- פירוש מוטטיבי
נדבר היום על המושג 'פירוש'. בשבוע שעבר דיברנו על מודע, בשבוע שלפניו על המושג 'לא-מודע' והיום נדבר על חוליה מקשרת: הפירוש. ה-פעולה בהא הידיעה של המטפל האנליטי. בספר החגיגי – בו פרויד חוגג את פריצת הפסיכואנליזה "פירוש החלום", כבר מופיעה הטכניקה הזו – הכל כך בסיסית, וכל כך מעוגנת בתפיסת העולם הפסיכואנליטית. הפירוש נובע קודם כל מהטכניקה הנובעת מ'החוק הבסיסי' (פגישה 5) – אני מזכיר: אמור כל מה שעולה על דעתך. כאשר המטופל, נשמע לחוק, מסתכל לתוך נפשו או תודעתו, פנימה – פעולה הנקראת בלעז אינטרוספקציה – מדבר את עולמו הפנימי – נערם חומר. דרושה פה פעולה מסוימת עם הדברים הנאמרים. לפעולה הזו שהמטפל עושה קוראים 'פירוש'.
פונטליס מחלק את המושג 'פירוש' לשניים: 1. פעולה שנובעת מחקירת נפשו של המטופל, ומציפה החוצה את המובנים החבויים. דפוסים שחבויים בין המילים וגם בפעולות של המטופל.
המטופל מדבר מדבר ומתנהג ואני מסתכל ושומע ובאופן אינטואיטיבי אני שואל את עצמי באופן פנימי, למה הוא מתכוון? מה חוזר על עצמו? איפו הדגש? אני במילים פשוטות הולך ומכיר אותו. אני מגבש סוג של דמות פנימית שהיא יותר מובנת לי. אם מישהי תגיד לי, קמתי היום מבולבלת ומישהי אחרת תגיד לי קמתי היום מבולבלת – אותו המשפט. מאוד יתכן שיהיו לי פרושים שונים לעצמי לגבי המשמעות של המשפט. זה הסוג הראשון והבסיסי והאינטואיטיבי של המונח פירוש. הם מציעים גם את ההגדרה הטכנית הגלויה:
- פירוש הוא הטקסט אשר המטפל מציע למטופל במטרה לאפשר לו – למטופל – להמשיך לגעת במובן הסמוי.
זה כבר משהו אחר: הפירוש ככלי מעודד המשך חקירה.
אלו שתי הגדרות שונות ומשלימות. ההגדרה הראשונה מדברת על הפירוש כמחשבה הצומחת בחדר בראשו של האנליטיקאי. אפילו שהוא שותק וגם אם הוא מדבר, ההבנה הזאת הולכת ומצטברת. ההגדרה השנייה היא טכנית, היא חיצונית וגלויה, היא הדבר הנאמר – ושימו לב: מטרתה איננה סופית, לפי לאפלאנש, מטרתה היא לגרום להתרחשות פנימית, מתגלגלת, אצל המטופל. המטופל מקבל דרך הפירוש, סיכוי של נגישות או עוד נגישות, למובן החבוי. (Laplanche & Pontalis Jean-Bertrande, 1988).
הפירוש – בעצם מוביל אותנו לדבר על 'החבוי' – ההנחה שקיים משהו חבוי, היא הנחה בסיסית בקליניקה הדינמית. אני בוחר לדבוק בפרויד וחבורתו בשיחה הזאת ביחס ל'פירוש'. מכיוון שההגדרות של הקונסרבטיביים גם לדעתי יש בהם משהו נכון ופשוט, וגם בגלל שהעבודה הפרשנית מאוד רווחת.
אבל, כמובן שהיו למושג הזה, במובן השני של לפלאנש – כטכניקה, עליות ומורדות. ויש הרבה דיונים מעניינים שנגיע אליהם בקומות השלישית אצל וויניקוט וקוהוט, והרביעית של האינטרסובייקטיביים.
אולי, אציין את דונה אורנג' (Orange, 2011), ואת אירווין הופמן (Hoffman, 1983). אני כרגע לא אכנס לזה כדי לא לקלקל את העמדה הפרוידיאנית אשר עדיין רווחת מסביבנו ובקרבנו.
ואני מעז לומר מאוד רווחת – והיא שיש משהו חבוי ויש בטיפול תהליך של חשיפה. קחו לדוגמא את המטאפורה הארכיאולוגית. יש גבעת חול, ואז מציץ ראש, וחופרים ובעדינות מנקים עם מברשת, ובזהירות ואיטיות מתגלה פסל, וכתובת עתיקה. מטאפורה, לטראומת ילדות, לדפוס אישיות נסתר, סוג של משיכה או משאלה אסורה.
בעצם, הפירוש מתחיל מדלת הכניסה של הקליניקה. אפילו מהדפיקה (או אי הדפיקה בדלת, כי זה גם קורה). המטפל האנליטי פותח את חושיו. זה נובע מכך שהמבנה התאורטי הפסיכואנליטי בנוי על משאלות אסורות, אשר עברו תהליכים מאסיביים של הסתרה, הכחשה, עיבוי, הסמלה והסמלה על הסמלה, והתקה וכולי – ולכן כיום המשאלות הללו אינן נגישות כמעט בכלל לאותה התבוננות של המטופל בעצמו – כפי שאמרנו בהתחלה. כשהמטופל לא רואה, אז גם אנחנו לא רואים. חשוב להדגיש את זה.
העמדה הקלינית המדויקת דווקא מדברת על עיוורן משותף.
++++++
המטופל בחדר, הוא יושב או שוכב, והוא מביט בעצמו פנימה, ורואה מחשבות, אבל הרבה מכך, הוא גם לא רואה, ולכן הוא לא במגע עם אותן משאלות. לא במגע אינטלקטואלי – במובן של ידע, ובטח לא במגע רגשי.
כמובן שמדובר במין, ובתוקפנות חריפה, ובחמדנות אסורה, בקנאה ובושה. זה המודחק וזה ברור. הרי אין טעם להתכחש למשהו לגיטימי. אז למה יש לנו, המטפלים, רצון לחשוף את המוסתר? למה לפרש? למה פיזית להגיד למטופל דבר אשר איננו גלוי לו, ושיכול להכאיב או לבייש? ועדיין גם לא נאמר על ידי המטופל? – ממש השיח של שבוע שעבר על המודע.
אלו שאלות גדולות ואפשר לדבר עליהן. אני אנסה היום לדבר על המונח 'פירוש' – ממקום אחר: דווקא ממקום של חוסר האונים וחוסר השלמות של הבנה שלנו כמטפלים. יש שני אנשים בחדר – מי מבינהם יודע יותר? ומי מבניהם יודע פחות? לפעמים נדמה לנו שאנחנו רואים משהו שהמטופל עיוור אליו. נגיד שהוא מדבר במילים מסוימות שאינן הגיוניות כל כך, הוא חוזר על התנהגות אשר הוא בעצמו סימן כשלילית, משהו שהוא אמר לפני שנה, ומשהו שהוא אמר בשבוע שעבר, ושניהם מסבירים לי היום את מה שהוא מספר וכולי וכולי. יש סתירות בדבריו. הוא לא אוהב אנשים שמרניים וביקורתיים, הוא אוהב חופש והומור עצמי, אבל אני רואה שהוא מתנהג אחרת עם ילדיו – בקפדנות נניח. אלו מצבים שאני חושב שאני רואה ויודע משהו יותר ממנו, עליו. לעומת זאת, יש מצבים, שאני לא יודע מה מסתתר מאחורי המילים. איך לא? אני לא יודע מה הפירוש. לא מבין. יש גם לי חוויה של ערפול. מה עושים?
++++
טבעו של הטיפול הפסיכואנליטי ג'יימס סטרצ'י 1934 (Strachey, 1934)
מהו, אם כן, פירוש? ואיך זה עובד? לפירוש יש, יש להודות, רבות מהתכונות של כלי קסם. זה, ככה כמובן, מורגש על ידי מטופלים רבים. חלקם מבלים שעות במתן פירושים נכונים משלהם – באופן לרוב גאוני, ומאיר עיניים. אחרים, לעומת זאת שואבים סיפוק ליבידינלי ישיר מקבלת פירושים, ואף עלולים לפתח משהו מקביל להתמכרות לסמים ביחס לזה. … אני מאמין שזה יהיה נכון באופן כללי לומר שאנליטיקאים רואים בפירושים, כמשהו חזק ביותר בין אם לטוב או לרע. אני מדבר עכשיו על הרגשות שלנו לגבי פירושים להבדיל מהאמונות המנומקות שלנו. וייתכן שיש הרבה סיבות לחשוב שהרגשות שלנו בנושא (פירושים, ק) נוטות לעוות את האמונות שלנו… לפיכך, נאמר לנו שאם נפרש מוקדם מדי, או פזיז מדי, אנו מסתכנים באובדן מטופל; ושאם לא נפרש בצורה מהירה ומעמיקה אנו (שוב, ק) מסתכנים באובדן מטופל; שהפירוש עלול להוליד התפרצויות חרדה בלתי נסבלות ובלתי ניתנות לניהול בגלל ה'שחרור' שלהן; מצד שני שפירוש זו הדרך היחידה לאפשר למטופל להתמודד עם התפרצות בלתי ניתנת לניהול של חרדה על ידי 'פתרונן'; שפירוש חייב להתייחס תמיד לחומר בדיוק ברגע נקודת הגיחה לתודעה; מצד שני, שהפירושים השימושיים ביותר הם ממש עמוקים; 'היזהר עם הפרשנויות שלך!' אומר קול אחד; קול אחר אומר: 'אם יש ספק, תפרש!'.
אף על פי כן, למרות שברור שיש מידה רבה של בלבול בכל זה, אני לא חושב שהשקפות אלה בהכרח אינן מתיישבות (האחת עם השנייה, ק) ….אני אמשיך בלי יותר מדי להגדיר בצורה ברורה סוג מסוים של פרשנות, שהיא נראית לי הכלי האולטימטיבי של טיפול פסיכו-אנליטי אקרא לה 'פרשנות מוטטיבית'.
++++
קופל: פרשנות מוטטיבית – בעברית היא פרשנות שמייצרת שינוי מבני. מהמילה מוטציה – שינוי. יש פרשנויות שאולי מייצרות תחושות של קירבה, או תחושה של הבנה. אבל יש פירושים שסטרצ'י עכשיו מגדיר אותם ככלי האולטימטבי – החשוב ביותר – והן פירושים מוטטיביים.
סטאר'צי: קודם כל אתן מתווה כללי של פירוש מוטטיבי. במטרה לתת הסבר בהיר אקח כדוגמה את הפרשנות של דחף עוין. מתוקף מעמדו (וכוחו המוגבל בהחלט) כסופר אגו חיצוני, האנליטיקאי נותן רשות לכמות קטנה מסוימת של האיד של המטופל (במקרה שלנו, בצורה של דחף תוקפני) להפוך למודע. מכיוון שהאנליטיקאי הוא גם, מטבע הדברים, האובייקט של המטופל, כמות הדחפים (התוקפניים) הללו המשתחררת כעת לתודעה תהפוך במודע מופנית ביחס לאנליטיקאי. זו הנקודה הקריטית. אם הכל ילך כשורה, האגו של המטופל יהפוך מודע לפער בין האופי התוקפני של רגשותיו לבין הטבע האמיתי של האנליטיקאי, שאינו מתנהג כמו האובייקטים הארכאיים (אמא, אבא, אח ק) ה'טובים' או ה'רעים' של המטופל.
המטופל, כלומר, יהפוך מודע להבחנה בין אובייקט שהוא פנטזיה ארכאית(פנטזיות ילדות, ק) שלו לבין האובייקט החיצוני (מי שיושב כרגע מולו, ק) האמיתי. ברגע זה, הפרשנות הפכה למוטטיבית, שכן היא יצרה פריצה במעגל הקסמים הנוירוטי.
+++
ק: יש כאן הגדרה לסבל נוירוטי. האדם הנוירוטי שבוי בתוך פנטזיה לא מציאותית של תסכול, חרדה, דכאון וכולי. הפירוש, לפי סטראצ'י – משנה את התפיסה של המטופל.
+++
סטראצ'י ממשיך: עבור המטופל, לאחר שהפך מודע לחוסר התוקפנות ביחס לאובייקט החיצוני האמיתי (המטפל, ק), יוכל להפחית את התוקפנות שלו; האובייקט החדש שהוא יציג יהיה פחות אגרסיבי, וכתוצאה מכך גם האגרסיביות של הסופר-אגו שלו תפחת (אגרסיביות של הסופר-אגו – היא במילים אחרות המטופלים המופנמים, המתלבטים, אלו שמתביישים, ומרגישים אשמה ביחס להתנהגויות שלהם בעולם, ק). סטרצ'י: כתולדה נוספת לאירועים אלו, (של שחרור אנרגטי ושינוי אישיות, ק) ובמקביל איתם, המטופל יקבל גישה (נוספת) לחומר ראשוני (חומר מהימים המוקדמים של הילדות, ק), החומר (זכרונות מודחקים, פנטזיות, טראומות, ק) אשר נחווה מחדש על ידו (כרגע) ביחסו למטפל.
ק: סטרא'צי מאריך מאוד במאמר – מעבר להיקף הפגישה שלנו אבל אני בכל זאת מספר קטן של עצות שהוא נותן ביחס ל'פרשנות ממירה' – מוטטבית:
- הפרשנות צריכה להיות מאוד קטנה. לא כדאי לשחרר יותר מידי דחפים למודעות.
סטראצ'י: זוהי, לדעתי, עובדה קלינית מקובלת שהשינויים במטופל בפסיכואנליזה, נראים כמעט תמיד כהדרגתיים ביותר: אנו נוטים לחשוד בשינויים פתאומיים וגדולים כאינדיקציה לכך שמדובר בתהליכים סוגסטיביים (כלומר שינוי חיצוני שנוצר כדי לרצות את המטפל, או חיקוי של המטפל ללא שינוי פנימי, ק) . האופי ההדרגתי של השינויים שנגרמו בפסיכואנליזה יוסבר אם, כפי שאני מציע, שינויים אלה הם הצטברות של מספר עצום של צעדים קטנים, שכל אחד מהם הוא פירוש מוטטיבי. והקטנות הזאת של כל צעד נובעת מעצם טבעו של היחסים הפסיכואנליטיים (אם אתן זוכרות, דברנו על הרפייה, שחרור, חוסר שיפוט, סמי-היפנוזה, והרהור, ק). שכן כל פירוש כרוך בשחרור של כמות מסוימת של אנרגיית id, וכפי שנראה בעוד רגע, אם הכמות המשתחררת גדולה מדי, מצב שיווי המשקל הבלתי יציב ביותר המאפשר לאנליטיקאי לתפקד כסופר-אגו חלופי (כמו גלגל, ספייר במכונית, ק) של המטופל משתבש. כל הסיטואציה האנליטית תהיה אפוא בסכנה, מכיוון שרק בזכות פעולתו של האנליטיקאי כסופר-אגו חלופי, השחרורים הקטנים האלו של אנרגיית זהות יכולים להתרחש בכלל.
++++++++
מה סטראצ'י אומר? מה שאנחנו קוראים לו הקשבה לא שיפוטית. העמדה הטיפולית הפסיכואנליטית 'מתלבשת' על השיפוטיות של המטופל את עצמו וגם את האחרים, ודרך הקשבה שאיננה שיפוטית, מאפשרת חשיפה של דחפים חדשים, במידה הולכת וגדלה של המטופל. מדובר בתרפיה של שחרור. במילים אחרות, המטפל מייצג אומנם הורה בוגר – אבל פחות שיפוטי. וכל זה לאט לאט, ממליץ סטראצ'י ובמנות קטנות.
- אלמנט שני שסטראצי מצביע עליו הוא המיקום של המטפל בין דמיון למציאות.
סטראצי: בשלב השני של פרשנות מלאה, אפוא, חלק מכריע ממלא תחושת המציאות של המטופל: שכן התוצאה המוצלחת של שלב זה תלויה ביכולתו של המטופל, ברגע הקריטי של הופעתם למודעות של כמות הדחפים המשוחררת, להבחין בין אובייקט הפנטזיה שלו לבין האנליטיקאי האמיתי. (הכוונה, מצד אחד להשליך על המטפל, אבל במקביל להצליח לראות שהמטפל האמיתי שונה מהאובייקט, ק) הבעיה כאן קשורה קשר הדוק לבעיה שכבר דיברתי עליה, כלומר לבעייתיות הקיצונית של מעמדו של האנליטיקאי כסופר-אגו מסייע. היחסים הטיפוליים עלולים כל הזמן להידרדר למצב 'אמיתי' (זה משפט חשוב מאוד. זה משפט טכני ופרקטי. התפקיד של המטפל גם הוא דו שיכבתי ובו-זמני: לקבל את הטענות של המטופל ביחס לטיפול ולמטפל, ומצד שני לקחת בחשבון שזו חוויה ואנרגיה תוקפנית מהעבר, ק).
סטראצ'י ממשיך ומסביר את מה שאמרתי כרגע: המשמעות היא שהמטופל נמצא כל הזמן על סף הפיכת האובייקט החיצוני האמיתי (האנליטיקאי) לזה הארכאי; כלומר, הוא על סף השלכת הדימויים המופנמים הפרימיטיביים שלו עליו. במידה והמטופל עושה זאת בפועל, האנליטיקאי הופך להיות כמו כל אחד אחר שהוא פוגש בחיים האמיתיים – אובייקט פנטזיה. אז האנליטיקאי מפסיק להחזיק ביתרונות המיוחדים הנגזרים מהמצב האנליטי (כוח הקסם הטיפולי יורד, ק); הוא יתפס כמו כל אובייקט פנטזיה אחר, ולא יוכל עוד לתפקד בדרכים המוזרות החיוניות לביצוע פרשנות מוטטיבית. …… וזו הסיבה הבסיסית לכך שהאנליטיקאי חייב להימנע מכל התנהגות אמיתית שעלולה לאשר את השקפתו של המטופל עליו כאובייקט פנטזיה 'רע' או 'טוב'. זה אולי ברור יותר לגבי האובייקט ה'רע'. אם, למשל, האנליטיקאי היה מראה שהוא באמת מזועזע או מפוחד מאחד מדחפי האיד של המטופל, המטופל ייתייחס אליו מיד מבחינה זו כאל אובייקט מסוכן ויפנים אותו לסופר-אגו הארכאי החמור שלו. לאחר מכן תהיה ירידה בכוחו של האנליטיקאי לתפקד כסופר-אגו מסייע ולאפשר לאגו של המטופל להוסיף להיות מודע לדחפי האיד.
- מיידיות. הפרשנות הממירה היא קטנה, זה נכון אבל חשוב שתהיה ממש ברגע שדחף מהאיד פוגש את המטפל. המטפל יכול באופן מיידי להיות מסוגל להצביע על דחף (תוקפני למשל במקרה זה של המאמר הזה) שהושלך עליו.
סטראצ'י: 'מיידיות' של פרשנויות מוטטיביות
מלכתחילה יש נקודה שכבר נגענו בה, ביחס להיעדר ההשפעה שלעיתים מגיע לאחר מתן פרשנות. ניתן ליישם פרשנות מוטטיבית רק על דחף של האיד של המטופל שנמצא כרגע במצב של קתקסיס. (אסביר: פירוש יעיל מוטטיבי, יכול להיות רק כאשר המטופל מצמיד למטפל דחף. לדוגמא, חושד, מזלזל, כועס, מתאכזב, וכולי וכולי… ממש ברגע זה, ק) זה נראה מובן מאליו; שכן השינויים הדינמיים בנפשו של המטופל, המשתמעים מפירוש מוטטיבי יכולים להתבצע רק על ידי פעולת המטען של אנרגיה שמקורה במטופל עצמו: תפקידו של האנליטיקאי הוא אך ורק להבטיח שהאנרגיה תזרום לאורך ערוץ אחד במקום בערוץ אחר. (אסביר: תפקיד המטפל לקחת את האירוע הקטן – אני מזכיר, ולדאוג שהוא יעבור עיבוד ושיחה ולא יהיה פורקן ללא אבחנה, ק). סטראצ'י ממשיך: וזה מוביל למספר מסקנות מעשיות. כל פרשנות מוטטיבית חייבת להיות 'מיידית' מבחינה רגשית; המטופל חייב לחוות את זה כמשהו ממשי (אמיתי, ק).
עוד אומר סטרא'צי: בכל רגע נתון (בפגישה, ק), יש דחף איד מסוים (מין, תוקפנות, מוות) שנמצא בפעילות; זהו הדחף הרגיש לפרשנות מוטטיבית באותו זמן, ולא אחר. זה, ללא ספק, לא אפשרי ולא רצוי לתת פירושים מוטטיביים כל הזמן; אבל, כפי שציינה מלאני קליין, זו תכונה יקרת ערך אנליטיקאי להיות מסוגל בכל רגע לבחור את נקודת הדחיפות – (הנקודה בשיחה שהיא המוקד לדחף של המטופל, ק).
- דייקנות.
פרשנות מוטטיבית חייבת להיות 'ספציפית': כלומר מפורטת וקונקרטית. זה, בפועל, (כמובן) עניין של מידתיות. כאשר האנליטיקאי מתחיל פירוש על נושא נתון, הפירושים שלו לפעמים מעורפלים וכלליים בהתחלה; אבל בסופו של דבר יהיה צורך לברר ולפרש את כל הפרטים של מערכת הפנטזיה של המטופל. אני חושב שייתכן שחלק מהעיכובים אשר מייאשים את המטפלים האנליטיים, נובעים מהתנגדות האיד של המטופל. נראה (לי ש)כאילו עמימות בפרשנות נותנת (דווקא) לכוחות ההגנה של האגו של המטופל את ההזדמנות, לבלבל את ניסיונו של האנליטיקאי לשדל דחף איד להיכנס לתודעה. אפקט מקהה דומה יכול להיווצר על ידי צורות מסוימות של הרגעה, כמו ההצמדה לפרשנות של הקבלה אתנולוגית (כולם ככה, זה טבעי, ככה זה במשפחה שלנו, מה? לא כולם כמוני?, ק) או של הסבר תיאורטי: הליך שעשוי להפוך ברגע האחרון פרשנות מוטטיבית לפרשנות לא-מוטטיבית.
++++++++
סטרא'צי טוען כאן, שפרשנות מוטטיבית, של הבאה למודע רגע בטיפול אשר בו המטופל השליך עלינו דחף קדום, חומר אשר בדיוק צריך להיות מוקד הפירוש – איננו פשוט. ההגנות הן מתוחכמות ומנסות להפוך את השיחה לתיאורטית, או אתנולוגיות. אבל למעשה הפירוש של המטפל כדאי שיהיה ספציפי. כמובן לא תמיד ולא כל הזמן – אלא במנות קטנות ובתיזמון של כאן ועכשיו. המטפל המוטטיבי של סטראצ'י נדמה לי שואל את עצמו כל הזמן 'מה הוא עושה לי עכשיו?'
Hoffman, I. Z. (1983). The Patient as Interpreter of the Analyst’s Experience (Vol. 19).
Laplanche, Jean., & Pontalis Jean-Bertrande. (1988). The language of psycho-analysis (J.-B. Pontalis, Ed.) [Book]. Polestar Wheatons .
Orange, D. M. (2011). The suffering stranger : hermeneutics for everyday clinical practice [Book]. Routledge/Taylor & Francis Group. https://doi.org/10.4324/9780203863633
Strachey, J. (1934). The Nature of the Therapeutic Action of Psycho-Analysis [Article]. International Journal of Psychoanalysis, 15, 127–159.
