ק) לחשיבה כשהיא עלולה לגרום לכאב נפשי, ומקבלים החלטות לא מודעות ברגעים שונים כדי להתחמק, ​​לשנות או אפילו לסלף את תהליך קבלת המשמעות.'(Billow, 2000)

<<<<<

הגדרה מתמצתת מצאתי אצל רפאל לופז קורבו, יליד וונצואלה עובד וכותב רבות מתוך החשיבה של ביון – חי בקנדה:

'ביון התייחס לפנומנולוגיה של שלושה סוגי קישורים: +L (אהבה), +H (שנאה) ו+K (ידע), וכן שליליים: מינוס L, H ו-K. לדבריו, קישורים "שליליים" אינם מייצגים רגשות מנוגדים; לדוגמה, L אינו שווה ערך למינוס H. על L ו-H, עד כמה שידוע לי, ביון אמר מעט מאוד, ואילו לגבי K הוא היה הרבה יותר מפורש. קישורים חיוביים קשורים לאמת, בעוד שליליים יהיו קשורים לשקרים, שקר ותהליכי פינוי. הראשון יהיה תוצר של "מיכל וחשיבה אימהית", שניתן לראות במהלך גדילה נורמלית…'  (Lopez Corvo, 2006)

>>>>>>

סנדלר:

' הגדרת מינוס L

….מינוס L הוא ניסיון (של המטופל, ק) להוכיח ש'לא לאהוב' עדיף על 'לאהוב'. האם זה אומר שנאה? לא. שנאה היא צורת האהבה הפרימיטיבית ביותר והיא גם תנאי לאהבה. ב'מינוס אהבה', שנאה אינה הדחף המוביל. …. במינוס אהבה יש סוג של ביטול של רגשות ותחושות, כפי שתיארה קליין: שנאה לא רק מוכחשת ומושלכת (החוצה); (במצב) זה (של מינוס L, אהבה) לא יכולה להיות מורגשת אפילו לא במידה מינימלית. היא נתונה להכחשה מתמשכת. להכחשה בלתי פוסקת או לשלילה של ההרגשה,  יש לשלילה מטרה בלתי אפשרית להרוס את התכונות שייחס ביון ל"נקודה" הבלתי ניתנת להריסה, כאשר פנה לאנלוגיה מעין-מתמטית. …… '

<<<<<

ק: המינוס פה הוא תהליך מתמשך של הרס ה'נקודה' – הנקודה היא האמת שבאהבה. העובדה שלא היית מתקיימת אם לא היו אוהבים אותך במידה מסויימת ולא היית זזה אם לא היית אוהבת משהו במידה מינימלית וכולי

נמשיך עם סנדלר:

>>>>>

' …לכן לא חסרה אהבה במינוס אהבה. (אלא) זו אהבה מעוותת  השוללת את החלק הקונקרטי של השד (או במילים שלנו 'הסיפוק', ק) עד כדי כך שהיא תמיד מתסכלת. …. האדם נשאר עיוור לנחמה, לחום ולאכפתיות.

….

מינוס אהבה היא אהבה בשירות ההנאה (מנוכרת, ק), שממנה נובע (דווקא) הרס היופי והאמת. האדם ששבר את פסל הפייטה של ​​מיכלאנג'לו או הכתים את המונה ליזה של דה וינצ'י בדיו לא שנא אמנות. הוא שמר על קשר טפילי של מינוס אהבה עם אמנות. המהפכנים האידיאליסטים מהמרקסיסטים ועד הנאצים הם הרסניים לא בגלל השנאה שהם כרוכים בה, אלא מהאלימות של מינוס אהבה. מינוס L מתבטא בשימושים נרקיסיסטיים באהבה חסרי כוונות אוהבות. (אם מותר לי לתת דוגמא משלי: אינוס, היא מינוס אהבה, ק) פינוק ופיתוי מוצגים כביטויי אהבה. הם לא נועדו להוביל לתחושות הרוממות של אהבה, אלא לבטל את תחושת האהבה באופן קונקרטי. הבעלות על בני האדם מבטאת את הפסבדו-אהבה…אהבה אמיתית היא תמיד האלטרנטיבה הקשה והכואבת יותר. אהבה אמיתית דורשת (מידה של) התנזרות וויתור. '    (Sandler, 2018)

>>>>

אם נסכם לרגע: מינוס אל בהחלט מייצר מחשבות וקשר רגשי, אבל מדובר במשהו מזוייף, שתלטני ואלים. לא מדובר באהבה הדדית למישהו או למשהו אשר באמת מייצרת הזנה. תמיד כאשר אנחנו מדברים על מינוס – אנחנו מדברים על פיצול ועל כך שהעולם הפאנטזמי צובע את המציאות ולא מאפשר מגע עם העולם.

עוד מעט נגיע למקרה די נפוץ של אדם אינטיליגנטי שנמצא בדיכאון ובריקנות. לפני כן משהו על מינוס L ודיכאון. זה מתחיל במושג שנקרא 'אובייקט אבוד' – משהו או מישהו שהשתוקקתי אליו ואכזב:

>>>>>

(Caper, 1999)'…סוג … של אובייקט פנימי, … סומן על ידי מלאני קליין בסדרה של מאמרים, שבהם היא התייחסה לבעיה שפרויד התייחס אליה עשרים שנה קודם לכן ב'אבל ומלנכוליה'…. הקשר בין אבל רגיל למחלת דיכאון. בחינה המפורטת של האבל והדיכאון מהווה את הבסיס לתיאוריה של (קליין ביחס ל) העמדה הדיכאונית. בליבה של תיאוריה זו עמדה סוגיית ההזדהות. (רוצה לומר הזדהות היא הפנמה הנובעת מאהבה, ק) קליין הבחינה (בהסכמה עם פרויד) שאובדן אובייקט אהוב גורם לשנאה לא מודעת כלפיו, מה שמביא למאבק פנימי בין אהבת האדם, לשנאה כלפי האובייקט. כאב האבל נובע מהמאבק הזה, ומהאשמה והחרטה שחשים כתוצאה משנאת אדם שאנחנו אוהבים. השנאה תופסת שליטה בהתחלה, וכתוצאה מכך אהבתו של האדם לאובייקט האבוד – והיכולת של האדם לאהוב באופן כללי – נכבית באופן זמני. זה מייצר את אובדן העניין של האדם האבל בעולם – הוא לא אוהב שום דבר בעולם (זמנית כאמור, ק). באבל רגיל, כוח אהבתו של האבל מתאושש בסופו של דבר, והעניין שלו בעולם חוזר. המשמעות היא שבסופו של דבר הוא הצליח לשמור את אהבתו לאובייקט האבוד גם לנוכח הכאב והתסכול של אובדנו. הכאב הזה הוא אמנם תופעה מתמשכת, לנצח – הוא מתעורר מחדש, בכל פעם שחושבים על האובייקט האבוד, אם כי בצורה מוחלשת בהדרגה. זה הופך לעובדת חיים עבור האבל. מה שאנו מתייחסים אליו כאל עיבוד של אובדן הוא תהליך שאין לו סוף ברור, והוא מתקיים במחיר של כמות מסוימת של כאב נפשי. היכולת לשאת את הכאב הזה (מושג מפתח קלייניאני – 'היכולת לשאת', ק), למען שימור האובייקט, היא עצמה בסכנה מיידית להתבטל אם משתלטת השנאה לאובייקט האבוד (H). האובדן השני הזה, אובדן היכולת לשאת את הכאב על אובדן האובייקט, הוא המהווה את האיום של מחלת דיכאון. מחלת דיכאון נובעת לא מאובדן האובייקט, אלא (מאובדן היכולת לשאת, ק) מאובדן היכולת להכיר בכך שאובייקט שאוהבים הלך לאיבוד – שהוא (כבר) לא חלק מהעצמי – בזמן שהאדם עדיין אוהב אותו; במילים אחרות, להתאבל.

אדם שחולה בדיכאון פתולוגי לא יכול להחזיר את העניין שלו לעולם, וזה סימן לכך שהיכולת שלו לאהוב את האובייקט הטוב שלו, הובסה על ידי שנאתו אליו. אובדן ההערכה העצמית של הדיכאוני נובע בחלקו מההבנה הלא מודעת שלו לחוסר יכולתו לאהוב את האובייקטים הממשיים שלו (כלומר, אובייקטים שהוא לא מרגיש שהם חלק ממנו, אבל חשובים לו ואהובים עליו), וחלקו בשל העובדה שהוא מכחיש את אובדן האובייקטים האמיתיים שלו. …

ההבדל המהותי בין אבל רגיל למחלה דיכאונית הוא שבראשון, אהבתו של האדם לאובייקט הטוב שולטת בסופו של דבר על שנאתו אליו למרות ההכרה בכך שהוא לא-עצמי (כלומר אובייקט חיצוני בעולם הממשי, ק). קליין קבעה שסוג זה של אבל הוא חלק מהתפתחות נורמלית – או ליתר דיוק, שהאבל בבגרות הוא סיכום של תהליך שהוא אוניברסלי בהתפתחות הנורמלית ומקורו בגמילה. היא התייחסה לאהבת האדם האבל (או הילד) השולטת על השנאה כ"מאבטחת של האובייקט הטוב והמופנם" (ביטוי פשוט ויומיומי לביטוי הזה: 'האובייקט הטוב הפנימי' – היא אופטימיות, תקווה, שמחה, ק)….ביחסי אובייקט אמיתיים, אדם יכול לאהוב או לשנוא משהו, אבל איכשהו מכירים בכך שאלו הם רק רגשותיו (הזמניים, ק) ביחס לדבר, ושלטוב ולרע, רגשותיו כשלעצמם (להבדיל ממעשיו) אינם יכולים לפלוש ולשנות את האובייקט (ולכן יש להתאבל, ק). באותה מידה, אדם לא מרגיש שהיחסים עם האובייקט יכולים לשנות אותו – עצמו, אדם לא מרגיש שהקשר עם האובייקט הופך אותו לאדם אחר, או מאפשר לפלוש או לבלוע אותו, או מאפשר לאובייקט לפלוש או לבלוע אותו, אלא רק שהאובייקט מספק לאדם חוויה. אשר לאחר מכן אדם יכול להשתמש (או לא להשתמש) כחלק מההתפתחות של האדם..(Caper, 1999)

>>>>>

 

>>>>

תאור מקרה של פרסיליה רות (Roth, 1999)

'"אדם המטיל ספק באהבתו שלו עצמו" כתב פרויד ב-1909, "יכול, או ליתר דיוק חייב, גם לפקפק בכל דבר שולי יותר" (עמ' 241). זה היה נושא שאליו חזר פרויד ב-1917 ב"אבל ומלנכוליה" עבודתו המכוננת על התהליכים העומדים בבסיס דיכאון והפנמה של אובייקטים כאחד.

לפני שאני מתארת את החוויה הזו באופן כללי ולאחר מכן כפי שהיא התרחשה עם המטופל שלי, אני רוצה להתמקד בהיבט מסוים של דיכאון מלנכולי: – שבמצבי תודעה כאלה, תחושת הרע הפנימי – מה שניתן לכנות נוכחות האובייקט הרע בנפש – הוא מוחלט. מה שאני מתכוונת הוא שמה שהרוס בדיכאון הוא לא רק השקט הנפשי בהווה, אלא כל אמונה בחוויות העבר של משהו שהיה טוב. אכן, אחד מסימני ההיכר של מצב זה הוא שיפוט שכל תחושת רווחה קודמת הייתה שקרית ומטעה. ההרגשה היא שתמיד, למעשה, המטופל הדיכאוני ידע שהוא לא טוב, ועכשיו הוא כבר לא יכול להעמיד פנים שהוא מאמין שיש לו טוב. ההיסטוריה עצמה השתנתה, וכל מה שהאדם כרגע, או היה אי פעם, הוא רע חסר תקנה, או לא מספיק באופן עלוב מכדי להתמודד כנגד הרוע שלו. חוויה זו – שניתן לתאר אותה כתחושה של נטישה על ידי האובייקטים הפנימיים הטובים של האדם – היא אוניברסלית.

כל אחד מסוגל ליפול למצב כזה תחת לחץ פנימי או לחץ חיצוני מספיק. אבל יש אנשים, שבמיוחד  נופלים טרף לתחושה הזו של איום פנימי קטסטרופלי, ובונים ארגונים פסיכולוגיים שנועדו במיוחד להכחיש את קיומו של האיום הקטסטרופלי.

הנקודה… שברצוני להדגיש … היא שהם מארגנים את העולם באופן שיכחיש באופן מוחלט את העצמאות, את הנפרדות ואת החשיבות הייחודית של האובייקט. (לענייננו: אנשים של מינוס L, ק)

בזמן שעליו אני מדברת, המטופל היה בשנות השלושים המוקדמות לחייו עורך דין אמריקאי, הוא הגיע ללונדון כדי לעבוד עבור ארגון בינלאומי שעסק ברפורמה בדיני עונשין. הוא הגיע לאנליזה מכיוון שלעתים קרובות סבל מדיכאון די חריף ומכמה תקופות של פאניקה בעקבות התפרקות נישואיו זמן קצר לפני שעזב את אמריקה. אינטליגנטי, נחמד למראה וחביב, הוא נעשה מעורב במהרה באנליזה שלו; הוא דיבר בקלות על עברו, על משפחתו ועל חייו הנוכחיים, ונראה שחש הקלה מהעובדה שהוא בטיפול. אבל משהו קרה בשלב מוקדם שמשך את תשומת לבי: ביום שישי אחד לקראת סוף החודש השני, המטופל התלונן על שותפו לדירה שרוצה להחזיק מאגרי מזון נפרדים, והזעם שלו על כך: למה הם לא יכולים לחלוק הכל? אם הם מתכוונים לחלוק את הדירה, למה לא לחלוק גם את האוכל? זה לא היה עניין שהוא לא רוצה לשלם את חלקו, הוא פשוט לא הבין למה צריך להיות שני מאגרי אוכל! פירשתי את זה ככעס שלו על סוף השבוע הקרוב, וקשרתי את זה עם קצת חומר על השותף לדירה עצמו. ביום שני המטופל דיווח שהמצב הרבה יותר טוב עם השותף לדירה, שזה מאוד עזר לו רק לבוא ולדבר איתי ביום שישי – זה מרגיש טוב שאני מקשיבה לו. אמרתי שאני חושבת שהוא משאיר משהו בחוץ, שאני חושבת שהוא הרגיש טוב יותר לא רק בגלל שהקשבתי, אלא בגלל שאמרתי לו כמה דברים שנראה שהם מסדרים כמה עניינים, וחיברתי את זה עם השיתוף של יום שישי – חומר מזון. הוא הפך לזועם – על מה לעזאזל דיברתי? שלא יכולתי לשאת את זה שהוא סידר משהו בעצמו, הייתי 'אנליטיקאית'(!), עושה את 'הדבר האנליטי' שלי, בדיוק כפי שהוא חשד שאעשה. הוא בכלל לא היה בטוח שהוא רוצה את האנליזה הזאת בכלל! מיד הייתי מודעת לכך שהכל אצלו התקשה כלפיי. חשבתי שזו תמונה שונה של האיש הזה ממה שראיתי קודם לכן, ושאני אצטרך לגלות על מה מדובר. בתום הפגישה הוא עזב בזעם. במקרה, העניינים הסתדרו והטיפול יצא לדרכו. …'

>>>>

אני קופץ כמה פסקאות מתיאור המקרה, המטופל במהלך הטיפול מתאהב באישה אנגליה, מתארס ובאופן פתאומי מחליט לבטל את הנישואין…אני עובר ישר למה שפריסיליה מכנה האירוע הקטסטרופלי.

>>>

'האירוע הקטסטרופלי:

המטופל החזיק בכמה אמונות לגביי שנצמד אליהן … ומעולם לא היו נתונות לבדיקה. ראשונה…, שבאתי מאותה עיר בארצות הברית כמוהו. אחרת היתה שהוא המטופל (גבר) היחיד שלי. הוא דיבר על כך מספר פעמים – הוא מעולם לא ראה גבר יוצא מהקליניקה לפני הפגישה שלו וגם לא מגיע כשהוא עזב, ולכן הוא לקח כעובדה מוגמרת שהוא הזכר היחיד. יום אחד, בשנה השלישית לטיפול שלו, הוא ראה מישהו מגיע מאזור הקליניקה שלי לפני הפגישה שלו; זה חזר על עצמו באותו יום במהלך השבועות הבאים. בהתחלה הוא העיר שזה מצחיק לראות אדם בבניין באותו זמן, הוא תהה לאן הוא הולך. לאחר שבועיים הוא אמר שעלה בדעתו שאולי האיש הוא סטודנט, שבא אליי להדרכה. התייחסתי לזה די בעדינות בהתחלה, אבל בסופו של דבר הערתי שהוא נמנע מהסבר אפשרי אחר – האפשרות שהאיש הזה הוא מטופל שלי – שההימנעות הזו לא נבדקה ולא יכולה גם להיבדק, ושאני חושבת שזה הדבר הכי מדהים בזה. המטופל שתק במשך דקה או שתיים, וכשדיבר קולו היה מלא זעם ובקושי נשלט. איך העזתי לספר לו על המטופלים האחרים שלי?! זה לא היה עניינו, לא קשור אליו, (הוא מרגיש ש) ניסיתי 'להכניע' אותו, להשפיל אותו… ולהראות לו כמה אני יודעת יותר ממנו;

(פרסיליה אומרת:, ק) ברור שהוא נגע באיזו נקודה מאוד כואבת משלי ומשום מה הייתי נתונה בהתקפה, ונתתי לו מידע שהוא לא מעוניין בו ולא רצה לדעת. (כלומר המטפלת מצדיקה את הכעס במידה מסויימת ורואה בהתערבות שלה מידה של עיוורון, ק)

קשה להעביר את האלימות שבתגובתו; הייתי בהלם מזה. בדקות הספורות שנותרו לפגישה ניסיתי לחקור מה הוא מרגיש, תוך כדי שאני די מזועזעת. הוא הגיע לפגישה הבאה במצב של תסיסה גדולה; הוא כבר לא יכול היה לסמוך עליי, הוא הרגיש שהכל לגבי האנליזה והיכולת שלי לטפל בו מוטל בספק, והוא לא היה בטוח שהטיפול צריך להימשך. במהלך הימים הבאים, ולמעשה השבועות והחודשים, עבדנו עם החוויה הזאת. יש בה כמובן היבטים רבים שחקרנו ושראוי לדון בהם. אבל מה שהייתי רוצה להתמקד בו הם לא המרכיבים המסוימים של הפנטזיה המסוימת שהפריעה לו (שהוא היה הזכר היחיד); ברצוני להדגיש את ההשפעה הקטסטרופלית של הגילוי שאני לא בדיוק כפי שהוא יצר אותי – או שהדברים לא בדיוק כפי שהוא היה רוצה שהם יהיו. אני חושבת שמה שהמטופל התעמת איתו ברגע שבו חקרתי בעדינות את הקונבנציות שלו הייתה האפשרות הפתאומית שאני לא תוצר של מוחו; שיש הבדל בין הפנטזיה שלו על מי שאני, לבין מי שאני בעצם עשויה להיות.

האירוע עצמו עבר; הטיפול נמשך…….(דילוג)……….

אני חושבת שרגע הזעם הקטסטרופלי באנליזה היה על כך שהמטופל נאלץ לפתע להתמודד עם ההבדל בין המציאות שהוא בנה, לבין המציאות אותה פגש. (זו התוצאה של נסיגה נפשית הנובעת ממינוס L, האדם לא מייצר קשר אמיתי עם אובייקט ממשי, אלא כופה על המציאות את הפנטזיה שלו, ק) זה היה בלתי נסבל כי זה חשף את השבריריות והפגיעות, כמו גם את ההונאה, של העולם שהוא יצר. ברגע שהמטופל שלי ואני התחלנו להבין את זה, התחלנו לראות מה הוא עשה לאובייקטים שלו, ואת המצב הנורא שהם הרגישו בו אז:

1) מה שכיניתי 'בוז מתון כרוני' מודגם בהנחה הבלתי מעורערת הבסיסית שלא באמת התכוונתי למה שאמרתי, שאני מחליקה עניינים מסיבות מזויפות משלי, ושהוא לא צריך להקשיב למה שאמרתי או לקחת את זה ברצינות. במובן זה מושגים רבים אשר מניחים שהם משותפים בטיפול נחווים רק בתוך גרשיים: 'מתגעגע לטיפול', 'סוף השבוע', 'המטופלים האחרים שלך' – אפשר לדבר עליהם, אבל יש הנחה שאנחנו שנינו יודעים שאין להם שום משמעות. הנקודה שאני רוצה להדגיש היא הזלזול וההתנשאות שהמטופל חש כלפי האנליטיקאית (רות' מדברת על עצמה, ק), שגם היא מרגישה כאילו היא מעמידה פנים. כמובן, זה יכול להחמיר מאוד במצבים שבהם האנליטיקאית מאבדת, מסיבה זו או אחרת, את תחושת השכנוע הפנימי שלה לגבי מה שהיא מפרשת. אם האנליטיקאית 'עושה כאילו' כשהיא מפרשת למטופל שלה, תחושת המטופל היא שהאנליטיקאית היא גם דמה, ושאכן, יש רק אובייקטים מזויפים, שקריים, שאיתם אפשר רק להעמיד פנים של מערכות יחסים מהימנות. היבט אחד של העמדת הפנים הזו יכול להיות אמונה סודית אצל המטופל שהוא, המטופל, הוא באמת האנליטיקאי 'בכל דבר פרט להסמכה' (למשל שיש לו לפחות כמה כישורים) וכי האנליטיקאי הוא אנליטיקאי 'בשם בלבד'.

 

2) הוא יכול היה לתקוף ותקף את האובייקט הפנימי שלו באותו אופן שבו תקף את ארוסתו – שבה היא/אני יכולנו להפוך לפתע חסרות ערך לחלוטין – חוויה שהוא האמין בה באופן מוחלט. דרך נוספת לנסח זאת היא שהוא חווה את אובדן האובייקט הפנימי הטוב שלו: כאשר הוא תוקף אותו, הוא מאבד את אהבתו אליו, ולכן הוא מאבד אותה בתוכו. הוא צריך להסתיר את זה, להסוות את רגשות הייאוש שלו ביחס לחוסר יכולתו לטפל ולהגן על אהבתו לאובייקטים (איך שהוא חושב על אחרים, ק) בתוך עצמו. האגו נשמר בחיים על ידי אהבת האובייקט הפנימי; האובייקט הפנימי נשמר בחיים רק על ידי אהבת האגו אליו. הם לא נשמרים בחיים על ידי הערצה מזויפת או אידיאליזציה. בניגוד למה שנראה שהמטופל מאמין, אידיאליזציה אינה אהבה רק עם יותר התלהבות. אידיאליזציה היא ההפך מאהבה. (הסעיף הזה במפורש הוא דוגמא לפעולתו של מינוס L)' (Roth, 1999)

 

>>>>>>>>>>

אם נסכם ונצמצם לקליניקה: L – דחף האהבה הוא מה שמאפשר יחסים חיוביים ועניין באדם האחר. המטפל מתחבר באופן אוהב למטופל והמטופל מתחבר למטפל באופן אוהב. בניגוד לכך, מינוס L הן מחשבות אקטיביות של הרס החיבור האוהב: כי אין אהבה אמיתית, כי האובייקט לא ראוי, כי האובייקט לא תמים אלא מניפולטיבי, כי האובייקט לא הגיוני (למה צריך מלאי אוכל כפול?) ככה המטופל חוסך מעצמו רגשות שליליים וכואבים של הזדקקות, אכזבות, געגועים, תלות, פגיעות וכל שלל הרגשות של אובייקט אהוב מאכזב ואבוד. מצד שני הוא מצטמצם לעולם שאיננו אמיתי ואיננו מתחדש ואפילו כל כך קפוא ולא ראוי שבמהרה נהיה גם עולם מדכא. טיפול – חייב לעבור דרך שיקום היכולת לאהוב לפחות בתוך הקליניקה.

>>>>>>>>

Billow, R. M. (2000). From Countertransference to “Passion” [Article]. The Psychoanalytic Quarterly, 69(1), 93–119. https://doi.org/10.1002/j.2167-4086.2000.tb00556.x

Caper, R. (1999). A mind of one’s own : a Kleinian view of self and object [Book]. Routledge.

Lopez Corvo, R. E. (2006). Wild thoughts searching for a thinker : a clinical application of W. R. Bion’s theories (1st ed.) [Book]. Karnac. https://doi.org/10.4324/9780429485053

Roth, P. (1999). Absolute Zero: A Man Who Doubts His Own Love [Article]. International Journal of Psychoanalysis, 80(4), 661–670. https://doi.org/10.1516/0020757991598972

Sandler, P. C. (2018). A Clinical Application of Bion’s Concepts : Analytic Function and the Function of the Analyst (First edition.) [Book]. Karnac.

שתף פוסט זה:

המקום לתגובות שלך:

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דר' קופל אליעזר - טיפול פסיכולוגי בגישה אינטרוסובייקטיבית
אישי, פשוט, נוגע ויעיל.
×

פרטים ביחס לקבוצה

קופל אליעזר

0525838686

× ווטסאפ?
דילוג לתוכן